אף על פי שקיד היה דמות ידועה בזמנו, הוא נשכח לאחר מותו עד שנת 1773 אז תומאס הוקינס, ערך את הטרגדיה הספרדית, וגילה כי המחזה נכתב על ידי קיד מאה שנים מאוחר יותר, חוקרים בגרמניה ואנגליה החלו לשפוך אור על חייו ועל עבודתו, כולל הממצא השנוי במחלוקת, כי ייתכן שהוא היה מחברו של מחזה על בסיסו נכתב המלט של שייקספיר, מחזה מוקדם זה ידוע כיום בשם Ur-Hamlet ("המלט המוקדם" מגרמנית).
ביוגרפיה
שנים מוקדמות
תומאס קיד היה בנו של פרנסיס ואנה קיד. אין תיעוד של יום הולדתו, אך ידוע שהוא הוטבל לנצרות בכנסייה של סנט מרי וולנות', לונדון ב-6 בנובמבר 1558. הטבילה נרשמה בכנסייה כך: "תומאס, בנו של פרנסיס קיד". פרנסיס היה כותב בקשות. וב-1580 היה המנהל של חברת כתיבת בקשות.
באוקטובר 1565 קיד הצעיר נרשם שנוסדה בית הספר טיילור למסחר, אשר המנהל היה ריצ'רד מולכאסטר, שם קיבל קיד גם השכלה כללית. הודות למשנתו החינוכית של מולכאסטר מלבד לטינית ויוונית כללה תוכנית הלימודים גם לימודי מוזיקה, דרמה, חינוך גופני ו"גינוני התנהגות נאותים". אין ראיות לכך שקיד הלך לאוניברסיטה. ייתכן והוא הלך בעקבות אביו ללמוד את מקצוע הכתיבה ולראיה ישנם שני מכתבים שנכתבו בכתב ידו בסגנון כתיבה הדומה לזה של כותב בקשות.
קריירה
ראיות מצביעות על כך שב-1580 קיד הפך למחזאי חשוב, אבל מעט ידוע על פעילותו. פרנסיס מרס, נזיר נוצרי בן זמנו של קיד הגדיר אותו כ"כותב הטרגדיות הטוב ביותר" ובמקום אחר כינו אותו "קיד המפורסם". בן ג'ונסון מזכיר אותו באותה נשימה יחד עם כריסטופר מארלו (אשר חלק פעם חדר בלונדון עם קיד) וכן את שייקספיר.
הטרגדיה הספרדית נכתב כנראה בסביבות שנת 1580. המהדורה המוקדמת ביותר ששרדה הודפסה בשנת 1592 והכותרת המלאה הייתה: הטרגדיה הספרדית הכוללת את קיצו של דון הורציו, עם מותה העגום של הזקנה הירונימו. עם זאת, היא הייתה ידועה יותר בכינוי "הירונימו", על שם גיבורת הטרגדיה. זה היה המחזה הפופולרי בזמנו אשר קבע סטנדרטים חדשים באופן הצגת העלילה. ב-1602 גרסה של המחזה עם תוספות פורסם.
עבודות אחרות של קיד כוללים תרגומי עבודות של טורקוואטו טאסו אשר נחשב בזמנו כ"בעל הבית של הפילוסופיה" (1588); ותרגום של מחזהו של רוברט גרנייר "קורנליה" (1594). מחזות המיוחסים לו או שקיבלו השראה מעבודתו כוללים את "סולימאן ופרסדה", "המלך לייר", "ארדן מפאוורסהאם" ו"אדוארד השלישי". מחזה אשר קיבל השראה מ"הטרגדיה הספרדית" נקרא "החלק הראשון של הרמוניו".
ההצלחה של קיד התרחבה גם לאירופה. שם הוצגו גרסאות נוספות של הטרגדיה הספרדית ושל מחזהו על המלט. אלו היו פופולריים בגרמניה ובהולנד במשך דורות. השפעת המחזות על הדרמות שנעשו באירופה הייתה במידה רבה הסיבה לעניין בקיד בקרב חוקרים גרמנים במאה התשע-עשרה.
נראה כי קיד הוא גם המחבר המשוער של ספר הפרוזה "הרצח של ג'ון בראון"(1592), סיפור זוועתי על צורף אשר נרצח בידי אשתו.
שנים מאוחרות
בין 1587 עד 1593 קיד היה בשירות של אציל לא מזוהה, שכן, לאחר מאסרו בשנת 1593 (ראה להלן), הוא כתב על שאיבד את "חסדי אדוני, אשר אני שירתתי כמה שנים עד עכשיו". אצילים אשר הועלו כהשערה אצלו שירת כוללים את הלורד מסאסקס, את ארל מפמברוק ואת לורד סטריינג'. ייתכן והוא עבד כמזכיר בזמן שלא עסק בכתיבת מחזות. סביב 1591 הצטרף גם כריסטופר מארלו לשירות אותו אציל. לזמן מה חלקו מרלו וקיד חדר משותף, ואולי אפילו רעיונות.
ב-11 במאי 1593 המועצה המלכותית הורתה על מעצרם של מחברי החוברת "צלליות גסות והוצאת דיבה" אשר פורסם ברחבי לונדון. למחרת, קיד היה בין העצורים. וכך כתבו עליו "העציר קיד אסיר אשר הוא שותף לפשעי סי מארלי". נראה כי קיד עונה באכזריות כדי לקבל מידע זה. קיד סיפר לרשויות שכתביו הנמצאים ברשותו שייכים לכריסטופר מארלו שותפו לשעבר. כל מי שהעז לצאת נגד רעיונות הכנסייה של אנגליה נענש ועונה. קיד "הנאשם שהיה שותפו לדירה של כופר, בוגד, אתאיסט ומאמין שישו היה הומוסקסואל". נראה כי קיד היה עם מרלו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. קיד לא היה אתאיסט, אבל מארלו היה. מרלו שזומן על ידי מועצת החכמים לאחר אירועים אלה, בעודו מחכה לפסק דינו נהרג באירוע בו היו מעורבים סוכנים ממשלתיים.
קיד שוחרר בסופו של דבר, אך לא התקבל בחזרה לשירות הלורד אותו שירת אשר האמין שקיד היה תחת השפעת האתאיזם. קיד כתב ללורד קיפר, ולסר ג'ון פקרינג, מכתב בו מפרט את חפותו. אך מאמציו לטיהור שמו העלו חרס. קיד נפטר בגיל 35, ונקבר ב-15 באוגוסט בכנסיית סנט מרי בלונדון.
כנסיית סנט מרי נהרסה בשרפה הגדולה של לונדון בשנת 1666, ולא נבנתה מחדש. לפיכך קיברו של תומאס קיד אבד לדורות.
יצירותיו
התאריכים משוערים.
דון הורציו (היה קיים בתוך החלק הראשון של הרונימו 1586)