סיפור בתוך סיפור היא טכניקה ספרותית בה סיפור אחד מסופר במסגרת עלילתו של סיפור אחר. זהו מקרה פרטי של סיפור מסגרת. ניתן לראות שימוש בטכניקה זו במגוון ז'אנרים ומדיומים, למשל רומנים, מחזות, סרטים, תוכניות טלוויזיה ואף טקסטים פילוסופיים.
סוגים
סיפור בתוך סיפור יכול להופיע באחת משלוש הדרכים הבאות:
- הסיפור הפנימי מסופר במלואו בעולם האמיתי, וניתן להוציאו מטקסט המסגרת ולהציגו באופן עצמאי - זה המקרה בשיר "ארי הים והנגר" אשר מסופר לאליס במלואו על ידי טווידלדם וטווידלדי בספר "מבעד למראה ומה אליס מצאה שם" מאת לואיס קרול.
- רק חלקים מהסיפור הפנימי קיימים, כמו במקרה של "האמן ומרגריטה" של מיכאיל בולגקוב, שם חלקים מכתב היד של האמן, אודות משפטו וצליבתו של ישו, שזורים בסיפור המסגרת, אך הוא מעולם לא מוצג במלואו.
- אף חלק מהסיפור הפנימי איננו קיים במציאות, כמו במקרה של "האינקויזיטור הגדול" - המוזכר ברומן "האחים קרמזוב" של פיודור דוסטויבסקי. במקרה זה איוון קרמזוב מספר לאחיו אליושה את עלילת הפואמה שכתב אודות פגישה בין מנהיג האינקוויזיציה לישו ששב אל העולם, אך באף שלב איננו רואים את הטקסט עצמו.
במקרה 2 ייתכן שסופר אחר ייקח את חלקי הסיפור וימלא את החללים על מנת ליצור סיפור שלם.
שימוש בז'אנרים שונים
רומן מסגרת
סיפור המסגרת יכול להיות שולי למדי, ולעיתים אף מהווה תרוץ בלבד לאיגודם של כמה סיפורים שונים ובלתי קשורים זה לזה, כמו ה"דקאמרון" של ג'ובאני בוקאצ'ו, "סיפורי קנטרברי" של ג'פרי צ'וסר, או "סיפורי אלף לילה ולילה", בהם עיקר העניין הוא בסיפורים עצמם. טכניקה דומה שימשה את יוצרי סדרת הטלוויזיה "סיפורי עמים", בה הקשר היחיד בין פרקי הסדרה היה המספר עצמו וכלבו הנאמן.
הצגה בתוך הצגה
השימוש הראשון בטכניקה זו בתיאטרון היה ככל הנראה על ידי תומאס קיד בטרגדיה הספרדית בסביבות 1587, שם המחזה הוצג בפני קהל של שתי דמויות שהגיבו על המתרחש.[1] אחד השימושים המפורסמים ביותר בטכניקה זו נעשה במחזה "המלט" מאת ויליאם שייקספיר, שם הנסיך המלט פונה אל קבוצת שחקנים נודדת בבקשה שיציגו את "רצח גוזנגו" בשל דמיונו של המחזה לרצח אביו בידי דודו קלאודיוס, והמלט אף מוסיף תכנים משלו למחזה על מנת לחדד את הקשר ביניהם, מתוך תקווה שהצגת המחזה בפני קלאודיוס תגרום לו להגיב באופן שיחשוף את אשמתו ללא עוררין. שייקספיר השתמש בטכניקה זו גם במחזות "עמל אהבה לשווא" ו"חלום ליל קיץ".
טכניקה זו שימשה מחזאים רבים, כמו טום סטופארד שבמחזה "הדבר האמיתי" נקט בגישה מתוחכמת בה הקהל ראשית איננו מודע לכך שהוא צופה בהצגה בתוך הצגה. ברטולט ברכט השתמש בטכניקה במחזות "מעגל הגיר הקווקזי" ו"אדם הוא אדם". חנוך לוין גם כן הכביר להשתמש בטכניקה זו, באופן הברור ביותר במחזות "חפץ" ו"הבכיינים", במסגרתם הופיעו ההצגות "משחקי חפץ" ו"ייסורי אגממנון ומותו" בהתאמה, אך לעיתים גם בצורה מרומזת יותר, כמו במקרה מופעי הקרקס המשולבים ב"יסורי איוב".[2]
וריאציות ורמות מורכבות
לעיתים מתקיים מצב בו יש יותר מרמה אחת של מורכבות, ובסיפור הפנימי עצמו נמצא סיפור פנימי נוסף. במקרים אחרים ייתכן שההפרדה בין סיפור המסגרת לסיפור הפנימי איננה חד משמעית או משתנה ככל שהנרטיב מתקדם. בספרו של איטלו קאלווינו, "אם בלילה חורפי עובר-אורח" מופיעים הפרקים הראשונים של לא פחות מעשרה ספרים שונים, שהדמות הראשית מנסה לקרוא אך בכל פעם מנועה מלעשות זאת מסיבות שונות. לבסוף מתגלה שאף שמות הספרים שהדמות הראשית מנסה לקרוא מתאימים זה לזה ויחד יוצרים משפט (או פואמה) העומד בעצמו כמעין סיפור קצר.
