The Romaunt of the Rose, The Complaint of Mars, The compleynt of Venus, Chaucer's complaint unto his purse, Parlement of Foules, Boece, סיפורי קנטרברי, A Treatise on the Astrolabe, אגדת הנשים הטובות, The Book of the Duchess, The compleynt unto Pity, The House of Fame, טרוילוס וקרסידה, Anelida and Arcite
צ'וסר נולד בלונדון למשפחת ייננים. אביו היה סוחר-יין ואיש אמיד. פרטי ילדותו אינם ידועים. כבן שבע-עשרה היה חייל בצבאו של המלך אדוארד השלישי. משנת 1357 היה מרואי פני המלך, ומילא משרות בחצר ומחוץ למדינה. ב-1366 הוא נשא לאשה את פיליפה, ונולדו להם שלושה או ארבעה ילדים. לפי המסורת צ'וסר למד משפטים באותה תקופה. הוא היה איש ספר, ואת עיתותיו הפנויות הקדיש ללימוד חכמות ולשונות בשקידה עצומה.
ב-1374 מונה צ'וסר למפקח על המכס בנמל לונדון, תפקיד שבו החזיק שתים-עשרה שנה. ביולי 1389 הוא מונה לפקיד האחראי על עבודות המלך, אחראי על ארגון עבודות הבנייה של הממלכה: על שיפוץ ועל תחזוקה שוטפת בארמון וסטמינסטר, כנסיית סנט ג'ורג' וטירת וינדזור. בעשור האחרון לחייו כתב, כך משערים, את "סיפורי קנטרברי".
צו'סר היה מכובד על כל יודעיו, ורוב ימיו שבע חיי רווחה ונחת. הוא קיבל פנסיות מאדוארד השלישי, מג'ון מגונט, מריצ'רד השני, ומהנרי הרביעי.
יצירתו של צ'וסר מתאפיינת בפשטות ומתיקות שירית לא מלוטשות, בישירות, בגאונות סיפורית, ברטוריקה עשירה, בחוש הומור, ובהיכרות לפני ולפנים את עולם המעשה והנימוסים של תקופתו. בתחילת דרכו הושפע מהשירה הצרפתית של אהבת חצר, לאחר מכן מגדולי המשוררים האיטלקים ומהשירה הלטינית הקלאסית, ובבגרותו הגיע ליצירה מקורית.
היותו מעיין בלתי נדלה של כושר שיפוט טוב, מלומד בכל המדעים, ולפיכך מדבר כראוי על כל נושא.
יודע מה לומר ומה לא לומר.
נאמן בכל מקום לטבע, אך לא מעז להלך אל מה שמעבר לטבע.
איש עם הבנה מקיפה נפלאה, שהקיף בסיפוריו את האומה האנגלית של זמנו על מנהגיה ומזגיה; כאשר כל דמות מתייחדת בהעדפותיה, באישיותה, ובפזיונומיה שלה; וסיפוריה ואופן הסיפור תואמים את חינוכה, מזגיה, וייעודה.
צ'וסר נחשב לגדול מספרי הסיפורים בלשון האנגלית, ולאחד מגדולי המספרים בכלל. ויליאם הזליט החשיבו לאחד מארבעת גדולי המשוררים האנגלים, לצד ספנסר, שייקספיר, ומילטון. הזליט הבחין בין צ'וסר וספנסר: "ספנסר נהנה מנועם עשיר, צ'וסר מפעילות שכלית מוקפדת. כשם שספנסר המשורר הרומנטי והחזיוני ביותר, כך צ'וסר המשורר המעשי ביותר מהמשוררים הגדולים, איש עסקים ואיש העולם. שירתו נקראת כמו היסטוריה. לכל דבר יש מציאות ממשית גמורה, לכל הפחות בשכלו של המספר"[4].
צ'וסר היה היוצר הריאליסטי הראשון באנגליה, ואולי באירופה כולה. יעקב זלמן רייזין תיאר כך את השפעתה המתקנת של יצירתו על קוראיה: "הקורא מבקש הוא רק להתענג ולהשתעשע והולך אחר צ'וסר בבטחה, הולך ורואה את אשר לפניו. אבל כשהוא גומר את טיולו אינו מה שהיה. הספק מתחיל נקר בלבו, אם אמנם טליתה של הכנסייה היא כולה תכלת, אם הכמרים הם רווקים, האבירים - אנשים העומדים בדיבורם, המחוקקים - שונאי הבצע, הרופאים - יודעי הדעת, ואם יש ממש בשרידים הקדושים ובקמיעות של עושי-פלא... האמונה הנושנת מתחילה להתמוטט, ומעט מעט מתרקמת התנועה החדשה, שהיא שואפת לשבור את כבלי ההזיות, ולצאת לאור באור החיים המודרניים"[2].
