קורבן עולת ראייה הוא אחד משלושת הקורבנות שמתחייב בהם כל אדם מישראל בעלייתו לרגל לבית המקדש בשלושת הרגלים - פסח, שבועות וסוכות.
אדם שאינו מביא קרבן זה עובר על האיסור של "לא יראו פני ריקם". איסור לאו זה נחשב ללאו שאין בו מעשה,[1] מכיוון שהאיסור הוא על הראייה באופן "ריקם", דבר שאינו מעשה,[2] או מכיוון שניתן להשלים את קרבן הראייה כך שהאיסור הוא אי השלמת הקרבן לאחר מכן.[3]
מקור המצווה
נאמר בתורה: "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה'",[4] כלומר שהאדם מצֻווה לבוא לעזרה בבית המקדש ברגל ולהראות לפני ה'. בפסוקים אחרים באותו פרק נאמר: "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה... וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם",[5] ומכאן למדו שחובה על הבא לבית המקדש ברגל להביא עמו קרבן. המכילתא קובעת שקורבן זה חייב להיות קורבן עולה.[6]
החייבים במצווה
חובת הבאת עולת ראייה מוטלת רק על הגברים, כפי שנאמר "יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ", אך הנשים פטורות. לדעת התלמוד הירושלמי אף שנשים פטורות מקורבן עולת ראייה הם חייבות לבוא למקדש ולהיראות שם לפני ה'; אך הראשונים הכריעו כדעת התלמוד הבבלי,[7] שנשים פטורות גם מביאה למקדש.
קטנים (ילדים שלא הגיעו לגיל חיוב במצוות) פטורים מן המצווה מן התורה, אך חכמים תקנו שאף הם חייבים, אלא שנחלקו[8] מאיזה גיל הם חייבים: לדעת בית שמאי, כל ילד שיכול לרכוב על כתפי אביו ולעלות עמו מירושלים להר הבית, חייב במצווה זו. ואילו לדעת בית הלל (שהלכה כמותם), רק ילד שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות עמו מירושלים להר הבית חייב במצווה. יש הסוברים שקטן החייב בראייה חייב גם להביא קרבן ראייה,[9] ויש הסוברים שקטן מחויב רק להגיע לעזרה, אך אינו מחויב להביא קרבן.[10]
מי שאינו יכול לעלות לירושלים ברגל מסיבות שונות (חיגר, זקן, חולה) – פטור מן המצווה. גם בעלי מומים אחרים (חרש, אילם, עיוור[11]) – פטורים ממצווה זו.
דיני המצווה
בכחלק ממצווה זו, חובה על האדם לבוא לעזרה ביום טוב הראשון של החג ולהביא עמו קורבן עולה. קורבן זה יכול להיות פר, איל או כבש. לדעת הרמב"ם[12] ניתן להביא קורבן זה גם מן העוף, אך לדעת ראשונים אחרים[13] – הקורבן אינו בא אלא מן הבהמה.
מי שבא לעזרה ביום הראשון של הרגל שלא חל בשבת ולא הביא קורבן זה ביטל אפוא מצוות עשה ("יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ") ועבר על מצוות לא-תעשה ("וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם"). אין עונש מלקות על לאו זה (משום שהוא "לאו שאין בו מעשה" – לאו שעוברים עליו בצורה פסיבית - שאין לוקים עליו)[12].
חובת המצווה היא, כאמור, להביא את קורבן עולת הראייה ביום טוב הראשון של החג, אך מי שאיחר ולא הביא את הקורבן ביום זה, יכול להביאו באחד משאר ימות החג. בחג הפסח – ניתן להביא את הקורבן באחד משבעת ימי החג, ובחג הסוכות – באחד משמונת ימי החג (כולל שמיני עצרת). גם בחג השבועות, אף שהוא בן יום אחד בלבד - ניתן להביא את הקורבן באחד מששת הימים שלאחר החג[14]. לאחר שעברו ימים אלה – לא ניתן להביא את הקורבן.
אף שקורבן "עולת ראייה" דוחה את יום טוב,[15] אין הוא דוחה את השבת, וגם אם חל יום ראשון של יום טוב בשבת – אין מקריבים אותו בשבת, אלא לאחר השבת.
לקורבן זה אין שיעור מן התורה, שנאמר: "איש כמתנת ידו כברכת ה' אלוהיך אשר נתן לך",[16] אך חכמים קבעו שיעור מינימלי לערכו של הקורבן[17], לפי בית שמאי שתי מעות של כסף ולפי בית הלל (שהלכה כמותם) - מעה אחת של כסף[18].
ראו גם
קרבנות נוספים שיש להקריב ברגל
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קרבנות, הלכות חגיגה, פרק א', הלכה א'
- ^ היינו האיסור אינו ההגעה, אלא חוסר הבאת הקרבן, דבר שאינו מעשה.
- ^ מגנזי הגר"ח עמ' מ"ד
- ^ ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק י"ז, וכן ספר שמות, פרק ל"ד, פסוק כ"ג וספר דברים, פרק ט"ז, פסוק ט"ז.
- ^ ספר שמות, פרק כ"ג, פסוקים י"ד–ט"ו
- ^ שמות כג טו, המדרש מובא גם בתלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף ז', עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף ד', עמוד א'
- ^ משנה, מסכת חגיגה, פרק א', משנה א'
- ^ תוספות, מסכת חגיגה, דף ב', עמוד א', ד"ה הכל
- ^ כך משמע מדברי רש"י, מסכת חגיגה, דף ב', עמוד א', ד"ה בית שמאי אומרים ומהמשנה תורה לרמב"ם, ספר קרבנות, הלכות חגיגה, פרק ב', הלכה ג' (ראו מהר"י קורקוס על הרמב"ם).
- ^ ואפילו בעין אחת
- ^ 1 2 משנה תורה לרמב"ם, הלכות חגיגה, פרק א', הלכה א'
- ^ רבנו חננאל ורש"י, מסכת חגיגה, דף ז', עמוד א'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות חגיגה, פרק א', הלכה ז'
- ^ זו ההלכה כדעת בית הלל, אך לדעת בית שמאי אין להקריב עולת ראייה ביום טוב, ראו תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף י"ט, עמוד א'.
- ^ ספר דברים, פרק ט"ז, פסוק י"ז.
- ^ כך היא דעת התלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף ז', עמוד א' אולם בתלמוד ירושלמי, מסכת פאה, פרק א', הלכה א' נחלקו בזה האמוראים, שיש אומרים שהשיעור הוא מן התורה, וכך היא מסקנת הירושלמי.
- ^ משנה, מסכת חגיגה, פרק א', משנה ב'
