ספר יואל

ספר יואל

דמותו של יואל, מעשה ידי האמן מיכלאנג'לו כפי שמצוירת על תקרת הקפלה הסיסטינית
סוגה	ספרי נבואה
מספר פרקים	4
מספר פסוקים	73
סדרת ספרים	תרי עשר
הספר הקודם	הושע
הספר הבא	עמוס
דמויות מרכזיות	יואל בן פתואל

ספר יוֹאֵל הוא הספר השני בקובץ תרי עשר, הקרוי כשם הנביא הבא בכותרת הספר: יוֹאֵל בֶּן-פְּתוּאֵל. בתרגום השבעים הוא נקרא Ἰωήλ ʹ ובוולגטה Ioel.

הספר כולל 4 פרקים ו-73 פסוקים, בהם מדובר על פורענות גדולה שמגיעה לעם ישראל ועל ה' שמציל את העם ממנה, ושופט את כל הגויים שהרעו לעם. לא ברור זמן כתיבתו של הספר, והועלו השערות שונות בנושא.

תוכן

כותרת (פרק א' פס' א')

בכותרת מסופר שהנביא שאמר נבואות אלו הוא יואל, בנו של פתואל. חוץ משני פרטים אלו, לא מסופר פרט נוסף על תקופת הספר או על הנביא.

קינה על בוא הארבה וקריאה לתשובה (פרק א' פס' ב' - פרק ב' פס' י"ז)

כאן מתואר הארבה שאוכל את כל היבול, וכחלק מהקינה מתואר אבל כולל:

• אבלם של החקלאים, שעמל ידיהם נאכל^[1]
• אבלם של הכהנים, על שהמנחות המובאות למקדש נפסקו (מכיוון שאזלה התבואה ולפיכך המנחות)^[2]
• אבלו של היבול עצמו^[3]
• אבלן של החיות הרעבות^[4]

כאן הנביא כבר פונה בתפילה אל ה'^[5], ובקריאתו לעם להתפלל אל אלקיו^[6], משלב תיאור נוסף של אותה תקופת פורענות נוראה^[7].

הישועה והמשפט לגויים (פרק ב', פס' י"ח-סוף הספר)

כאן קורה מעבר חד לחלק השני של הספר. בחלק זה ה' מקנא לעמו ומרחם עליו, ולכן מתוארת לנו רווחה גדולה שתגיע לעם. בנוסף לכל זאת, ה' "ישפוך" את רוחו על כולם, וכולם יינבאו. אלקים ישפוט בפרט את הגויים שמכרו את ישראל לעבדים, ויינקם בכלל מכל אלו שהרעו לעם, בעוד לעם ישראל יהיו שפע וברכה.

הקשר בין חלקי הספר

הקשר בין שני החלקים נראה בצורה בולטת בעיקר מבחינה לשונית, אופי החלקים דומה מאוד. ישנן הקבלות חלקיות ומלאות של מילים וביטויים בין החלקים (זוהי רשימה חלקית בלבד):

חלק ראשון	חלק שני
שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ, וְכוֹכָבִים אָסְפוּ נָגְהָם (ב', י')	שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ, וְכוֹכָבִים אָסְפוּ נָגְהָם (ד', ט"ו)
לְפָנָיו רָגְזָה אֶרֶץ, רָעֲשׁוּ שָׁמָיִם (ב', י')	וְרָעֲשׁוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ (ד', ט"ז)
כִּי-בָא יוֹם-ה', כִּי קָרוֹב (ב', א') / אֲהָהּ לַיּוֹם! כִּי קָרוֹב יוֹם ה' (א', ט"ו)	כִּי קָרוֹב יוֹם ה' בְּעֵמֶק הֶחָרוּץ (ד', י"ד)
יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה, יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל (ב', ב')	דָּם וָאֵשׁ וְתִימְרוֹת עָשָׁן; הַשֶּׁמֶשׁ יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ (ג', ג' - ד')
כִּי-גָדוֹל יוֹם ה' וְנוֹרָא מְאֹד, וּמִי יְכִילֶנּוּ? (ב', י"א)	לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא (ג', ד')
כְּגִבּוֹרִים יְרֻצוּן, כְּאַנְשֵׁי מִלְחָמָה יַעֲלוּ חוֹמָה (ב', ז')	הָעִירוּ הַגִּבּוֹרִים! יִגְּשׁוּ יַעֲלוּ כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה (ד', ט')
תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן וְהָרִיעוּ בְּהַר קָדְשִׁי! (ב', א')	ה' אֱלֹקֵיכֶם שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן הַר-קָדְשִׁי (ד', י"ז)
וּמָלְאוּ הַגֳּרָנוֹת בָּר, וְהֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר (ב', כ"ד)	בֹּאוּ רְדוּ, כִּי-מָלְאָה גַּת, הֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים! (ד', י"ג)

