המונח "יגון" מפנה לכאן. לערך העוסק בסיפור מאת צ'כוב, ראו יגון (סיפור קצר).
אישה עצובהבמצב של עצב האדם נעשה שקט והחשק לפעול פוחתעצב. פרט מתוך הפסל מרים המגדלית, 1672, כנסיית סן מרטן, אוט-מארן, צרפת
עצב הוא רגש המבטא תחושת צער של געגוע, חיסרון או אובדן. מצבי רגש עזים יתבטאו בדרך כלל בבכי. השתקעות עזה וקיצונית ברגש זה עלולה לגרום בסופו של דבר לדיכאון, שהוא מצב רגשי פתולוגי, שמחייב לרוב התערבות של אנשי מקצוע. לעומת זאת חוויית עצב כחלק ממכלול רגשות ספונטניים במהלך החיים בריאה לנפש בראי הפסיכולוגיה המודרנית, כיוון שלא רצוי לדכא כל רגש באשר הוא, ומכלל הרגשות וגיוונם מביא לרווחה נפשית.
רגש העצב נחשב לרגש ההופכי משמחה. שמות נרדפים נוספים בעברית לרגש זה הם: צער, יגון, תוגה, עגמה, דכדוך, נכאים וקדרות.
מאפיינים
במצב של עצב האדם נעשה שקט, המוטיבציה לפעילות ועשייה יורדת, האנרגיה פוחתת, האדם מתכנס בעצמו, החשק לפעול ולצאת החוצה פוחת, כמו גם הרצון לקיים קשר עם הזולת. חזותית, סימני היכר אפשריים של עצב הם ראש ומבט מושפלים, גוף שמוט, שפתיים משורבבות כלפי מטה ופעילות גופנית חלשה ואיטית.
על פי ד"ר דניאל גולמן, העצב מהווה נסיגה תגובתית מהחיים, ומותיר את האדם במצב של השעיה מהחיים, בו הוא מאבד עניין בתענוגות וביוזמות, מתוך כוונה להתמקד במה שאבד ולעבד את האבל, להרהר במשמעותו, ולבסוף לבצע הסתגלות נפשית שתכין אותו להתמודדות טובה יותר עם החיים.
ביהדות
ביהדות, אבל על מותו של קרוב משפחה נחשב למצב העצב הקשה ביותר, שבו האדם האבל מחויב להפסיק את שגרת יומו, להסתגר בביתו ולקבל ביקורים של מנחמים. למטרה זו נועדה האבלות - ביטוי העצב ועיבודו, מתוך מטרה להתגבר עליו ולחזור לתפקוד שגרתי. ישנם דרגות שונות של אבל ולהם דינים שונים: יום האבל הראשון כאשר "מתו מונח לפניו"; תקופת השבעה, ותקופת השנה לאבלות. לאחר מכן עולים לקברו של המת מדי שנה ביארצייט.
בחסידות, לאורו ותורתו של הבעל שם טוב העצבות נחשבת לדבר מגונה, המהווה הפרעה בעבודת השם. בולט במיוחד בנושא נכדו של הבעל שם טוב, רבי נחמן מברסלב, שכתב בספרו ליקוטי מוהר"ן: ”עצבות היא עבירה גדולה והקדוש ברוך הוא שונא אותה”.
תלמידו של הבעל שם טוב, רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסדה ואדמו"רה הראשון של חסידות חב"ד, כותב בספרו התניא: ”העצב מצד עצמו אין בו מעלה, רק שיגיע ויבא ממנו איזה יתרון. והיינו השמחה האמיתית בהשם אלוקיו, הבאה אחר העצב האמיתי לעיתים מזומנים על עונותיו במר נפשו ולב נשבר, שעל ידי זה נשברה... ומחיצה של ברזל המפסקת בינו לאביו שבשמים”.[1] בהמשך ה"תניא" מוסבר, שכל עצב שנכנס באדם – בוודאי בא מהיצר הרע, שמנסה לגרום לו לחטוא. תחושת העצב צריכה לבוא באופן מבוקר – אדם צריך לקבוע פרק זמן מסוים שבו יחשוב על המעשים שהובילוהו לחטוא וכדומה. כך יגיע שברון לבו, החיובי, בצורה מתוכננת וידועה. אז יאמין האדם שנסלח לו חטאו, כיוון שעשה תשובה, וממילא יצליח לסלק את תחושת העצב השלילית והמזיקה.
