נבו נולד בגדרה בן להורים ניצולי שואה, פרטיזנים מקבוצת האחיים ביילסקי - אביו היה לוחם ואמו שימשה כתומכת לחימה. הזוג נישא ביער ובשנת 1946 עלו לישראל[1]. אביו היה מלוחמי האצ"ל ושירת במשטרת ישראל. נבו למד בבית ספר מקצועי, ב-1966 התגייס לקורס טיס ממנו נשר לאחר מספר חודשים. עבר לחיל החימוש ושירת כמכונאי טנקים. במלחמת ששת הימים היה בקורס קצינים ולחם בשלוש גזרות. לאחר המלחמה השתחרר ובמילואים מילא תפקיד קצין חימוש בחטיבת שריון, עימה לחם במלחמת יום הכיפורים. לאחר המלחמה חזר לשירות קבע, עבר לחיל המודיעין ושירת בתפקידי מחקר. ב-1977 מונה לעוזרו הצבאי של עמיחי פאגלין בעת שכיהן כיועץ ראש הממשלה לענייני טרור. בהמשך מונה לעוזרו של אפרים פורן שכיהן כמזכיר הצבאי של ראש הממשלה מנחם בגין.
באוקטובר 1981 מונה למזכיר הצבאי של בגין וליווה אותו בתקופת מלחמת לבנון הראשונה. בהמשך שימש כמזכירם הצבאי של שלושה ראשי ממשלה נוספים, יצחק שמיר (בתקופת כהונתו הראשונה והשנייה) שמעון פרס ויצחק רבין (בתקופת כהונתו השנייה) וליווה אותם בשורה של אירועים ביטחוניים ומדיניים מרכזיים בתולדות המדינה בהם חיסול אבו ג'יהאד, פרשת איראן-קונטראס (נבו היה חבר הוועדה שבחנה את הקשר הישראלי[2] וריכז בהנחיית שמיר את החומר הנוגע למכירת הנשק לאיראן[3]), העלאת יהודי אתיופיה במבצע משה ובמבצע שלמה, הפצצת מתקניאש"ף בתוניסיה, פרשת פולארד, פרשת קו 300 ומלחמת המפרץ. כמזכיר צבאי התקדם בדרגות מסגן-אלוף לאלוף-משנה ולתת-אלוף. לאחר סיום תפקידו ב-1993 מונה לנספח צבאי בבריטניה ובאירלנד.
כמזכיר צבאי של שמעון פרס, ארגן את ביקורו הרשמי בגרמניה להזמנת הקנצלר הלמוט קוהל. נבו עורר סערה זוטא, כשסטה מפרוטוקול קבלת הפנים הרשמית, כשבסקירת משמר הכבוד, לא הצדיע בעת השמעת ההמנון הגרמני[1].