לעיתים הטקסט החיצוני והפנימי מוצגים באופן כמו-אקדמי כיצירה ספרותית והערות המנתחות אותה. הדוגמה המוקדמת ביותר לז'אנר זה היא יצירתו של ולדימיר נבוקוב "אש חיוורת". רומן זה מורכב מפואמה בת 999 שורות שלכאורה נכתבה על ידי אקדמאי בשם ג'ון שייד, ופרשנות ליצירה זו על ידי שכנו צ'ארלס קינבוט, אשר איננו טורח לנתח את היצירה באופן נאמן, ובמקום זאת מתמקד בסיפור שלו עצמו ובחברות שלו עם שייד (שייתכן וכלל לא התקיימה בעיניו של שייד). במקביל קינבוט מספר על המלך הגולה של זמבלה שברח ממדינתו לאחר שמהפכנים סובייטים השתלטו עליה. קינבוט מוצא רמזים לסיפורו של המלך בפואמה של שייד, אף על פי שאלה לרוב קלושים למדי, וטוען ששייד כתב את הפואמה לאחר שקינבוט סיפר לו את סיפורו של המלך. קינבוט אף מספר על קורותיו של המתנקש גראדוס שנשלח להרוג את המלך הגולה שנמלט לארצות הברית ובטעות הורג את שייד (לאורך הספר קיימים רמזים רבים לכך שקינבוט הוא למעשה המלך הגולה, אך ייתכן שכל הסיפור הומצא על ידי קינבוט).
דוגמאות נוספות
סיפורי עם
סיפורי עם רבים עושים שימוש בטכניקה זו, בהם ניתן למנות למשל את סיפורי מעשיות משנים קדמוניות של נחמן מברסלב ובו מבנים משוכללים של סיפורים בתוך סיפורים.
ספרות
- "דון קיחוטה" מאת מיגל דה סרוואנטס כולל מספר סיפורים המסופרים על ידי הדמויות השונות, כאשר "החצוף הסקרן" הוא הארוך והידוע מביניהם.
- בסיפור "הנס הסודי" מאת חורחה לואיס בורחס, תושב פראג ירומיר חלאדיק נלקח מביתו בערב מלחמת העולם השנייה לפני שהספיק לסיים את כתיבת הטרגדיה הלירית "אויבים", אך זוכה לסיים את כתיבת המחזה בראשו בשניות שלפני הוצאתו להורג, שנתארכו באופן פלאי על מנת לאפשר לו לעשות זאת.
- הסופר קורט וונגוט השתמש בדמותו של סופר המדע הבדיוני קילגור טראוט בכמה מספריו, במסגרתם הציג את עלילות הספרים שכתב באופן תמציתי. אחד מספריו של טראוט שוונגוט תיאר לראשונה בספר "יברך אותך אלוהים, אדון רוזווטר" מ-1965 אף נכתב לאחר מכן במציאות ב-1975 על ידי פיליפ חוזה פארמר, שכתב אותו תחת שם העט קילגור טראוט (לאחר שקיבל אישור לעשות זאת על ידי וונגוט).
- הסיפור שאינו נגמר מחולק בהתחלה לסיפור על הגיבור בסטיאן, שגונב ספר. לאחר מכן יש קטעים מהספר ומהמציאות לחלופין, ובאחד הקטעים בספר מתחילה אחת הדמויות לספר את הסיפור עצמו - כולל את סיפורו של בסטיאן. כך נשאב בסטיאן אל תוך הספר ומציאות ודמיון מתערבבים.
קולנוע
- סרטו של מל ברוקס "המפיקים" (והמחזמר המבוסס עליו) עוסק במתרחש סביב הפקת המחזה "האביב של היטלר".
- הסרט "הנסיכה הקסומה" שבויים על ידי רוב ריינר, מציג סיפור מסגרת לפיו הסרט בו אנו צופים הוא למעשה סיפור המסופר לנכד חולה על ידי סבו. סרט נוסף של ריינר הכולל סיפור מסגרת הוא "הורים בהזמנה", בו עיקר עלילת הסרט מתבררת כחלום של הדמות הראשית.
טלוויזיה
קומיקס
- במסגרת הרומן הגרפי "השומרים" מאת אלן מור חוברת הקומיקס "אגדות הספינה השחורה" מופיעה במלואה, כשהיא משובצת בחלקים קצרים לאורך סיפור המסגרת. בגרסה המורחבת של העיבוד הקולנועי לספר, הסיפור הפנימי מוצג כסרט אנימציה קצר.
ראו גם
הערות שוליים