גם מבנה החלקים דומה בצורה בולטת: כל חלק מתחיל בפתיחה דרמטית, ממשיך בתיאור של מאורע מרעיש וחד פעמי^[8]. לאחר מכן באה תפילה וקריאה לה'^[9], ואז באה הישועה: הארבה וצבאות האויב הנאספים מובסים, ולעם ישראל תהיה פליטה. שני החלקים נגמרים בהבטחה מסוג דומה^[10].

מדוע חוברו שני החלקים לספר אחד?

שאלת זו עוזרת להבנת הספר, מכיוון שככל הנראה הקשר בין החלקים אינו מקרי. אם כן, מהו הקשר?

• לפי אברבנאל^[11], ייתכן כי שני חלקים אלו הם משל ונמשל. כך, מוסבר הארבה כארבע המלכויות, ופלישתו אל הארץ (שלא התרחשה כלל) היא אלגוריה לפלישתם של צבאות הגויים לארץ. אברבנאל אף הציע התאמה בין סוגי הארבה המופיעים בפרק א', פסוק ד' (גזם, ארבה, ילק, חסיל) לבין 4 המלכויות (בבל, פרס, יוון ורומי). הפתרון שמציע הנביא לכיבוש הזר הוא עצרת תפילה, צום ובכי וחזרה בתשובה. הוא מבטיח שיום המשפט בוא יבוא, והרשעים ייענשו על מעשיהם הרעים, אחד לאחד. על פי גישה זו, קל להסביר את תיאוריו המוגזמים של הארבה - הנביא איננו מתאר פלישת ארבה אלא פלישת צבא^[12].
• יכול להיות שאירוע הארבה אכן התרחש, ויום ה' הוא נבואה שלא קשורה אליו בהכרח. ספר יואל עוסק בשני נושאים נפרדים לגמרי, שבמקרה נידונו על ידי אותו נביא. גם אם הארבה הוא משל ליום ה', על כל פנים, לא זו הייתה כוונתו המקורית של כתיבת הקטע על הארבה.^{[דרוש מקור]}
• יש הסוברים שהחלק הראשון נכתב על ידי הנביא יואל, והחלק השני הוסף אליו על ידי מחבר אלמוני שהיה מאוחר בעשרות או מאות שנים, אולי כדי להקביל את מתקפת הארבה שתיאר יואל אל התעמרות עמי האזור ביהודים. כמו שהארבה בא וחלף, ואף על פי שבזמנו נראה קשה ובלתי מנוצח, תפילה וצום הכריעו אותו - כך גם אותם עמים. כיום נראים הם בלתי מנוצחים, אולם למעשה הם בני חלוף. סברה זו הועלתה על ידי Duhm ב-1911,^{[דרוש מקור: המקור הקיים אינו ממוקד מספיק]} ומרבית החוקרים מאז תומכים בה,^{[דרוש מקור]} לעיתים בשינויים קלים. המכנה המשותף הלשוני והמבני לשני החלקים הוא מלאכותי, אם כך, ונעשה בידי המחבר השני בכוונה, לצורך ההקבלה.
• ייתכן, כי החלק הראשון הוא נבואה עתידית (הדומה לנבואת יום ה' ואולי מקבילה לה) במסווה של סיפור על מכת ארבה. אף על פי שכתוב הוא בלשון הווה, אין זה פוגם באפשרות שדעה זו היא הנכונה: נבואה עשויה להיכתב בקוד שנועד שרק קבוצה מסוימת תבין אותו,^{[דרוש מקור]} ואולי זהו המקרה של ספר יואל. ייתכן אף שיואל חשש לפרסם את נבואותיו כפשוטן (שמא יבולע לו על ידי שלטון זר כלשהו), ובחר לפרסמן כסיפור 'תמים' על מכת ארבה. אחרי כמה שנים, כשחלפה הסכנה, החליט לשחרר את הנבואות כפשוטן, ואז כתב את החלק השני.^{[דרוש מקור]}
• בנוסף, ייתכן שמדובר בקשר כרונולוגי- לאחר שה' הושיע את עמו מיד הארבה, מגיעה ישועה כללית יותר.^{[דרוש מקור]}

