עיתונות צהובה (ביחיד: צהובון) הוא כינוי גנאי לעיתונות הנתפסת כבלתי-איכותית, העוסקת בעיקר ברכילות, מין ושערוריות ובהן שערוריות מין, ופונה לרגשותיו ויצריו של קהל היעד תוך שימוש בשיטות כתיבה, עריכה ועיצוב סנסציוניות.[1]
מאפיינים
החוקר פרנק לותר מוט מונה חמישה מאפיינים לתקשורת צהובה[2]:
שימוש בכותרות ענק, שתפקידן להמם את הקורא גם כשהן עוסקות בנושאים שוליים או בידיעות שיש מעט מאוד אינדיקציות לנכונותן.
שימוש מרובה בחומר חזותי, דוגמת תמונות, ציורים, רישומים, קריקטורות, לוחות וגרפים.
שימוש במאמרים פסבדו מדעיים על חידושים והמצאות במדע שתפקידם להנעים ולהחניף לקורא בניסיון לגרום לו להרגיש משכיל. מאמרים אלו עוסקים בדרך כלל בחידושים בעלי ערך שולי או מפוקפק.
העדפת סיקור שערוריות ציבוריות. לעיתים יש לשערוריות אלו ערך ציבורי-חברתי, דוגמת שערוריות שחיתות וחריגה מנורמות, לעיתים העיתון הצהוב יעדיף להיכנס לאספקטים האישיים של אנשי ציבור.
המלה "צהוב" התייחסה לספרים ומגזינים זולים כבר ב-1846, על שום הכריכות הצעקניות ששימשו לעטיפתן (במיוחד סדרת הקומיקס "הילד הצהוב"). המונח "עיתונות צהובה" היה בשימוש כבר אז לתיאור "עיתוני השחיתויות", שהתריעו על שחיתויות, אמיתיות או מזויפות, בקרב אנשי ממשל, ועיתונים אלו הודפסו על נייר לא מעובד שהיה בעל גוון צהבהב.
בישראל לא היו קיימים צהובונים שהוגדרו ככאלו. בעיתונים שונים, דוגמת "אנשים" או "24", היו מספר עמודי רכילות הדומים לעמודי צהובונים, אבל הם כללו גם כתבות עיתונאיות בסגנון מסורתי. גם בעיתונים כמו העולם הזה או חדשות פורסמו שערוריות רבות, אך אלו היו לצד כתבות איכותיות, כך שלא ניתן להגדירם כצהובונים. בעידן האינטרנט שימוש בכתיבה צהובה פופולרית כיוון שכל כניסה לקישור מכניסה פרסומת לגולש המכניסה כסף לאתר. כל אלו מביאות לכותרות פרובוקטיביות ולכתבות אשר מושכות קהל גולשים גם אם אין להן איכות עיתונאית כלשהי. אתרים אשר ניתן לסווג כצהובונים מהבחינה הזאת הם וואלה ואייס. אך גם מעריב אונליין ו-ynet יכולים להכניס תוכן "צהוב" מסיבות כלכליות.
