גל העלייה הגדול שהחל בתרמ"ב 1882 בשם: "העלייה הראשונה", נקבע בשמו זה מראשית המאה ה-20 מניעיהם של רוב באי "העלייה הראשונה" היו תפיסת עולם מסורתית וציונית, רצונם לשפר את מצבם הכלכלי, ובריחה מהסביבה התרבותית, האנטישמית או העוינת בארצות הגולה.[1]
העלייה הראשונה (1881–1903): 25 אלף עולים הגיעו מרוסיה, רומניה ותימן, מתוכם רק 5,000 נשארו, מחציתם מעולי תימן. הם עלו בשני שלבים עיקריים: 1882-1881 ו-1890–1891. רובם היו מסורתיים-דתיים, בני 30–40, בעלי משפחות מעיירות קטנות. חלקם מאורגנים ב"חובבי ציון" וחלקם פליטים לא מאורגנים. הם התפרנסו ממסחר זעיר וממלאכה, ולא מחקלאות. אצל רובם שררה שאיפה לחיים טובים ומסורתיים ורעיונות לאומיים.
הקונגרס הציוני העולמי הראשון התקיים בשנת 1897 בבזל. אמנם תנועות קדם-ציונות התכנסו בתפוצות ופעלו כבר קודם לכן. הד להתיישבות הציונית של אישים מסורתיים בארץ ישראל בדור שקדם לכינון התנועה הציונית ניתן למצוא בין היתר בדבריו של בנימין זאב הרצל בתשובה שפרסם הרצל לדברי ההרב הראשי של וינה, ד"ר משה גִידֶמַן, שיצא במתקפה חריפה נגד התנועה הציונית ב-1896 בניגוד מוחלט לעמדתו הקודמת טען גידמן כי יהדות ולאומיות סותרות זו את זו. בין היתר טען כנגדו הרצל כך:
"...מר ד"ר גידמאן יוצא אל המערכה נגד הציונות בהמון מקראות, אך חושב אני, כי למצער כאלה וכאלה אפשר למצא בעד הציונות. אינני כמובן מלומד כל כך, כדי שאוכל להביאם [...] אבל במחברת קטנה שנדפסה זה מקרוב, כתובה ביד הסוחר התורני אהרון מרקוס בפודגורז', אני מוצא מקום אחד המסייע לנו: "תנועת היישוב נוצרה לפני יותר מחמשים שנה בחוגים היותר חרדים בידי גדולי הרבנים למטרה גלויה של יסוד מדינה. הספר "שיבת ציון" יכיל יותר ממאה הסכמות של גדולי רבנינו". – איך יצדיק מר ד"ר גידמאן לעומת עובדא זו את דבריו...? [...] ואהרן מרקוס זה [...] כדאי הוא שנסמוך עליו. הוא בעצמו הנהו "חסיד", ויחד עם זה איש שקנה חכמה הרבה וסופר בעל טעם, שכתב ספר נפלא על הפילוסופיה החדשה. במצבו האזרחי הוא סוחר. הוא "איננו חי מן היהדות" – כדברי ידידנו ליאון קלנר – "אלא בעד היהדות".
— בנימין זאב הרצל: "היהדות הלאומית" של ד"ר גידמאן[2]
העלייה השנייה (1914-1904): גל הגירה זה היה במידה רבה המשכו של גל העלייה הקודם. נמשך עד תחילת מלחמת העולם הראשונה שגרמה להפסקתו. רוב העולים היו משפחות מסורתיות-דתיות. מיעוט העולים, בין 1,000 ל-1,500 איש, היו צעירים בעלי רעיונות סוציאליסטים-לאומיים, נחושים בדעתם ליישב את הארץ ולעבד את אדמתה. מקרב מיעוט פועלי-סוציאליסטי זה יצאה ההנהגה של היישוב ושל מדינת ישראל בראשית דרכה - דוד בן-גוריון, יצחק בן-צבי, יוסף חיים ברנר, ורבים אחרים. בגל זה היגרו לארץ כ-35,000 איש, כאשר יותר ממחציתם עזבו את הארץ או גורשו ממנה בתקופת מלחמת העולם הראשונה.
העלייה השלישית (1923-1919): גל הגירה זה נמשך מסיום מלחמת העולם הראשונה ועד תחילת המשבר הכלכלי בארץ. בתקופה זו עלו לארץ כ-37 אלף איש שהגיעו בעיקר מארצות מזרח אירופה: מרוסיה הגיעו כ-45% מהעולים, מפולין הגיעו כ-31%, מרומניה הגיעו 5% ומליטא 3%. בולט בעלייה זו יסוד צעירים חלוצים שהגיעו לארץ בשנים 1919 עד 1921, ואחר שנים אלו התמעט מספרם בתוך זרם העולים. האידאולוגיה של החלוצים תרמה רבות לבניין הארץ, וכך הטביעו חותמם על הציונות ועל פיתוח היישוב העברי בארץ ישראל.
העלייה הרביעית (1931-1924): העולים הגיעו ממזרח אירופה, אסיה ומצפון אפריקה. העלייה הרביעית שגם נקראת עליית גרבסקי, היא גל העלייה הגדול בין השנים 1924–1931 לארץ ישראל. מספר העולים בתקופה זו מוערך בכ-70,000 נפש, בעוד מספר היורדים מן הארץ באותה תקופה מוערך בכ-20,000. זרם עלייה חזק שהחל ב-1924 ונמשך כשנתיים, הביא להתפתחות עירונית מהירה בעיקר בתל אביב שקלטה חלק ניכר מהעולים. בשנים 1926–1927 חל משבר כלכלי בארץ, מן הקשים שידע היישוב העברי בימי המנדט הבריטי, ולמרות ההתאוששות הכלכלית בשנים 1928–1929, זוהה המשבר עם כל תקופת העלייה. בתקופת המשבר אף ירדה כמות העולים ואיכותם מבחינה כלכלית. בעלייה הרביעית עלו כ-80,000 עולים בעיקר מארצות מזרח אירופה, מחצית העולים מפולין השאר מברית המועצות, רומניה וליטא. כמו כן עלו מאסיה, בעיקר מתימן ומעיראק 12% מכלל העלייה. משאר חלקי אירופה ומאמריקה עלו מעטים בלבד. בשל ירידה מהארץ בשנים אלו של כ-10,000 איש, תרומת העולים ליישוב הייתה חשובה ומכרעת. בתקופה זו הייתה ירידה מאסיבית מהארץ מקרב העולים ממזרח אירופה בעיקר אשר לא התרגלו לאקלים ואורח החיים בארץ, לכן העולים בעלייה הרביעית היוו כוח אדם חשוב להתיישבות הציונית בארץ.
העלייה החמישית (1939-1932): העולים הגיעו מארצות מזרח אירופה, מרכזה ומצפון אפריקה. גורמים עיקריים לעלייתם היו התגברות האנטישמיות ועליית היטלר לשלטון בגרמניה. רוב העולים התיישבו בערים, ותרמו לפריחה כלכלית ולשגשוג התרבות. מספר העולים בעלייה החמישית מוערך בכ-250,000 נפש.
העלייה בימי מלחמת העולם השנייה ועד קום המדינה 1939–1948
.jpg)