הארבה כמשל לצבא

רוב מוחלט של הפרשנים המסורתיים^[13] מפרשים את תיאור תקיפת הארבה כפשוטו, כמתקפה של ארבה^[14], חוץ מרבי אלעזר מבלגאנצי^[15] והאברבנאל^[16] שמפרשים אותו כמשל למלחמה, לארבע מלכויות, כאשר האברבנאל^[17] משייך לכל אחד מ-4 סוגי הארבה הנזכרים בספר יואל, פרק א', פסוק ד' מלכות אחרת:

1. הגזם הוא מלכות בבל
2. הארבה הוא מלכות פרס ומדי
3. הילק הוא מלכות יוון
4. החסיל הוא מלכות אדום-רומי

הוכחות לטענה זו

• האברבנאל מוכיח מהמדרש^[18] שניתן לפרש כל פסוק שכתוב בו על חיות שהן עם כמשל לעם כלשהו.

זמן הספר

האבן עזרא פותח את פירושו לספר בכך שאנחנו לא יכולים לדעת מה דורו של יואל^[19]. הן פרשני המקרא המסורתיים והן חוקרים בני העת החדשה נבוכו כשעמדו בפני שאלת זמנו של יואל: הספר עצמו לא מנדב מידע, ואין ראיות המשייכות אותו לתקופה מסוימת. בין השורות ניתן למצוא רמזים, אם כי הם לא חד משמעיים, ואין הסכמה כללית על מסקנה כלשהי. אם כן, קשה לדעת באיזו תקופה היה יואל ועל איזו תקופה דיבר.

אבל עדיין, בכל זאת, ישנן כמה שיטות בעניין:

• התארוך הכי מוקדם הוא לפי המדרש^[20] שמפרש את "פתואל" ככינוי לשמואל הנביא, ומזהה את יואל הנביא עם אחד מבניו של שמואל^[21][22].
• רבי יוסף קרא^[23] מתארך את יואל (לטענתו לפי הסדר עולם, אם כי דבר כזה לא כתוב שם, לפחות לפי הנוסח שלנו) לתקופת יהורם, ולטענתו הוא מדבר על הרעב שהיה בימיו^[24], וכן מציעים גם רש"י ורד"ק.
• לפי סדר עולם רבה^[25] נתנבא יואל בתקופת מנשה המלך (יחד עם נחום וחבקוק), והוא מתייחס אף לסיבה שלא נודע זמנם- "ומפני שלא היה מלך כשר לא נקראו על שמו"^[26].
• לפי רבי יוסף אבן כספי, מדובר בנביא ששמע את נבואות החורבן על הבית הראשון ולכן התנבא נבואות שמיועדות לבית שני^[27].
• חוקרים מסוימים^{[דרוש מקור: המקור הקיים אינו ממוקד מספיק]} נוטים לאחר את יואל לתחילת תקופת בית שני; יש ביניהם הממקמים אותו בתחילת תקופה זו, בטרם עליית עזרא, והיו אף שהפריזו וקבעו את זמנו לתקופה ההלניסטית^[28][29].