לצ'וסר הייתה השפעה גדולה על השירה האנגלית, ובמיוחד על זו של המאה ה-15. ג'ון לידגייט, גדול המשוררים האנגלים של המאה ה-15, היה חסיד של צ'וסר וחיקהו ביצירותיו. באותה תקופה, תור הזהב של השירה הסקוטית, גם המשוררים הסקוטים רוברט הנריסון, גאווין דאגלס, ו-ויליאם דונבאר, היו חסידים ומחקים של צ'וסר. במאה ה-16 ספנסר החשיבו לרבו בשירה וכינהו "המקור הנאמן של אנגליה הטהורה"; ובמאה ה-17 מילטון העריצו. וורדסוורת' אמר עליו: "אני מעריכו לאין ערוך". שייקספיר, ג'ון פלטשר, דריידן, פופ, וורדסוורת', ומשוררים אנגלים אחרים, עיבדו מעשיות מסיפורי קנטרברי לאנגלית מודרנית. אלפרד טניסון כתב עליו: "אדון צ'וסר, הציפור הראשון, שרוח-פיו המתוקה / מבוא לפרצים המלודיים הממלאים / את הזמנים הנרחבים של אליזבת הגדולה / בצלילים שעדיין מהדהדים".
האנטישמיות של צ'וסר
היהודים גורשו מאנגליה בשנת 1290, ולא הורשו לשוב אליה עד לזמנו של קרומוול. צ'וסר נולד לאנגליה ולאירופה רוויית אנטישמיות ועלילות-דם. כך באנגליה היו בלדות נפוצות על ילד נוצרי המשחק ברובע היהודי ומפותה ונרצח על ידי יהודים, אך באופן ניסי גופו ממשיך לזמר ולדבר ולהישמע, הפשע מתגלה והיהודים נענשים. צ'וסר עיבד בלדה כזו ב"סיפורה של אם המנזר", מה שעורר בדורות מאוחרים יותר ביקורות על האנטישמיות של סיפורו.
כתב פרופסור לאונסברי: "בימיו של צ'וסר אמנם האמינו בסיפור מבהיל ומעציב כזה, ובעלת השכלה גבוהה כהגמונית בוודאי שמה אמון בהזיה זו; אולם קובל אני על משורר סבלן ונאור כמותו, שהירשה לעטו לחטט באשפתות כאלו בשביל הרושם הספרותי ונפח רוח-חיים בעלילה שהורתה בבערות ולידתה באכזריות. ובזה גרם להגדיל את מדורת השנאה העולמית לעם האומלל והנרדף שבאומות"[2]. מבקרים אחרים טענו, על סמך מרכיבים מבניים סגנוניים ולשוניים של הסיפור ועל פי אהבתה של הנזירה לתכשיטים ובגדים יקרים, שצ'וסר לועג לאם המנזר וסיפורה, וסיפורו אינו אלא תיאור אירוני וסאטירי של נזירה רעה (אלא שהדברים לא מסבירים מדוע הסיפור נכתב בפאתוס). מכל מקום, הדעה המקובלת היא שאפילו הומניסט גדול כמו צ'וסר לא היה נקי מדעות קדומות בהן החזיקו מרבית בני זמנו.
פ. וו. ווילסון, ג'ופרי צ'וסר, ב"הצופה", 21 ביוני 1940.
משה דור, צ'וסר - הג'נטלמן השנון שנסע לקנטרברי, ב"מעריב", 14 ביוני 1973.
אביב עקרוני, סיפורי קנטרברי, ב"מאזנים", ניסן-אייר תשמ"א, ע' 430-429.
באנגלית
Heather Blurton and Hannah Johnson, The Critics and the Prioress: Antisemitism, Criticism, and Chaucer's Prioress's Tale, University of Michigan Press 2017
_(cropped)_02.jpg)
