נקודת עוגב (או פדאל, צליל עוגב) הוא מונח מוזיקלי אשר נמצא בשימוש במוזיקה הטונאלית, הבא לתאר צליל ארוך ומתמשך שמופיע באופן טיפוסי בקול הבס.
לרוב, מתחיל צליל העוגב כאחד מצלילי האקורד, אך בניגוד לשאר הקולות אשר מתחלפים ויוצרים אקורדים שונים, הוא ממשיך להשמע, ובכך באופן בלתי נמנע יוצר דיסוננסים עם אקורדים שבהם הוא נחשב לצליל "זר". לקראת סיומה של נקודת העוגב יופיע אקורד אשר בו צליל העוגב נחשב לאחד מצלילי האקורד. לכן צליל נקודת העוגב נכלל בקטגוריה אחת של צלילים זרים לאקורד, כגון צליל שוהה, צליל מקדים וצלילים עוברים. הוא שונה מהם בכך שהוא מתחיל כצליל של אקורד, ומסתיים כצליל של אקורד, אשר לרוב הוא יהיה צלילו הבסיסי של אותו אקורד[1].
נקודות עוגב יוצרות תחושה טונאלית חזקה, כמו מושכת את ההרמוניה חזרה אל שורשהּ[1]. הצליל שעליו מבססים נקודת עוגב הוא בדרך כלל צליל הטוניקה (המדרגה הראשונה בסולם) או צליל הדומיננטה (מדרגתו החמישית). מבחינה הרמונית, על ידי הסתכלות אנכית של כל אקורד הנופל בדרכה של נקודת העוגב, ניתן לומר שנקודת העוגב מרככת את הצבע ואת הפונקציה ההרמונית שיוצר כל אקורד, מכיוון שצליל הבס זר לו, ולכן התחושה שיוצר האקורד היא פחות בהירה וברורה. לפיכך, באופן פרדוקסלי, אי ההתאמה בין נקודת העוגב לבין האקורדים, מעמעמת במעט את המתח ההרמוני, במקום לחזקו.
לעיתים משתמשים מלחינים בצליל מתמשך בקול שאינו הבס, באופן שזהה לנקודת עוגב. צליל זה נקרא "נקודת עוגב הופכית"[2]. נקודות עוגב נפוצות ברוב הסוגות המוזיקליות החל מן הבארוק, כאשר בתקופה זו ניתן למצוא רבות מהן בסיומי פרקים (למשל בסיומם של הפרלוד והפוגה הראשונים מתוך ספר הפסנתר המושווה הראשון של י. ס. באך. כמו כן, שימוש בנקודת עוגב נפוץ במיוחד במוזיקה עממית אותנטית, למשל במוזיקה קלטית טיפוסית לחמת חלילים, בה משאירים לרוב צליל שוהה אחד או יותר, אשר מתפקדים כנקודת עוגב, שמעליהם קולות נוספים ובהם צלילים משתנים, דרך כלל יוצרים מלודיה. הופעת נקודת עוגב במוזיקה עממית מכונה "דרון" (Drone), כאשר לעיתים ישנו יותר מצליל מתמשך אחד.
מתוך פתיח הפרק המסיים של הסימפוניה מס' 104 מאת היידן. הקונטרבס והבסון מחזיקים דרון, במקרה זה, משום שניכר בו שהוא מלווה מוזיקה בסגנון עממי, ומתחיל לפני כניסת שאר הקולות (לא מופיע בתמונה)
מקור המונח בא מטכניקת הנגינה בעוגב, אשר בו ניתן "להחזיק" צליל לפרק זמן בלתי מוגדר, כל עוד העוגב פועל. צלילים אלה מנוגנים לרוב בעזרת דוושות הרגליים (הפדאלים), ומכאן בא הכינוי צליל "פדאל". בעזרת טכניקת נגינה זו, יכול העוגבר להחזיק צליל ארוך בעזרת דוושת רגל, ולנגן בחופשיות בעזרת שתי ידיו שנותרו פנויות.