ראיות שהובאו לטענה שיואל נתנבא בימי הבית השני, והדרך לסתור אותן:^{[דרוש מקור]}

• בספר יואל, כשנקרא העם על כל שכבותיו לחזרה בתשובה בעקבות הבצורת ומכת הארבה, מתעלם הנביא משני מעמדות באוכלוסייה, שבימי הבית השני לא היו קיימים: בית המלך והשכבה העירונית.^{[דרושה הבהרה]} לו נתנבא יואל בימי הבית הראשון, סביר שהיה קורא גם למלך לצום ולתשובה, וגם לשכבה העירונית. לעומת זאת, הזקנים והכהנים מוזכרים, וחשיבותם ניכרת- כבימי הבית השני. מאידך, ניתן לדחות טענה זו בכך, שהמלך והשכבה העירונית העשירה הם האחרונים לסבול ממחסור בתוצרת חקלאית - ולכן מדלג עליהם הנביא.
• ספר יואל מתייחס בעיקר לבני יהודה^[30]; בעיניו, היושבים ביהודה והיושבים בירושלים הם מושגים כמעט זהים. לפיכך, קל להניח שמדובר על ימי הבית השני. גם ראיה זו אינה ראיה של ממש - לאחר גלות עשרת השבטים הפך המצב לכזה, ובמיוחד לאחר חורבנה של יהודה על ידי האשורים (בימי חזקיהו), כך שאין סיבה לתארך את יואל לימי בית שני דווקא, גם ימי סוף בית ראשון מתאימים למצב המתואר בו.
• לא ניכרת השפעתן של מעצמות גדולות (אשור ובבל) בספר. ראיה זו מסתמכת על כך שתיאורי הארבה בספר הם תיאור המציאות כפשוטה, ואינם מתייחסים לצבאות אויב של ממלכות אלה. סביר להניח שלו היו חיילי ממלכות אלו ביהודה בזמן יואל, היה מזכיר אותן בספרו. גם ראיה זו אינה ראיה של ממש - ספרו קטן מאוד, ואין סיבה שכל דבר שקורה בעולם באותה תקופה ימצא את מקומו בספר.
• אין בספר תוכחה, מאפיין מובהק של ספרות הנבואה של ימי הבית הראשון.^{[דרוש מקור]} כמו כן, אין רמז לעבודה זרה בקרב העם. מאידך, גם נחום נמנע מלהוכיח את העם - ואין בו עבודה זרה, והוא ללא ספק נביא של בית ראשון (שכן הוא ניבא על חורבן נינוה). גם בספר עובדיה אין תוכחה לעם ישראל ולא עבודה זרה, וייתכן שהוא נכתב בימי הבית.^{[דרוש מקור]} אם כך, גם זו איננה הוכחה חותכת.

ראיות לכך שיואל נתנבא בימי סוף בית ראשון:^{[דרוש מקור]}

• לשונו של יואל מתאימה הרבה יותר לימי בית ראשון. העברית שבפיו יפה ונשגבת הרבה יותר, ואין ללשונו דבר עם השפה החיוורת שבפי נביאי הבית השני.^{[דרוש מקור]} גם ראיה זו אינה הוכחה ממש, שכן אין ספק בכך שיואל הושפע רבות מנביאי בית ראשון (מספר המקבילות בינו לביניהם הוא עצום^{[דרוש מקור]}), ולכן ייתכן כי סגנונו הוא העתקה וחיקוי של סגנונותיהם של נביאי הבית הראשון בלבד, והוא לא נמנה עם שורותיהם.^{[דרוש מקור]}
• אין הדגשות שיואל נשלח על ידי ה'. הביטוי "נְאֻם ה'" מופיע פעם אחת (בניגוד ל-12 פעמים, לדוגמה, בחגי, ספר מימי בית שני שאורכו כחצי משל יואל) והצירופים "כה אמר ה'" ו"ה' צבאות" לא מופיעים כלל. בנבואות הבית השני חוזרים ביטויים אלה עשרות פעמים.^{[דרושה הבהרה]}

ראיות לכאן וכאן:

• היוונים מוזכרים בספר^[31]. אין בכך ראיה לאף צד בוויכוח - היוונים מוזכרים כסוחרים כבר בתעודות אשוריות חוץ מקראיות^{[דרוש מקור: המקור הקיים אינו ממוקד מספיק]} במאה השמינית לפני הספירה. ברם, יש בכך ראיה לכך שהספר מוקדם לשנת 332 לפנה"ס, שנת כיבוש הארץ על ידי אלכסנדר הגדול - היוונים מוזכרים רק כסוחרים ולא ככובשים.^{[דרושה הבהרה]}
• הנבואה מדברת על זמן בו עם ישראל כבר פוזר בגויים^[32]. ייתכן שהנביא מתכוון לגלות בבל וייתכן שלגלות עשרת השבטים. לפיכך, אין בכך ראיה לאף צד.