הרב קוק טען כי כל המידות נדרשות במינון מסוים - לדוגמה, למרות שהכעס אינו הנהגה ראויה תדיר, יש מצבים בהם שראוי לכעוס, אך עצב אינו "מידה" ואין לו מינון ראוי כלל[דרוש מקור].
על פי הפילוסוףברוך שפינוזה יש שלושה רגשות בסיסיים: תשוקה, שמחה ועצב. שפינוזה הגדיר את העצב כ"מעבר של אדם משלמות גדולה יותר לשלמות קטנה יותר".
עצב ודיוק ההערכה
פורגס[2] מצא כי למצב רגשי קיימת השפעה על דיוק ההערכה של האדם כלפי אירועים ואנשים בסביבה שלו. השפעה זו יכולה לנבוע מטעות באיסוף המידע וכן מהשפעה על תהליך עיבוד המידע. הטענה העיקרית בנוגע לטעות באיסוף מידע היא שההטייה נובעת מהתאמה למצב הרגשי בו נמצאים: לדוגמה במחקרם של פורגס ובאואר[3] נמצא כי אנשים שמחים נטו להעריך אחרים באופן חיובי, כלומר התאימו את הערכתם החיובית למצבם הרגשי השמח. אם כך, הטיה עשויה להתרחש כאשר האדם מתייחס למצב הרגשי בו הוא נמצא כמקור מידע המשפיע על הערכתו.
לגבי השפעות על עיבוד המידע, נמצא כי אנשים שמחים נוטים לעבד מידע באופן כללי וקצר לעומת אנשים עצובים המעבדים מידע באופן לוגי, מדוקדק וארוך.[4]
ניתנו לכך מספר הסברים:
ההסבר הפונקציונלי - מצב רוח מעיד על סיטואציה חברתית שבתורה מאפשרת התנהגות מסוימת. לכן, מצב רוח של שמחה מעיד על סיטואציה חברתית חיובית ועל כן ההתנהגות תהיה משוחררת יותר. בניגוד לכך, מצב רוח של עצב מעיד על סיטואציה חברתית מסוכנת שמצריכה קשב רב יותר ועל כן מחייבת עיבוד מידע רב ומדוקדק יותר.[5][6]
ההסבר המוטיבציוני - אנשים במצב רוח חיובי נמנעים מעיבוד מעמיק שעשוי לערער את המצב החיובי בו מצויים. לעומתם אנשים במצב רוח עצוב משקיעים מאמצים רבים במטרה לשנות את המצב השלילי בו שרויים.[7]
יכולת עיבוד המידע מושפעת ממצב רוח - לאנשים שמחים, בניגוד לאלו העצובים, קיים חסר זמני במשאבים קוגניטיביים לצורך ביצוע עיבוד מידע מדוקדק ומעמיק. מחקר שניסה לתת תמיכה להסבר אסטרטגיית עיבוד המידע הראה כי חסימה של משאבים על ידי הצגת הסחת דעת, מנע עיבוד מדוקדק והעלה את יעילות ההערכה אצל אנשים במצב רוח עצוב.[4][8]
עצב ומעמד חברתי
נמצא כי ברגע שהאנשים מזהים את הרגש המובע, הם נוטים לייחס מאפיינים נוספים לאדם המביע רגש זה (אפקט ההילה). אדם שמח גורר אליו מאפייני חיבה, ואילו אדם עצוב נתפס כזקוק לעזרה, חלש וחסר יכולת אך גם חם ונחמד[9] ואדם כועס נתפס כחזק ודומיננטי כמו גם פחות חם וחברותי.[10]
המחקר של טיידנס[11] בחן האם אנשים מייחסים כוח ומעמד לאנשים אותם הם אוהבים או לאנשים הנתפסים על ידם כבעלי יכולת. המחקר בחן מתן מעמד חברתי בסיטואציות פוליטיות, עסקיות ובראיון עבודה. ממצאי המחקר בסיטואציה פוליטית הראו כי אנשים העדיפו לייחס מעמד למנהיג הכועס ולא לזה העצוב. ממצא זה הראה כי אנשים נוטים לייחס כוח לאלו הנתפסים כבעלי כוח ועוצמה יותר מאשר לאלו הנתפסים כאהובים. בסיטואציה העסקית נמצא מתאם חיובי בין העצב למידת התרומה החברתית, אך אלו שהביעו כעס נתפסו כאנשים שאפשר ללמוד מהם ולכן ראויים למעמד חברתי גבוה ולקידום. בסיטואציה של ראיון עבודה נמצא כי המועמד הכועס נתפס כראוי יותר לקידום ושכר גבוה לעומת זה העצוב.
.jpg)