סגנון

לשונו של יואל עשירה ויפה,^{[דרוש מקור]} ועם זאת קלה להבנה. סגנונו של ספר יואל מתאפיין בכמה נקודות עיקריות:

• מקבילות: מספר המקבילות לספרים אחרים בתנ"ך הוא עצום.^{[דרוש מקור]} על פי אחת מן הספירות, ישנן 25 מקבילות מתוך 73 פסוקים.^{[דרוש מקור]}
• שימוש במוטיב חוזר: לדוגמה, בקטע קצר בפרק א' (פסוקים ט' - י"ב), חוזרות מילים מן השורש י.ב.ש 5 פעמים, ובהמשך הפרק עוד פעמיים. משחק מילים מעניין יש בכך שהמשמעות של מילים אלו משתנה בין בושה לבין יובש. ישנם מקרים פחות קיצוניים של שימוש באמצעי אומנותי זה בספר, כגון: השמש והירח מוזכרים 3 פעמים כל אחד, והמילה אש חוזרת 5 פעמים.
• דימויים: תיאורי הטבע רבים מאוד בספר יואל. לעיתים אף מייחס יואל לטבע הדומם או החי תכונות אנושיות^[33] ויש ויואל משתמש בדימויים מעולם הטבע על דברים מן הטבע^[34]. יש גם שהוא מדמה בני אדם לגידולים חקלאיים:

שִׁלְחוּ מַגָּל כִּי בָשַׁל קָצִיר בֹּאוּ רְדוּ, כִּי-מָלְאָה גַּת הֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים כִּי רַבָּה רָעָתָם

— יואל, ד', י"ג

הכוונה לצבאות האויב הנאספים בעמק יהושפט (הוא עמק החרוץ), אך יובסו כחיטה נקצרת וכענבים הנמעכים בגת.^{[דרוש מקור]}

• מקצב: חביב על יואל מקצב קצר בן שתים או שלוש מילים, כגון בספר יואל, פרק ב', פסוק ט', או בספר יואל, פרק ב', פסוקים ט"ו–ט"ז.

לקריאה נוספת

• פירוש דעת מקרא לספר יואל.
• האנציקלופדיה המקראית - ערך יואל, ספר.
• מרדכי כוגן, שלום מ' פאול (עורכים), יואל עמוס, סדרת "מקרא לישראל", הוצאת מאגנס ועם עובד, 1995.
• אליהו עסיס, יואל בין משבר לתקווה, הוצאת קורן, 2015
• דב קמחי, "אנציקלופדיה לאישים בתנ"ך", הוצאת יהושע צ'צ'יק, 1969, כרך א', עמוד 393–394.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: יואל
טקסט בוויקיטקסט: ספר יואל
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ספר יואל

• ספר יואל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מקראות גדולות על יואל, באתר על התורה
• רבי יעקב טראמפ, נ"ך יומי על יואל, באתר נ"ך יומי (באנגלית)
• Michael Fishbane, Joel: Misplaced Prophet of the Locust Plague, My Jewish Learning (באנגלית)

הערות שוליים

1. ספר יואל, פרק א', פסוק י"א
2. ספר יואל, פרק א', פסוק ט' וספר יואל, פרק א', פסוק י"ג
3. ספר יואל, פרק א', פסוק י"ב
4. ספר יואל, פרק א', פסוקים י"ח–כ'
5. ספר יואל, פרק א', פסוק י"ט
6. החל מספר יואל, פרק ב', פסוק א'
7. ספר יואל, פרק ב', פסוקים ב'–י"ב
8. ספר יואל, פרק א', פסוק ד', לעומת ספר יואל, פרק ג', פסוק ג'.
9. בחלק הראשון מוקדש לתפילה זו קטע נכבד, ובחלק השני מסתפק הספר ב"וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר-יִקְרָא בְּשֵׁם ה' יִמָּלֵט" (ספר יואל, פרק ג', פסוק ה').
10. "וִידַעְתֶּם כִּי בְקֶרֶב יִשְׂרָאֵל אָנִי וַאֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם וְאֵין עוֹד וְלֹא-יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם" (ספר יואל, פרק ב', פסוק כ"ז) לעומת "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן הַר-קָדְשִׁי וְהָיְתָה יְרוּשָׁלִַם קֹדֶשׁ וְזָרִים לֹא-יַעַבְרוּ-בָהּ עוֹד... וִיהוּדָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב וִירוּשָׁלִַם לְדוֹר וָדוֹר" (ספר יואל, פרק ד', פסוקים י"ז–כ').
11. פירוש האברבנאל על ספר יואל, פרק א', פסוק א'
12. וכפשוטו: "כְּגִבּוֹרִים יְרֻצוּן כְּאַנְשֵׁי מִלְחָמָה יַעֲלוּ חוֹמָה" (ספר יואל, פרק ב', פסוק ז').
13. רש"י, רבי יוסף קרא, רבי אברהם אבן עזרא, רד"ק, בעל המצודות, והמלבי"ם.
14. מדרש שכל טוב על ספר שמות, פרק י', פסוק א' אף רואה את זה שזהו צבא של חגבים ולא של בני אדם כחלק מגדולתו של הקב"ה.
15. בפירושו ליואל, א', ד'.
16. Abarbanel on Joel 1:1, www.sefaria.org
17. בפירושו ליואל, א', ד'.
18. מדרש משלי, ל', ז', באתר ספריא
19. אבן עזרא על יואל, א', א'
20. במדבר רבה, פרשה י', פסקה ה', וכן ברות רבה, פרשה ד', פסקה ג', וכן בילקוט שמעוני על יואל רמז תקל"ג. וציטטו את המדרש רש"י, רד"ק, ומצודת דוד על ספר יואל, פרק א', פסוק א'.
21. ובעקבותיו כך הציעו גם רש"י, בעל המצודות, והפירוש "חומת אנך" בפירושם לפרק א' פסוק א'.
22. לפי פירוש האבן עזרא (א') וכן לפי פירוש האברבנאל על ספר יואל, פרק א', פסוק א' אין זה לפי הפשט. חוץ מזה, בעיה עיקרית עם שיטה זו היא אזכורים רבים של המקדש ושל ירושלים בספר, כאשר בזמן שמואל ובניו ירושלים עדיין הייתה עיר יבוסית.
23. על ספר יואל, פרק א', פסוק א'
24. ראו ספר מלכים ב', פרק ו', פסוק כ"ד עד ספר מלכים ב', פרק ז', פסוק כ'.
25. סדר עולם רבה, פרק כ'.
26. וגם את זה מציעים רש"י ורד"ק בפירושם לפסוק הראשון בספר.
27. ר"י אבן כספי על ספר יואל, פרק א', פסוק א'.
28. מרדכי כוגן, מקרא לישראל: יואל, ירושלים, מאגנס, 1994, עמ' 9-10.
29. יש שיטענו שקביעת זמנו בתקופה ההלניסטית מפוקפקת למדי, שכן צידון מוזכרת (ספר יואל, פרק ד', פסוק ד') כעיר שצריכה להיענש, אך היא חרבה עוד לפני תחילת תקופה זו, בשנת 350 לפנה"ס. בנוסף, בני היוונים נזכרים (ספר יואל, פרק ד', פסוק ה') כסוחרי עבדים מעבר לים, ולא ככובשים.
30. כדברי מצודת דוד ליואל, ד', א': "לפי שכל נבואתו הייתה רק על יהודה וירושלים".
31. ספר יואל, פרק ד', פסוק ד'.
32. ספר יואל, פרק ד', פסוק א'
33. כמו בספר יואל, פרק א', פסוקים י"ח–כ'
34. ספר יואל, פרק ג', פסוק ד'.