נפוליאון חוצה את האלפים, מוכר גם כנפוליאון במעבר סן ברנרד, הוא ציור בטכניקה של שמן על קנבס, מאת הצייר הצרפתי ז'אק-לואי דויד. הציור בוצע בחמש גרסאות מקוריות בידי האמן, בין השנים 1801-1805. הגרסה הראשונה צוירה בהזמנתו של מלך ספרד ומציגה תמונה אידילית של נפוליאון, הרוכב על גב סוס בראש הצבא במעבר סן ברנארד הגדול בשנת 1800.
לאחר שהשתלט על צרפת בנובמבר 1799, היה נפוליאון נחוש לחזור לאיטליה ולכפות באמצעות הצבא את החזרת השטחים שנכבשו על ידי האוסטרים בשנים הקודמות. באביב 1800 הוא הוביל צבא מילואים לחציית האלפים במעבר סן ברנרד הגדול. באותו הזמן הטילו הכוחות האוסטריים מצור על הערים מסינה וג'נובה. נפוליאון קיווה לנצל את אלמנט ההפתעה, ולכבוש את הדרך הטרנס-אלפינית. עם התקרבות הצבא הצרפתי ולמראה חייליו של נפוליאון, נכנעה ג'נובה, אך הוא המשיך ללחוץ בתנועה קדימה בטרם יתארגנו הכוחות האוסטריים מחדש. הצבא לחם בקרב מונטבלו לפני הניצחון המכריע בקרב מרנגו.
הכתרתו של נפוליאון כקונסול הראשון לאחר הניצחון באיטליה הביאה לחידוש הברית עם קרלוס הרביעי, מלך ספרד. במהלך המגעים לחידוש היחסים התקיים טקס החלפת המתנות המסורתי. הצרפתים העניקו לקרלוס אקדחים מתוצרת ורסאי, בגדים בעיצוב טובי החייטים הפריסאים ותכשיטים עבור המלכה. בנוסף לכך הוענק סט שריון מלא עבור ראש הממשלה. בתמורה העניק לנפוליאון 16 סוסים ספרדיים מהאורוות המלכותיות, פורטרט של המלך והמלכה מאת פרנסיסקו דה גויה ואת הזכויות לציור שנעשה בהזמנתו על ידי זאק לואי דויד. השגריר הצרפתי ביקש מדויד את הציור המקורי שהיה מיועד להיתלות בארמון המלכותי במדריד כסמל לידידות בין שתי המדינות. דויד, שהיה בתחילה תומך המהפכה, העביר את תמיכתו לשליט החדש והיה להוט למלא את הבקשה. נפוליאון הורה לדויד ליצור שלושה עותקים נוספים של הציור. האחד עבור טירת סנט קלוד שבפריז, השני עבור ספרית הארמון האינווליד והשלישי עבור ארמון הרפובליקה הציסאלפינית במילאנו. דויד יצר גרסה נוספת חמישית במספר, שנשארה ברשותו עד למותו.
גורל הציורים
הציור המקורי נשאר במדריד עד 1812, אז נלקח על ידי ז'וזף בונפרטה שהתפטר מתפקידו כמלך ספרד, לאחוזתו הפרטית במקום גלותו בניו ג'רזי, ארצות הברית. במשך השנים התגלגל הציור בין יורשיו עד אשר בשנת 1949 נמסר על ידי יוגין בונפארטה למוזיאון טירת מלמזון שם הוא מוצג כיום.
הגרסה משנת 1802 שהוצגה בספריית האינווליד, הוסרה ב-1814 ואוכסנה במעבדת השחזור בבורבון. בשנת 1837 הוצגה מחדש בהוראתו של לואי פיליפ, מלך הצרפתים בארמון ורסאי, ושם היא מוצגת עד היום.
הגרסה משנת 1803 הועברה למילאנו והוסרה בשנת 1816 על ידי הכוחות האוסטרים. בשנת 1834 הועברה לארמון בלוודר בווינה, ובו היא מוצגת כיום.
הגרסה שנשמרה בידי דויד עד למותו בשנת 1825 הוענקה לנפוליאון השלישי על ידי בתו של דויד, והיא הועברה לתצוגה בארמון טווילרי. משנת 1979 מוצגת גם היא בארמון ורסאי.
פרטים
כל חמש הגרסאות הן בערך בגודל זהה של 2.6X2.2 מטרים. בכולן נראה נפוליאון לבוש בבגדי גנרל, חובש כובע בעל שוליים מוזהבים, וחמוש בחרב בסגנון ממלוכי. הוא עוטה גלימה המתנפנפת ברוח. ראשו מופנה לכוון הצופה והוא מחווה בידו הימנית לכוון פסגות ההרים. ידו השמאלית אוחזת במושכות הסוס אשר מזדקף על רגליו האחוריות כאשר רעמתו וזנבו מתנופפים גם הם ברוח. ברקע התמונה חיילים רגלים ותותחנים עושים את דרכם במעלה ההר. עננים כהים מעטרים את השמיים וברקע נראות הפסגות המחודדות של הרי האלפים. על הסלעים בחזית התמונה חרותים שמותיהם של חניבעל וקארל הגדול.
הבדלים בין הגרסאות
במבט ראשוני המדובר בהעתקים כמעט זהים של היצירה. למרות זאת קיימים הבדלים ביניהן כאשר בולטים במיוחד הם ההבדלים בצבעי הגלימה המתנופפת של הרוכב המשתנה בין צבע אדום עמוק, כתום וזהוב. צבעו של הסוס המשתנה בין חום כהה, אפור ועד לבן מוכתם. הבדלים ניכרים ברצועת הריסון הביטנית של הסוס המשתנה בין אדום כחול לבן ומוזהב. במבט מעמיק יותר ניתן להבחין בהבדלים בפרטים הקטנים של האוכף וציוד הריסון של הסוס, בגדי הרוכב כגון הכפפה, הרקע הנופי, והבעות תווי הפנים של נפוליאון.
מחוות היד והשמות
המדובר במוטיב חוזר ביצירתו של דויד ומופיעות בעבודות נוספות רבות שלו כאמצעי המחשה של רגשות ומאוויים חבויים של הדמויות בנושא היצירה. במקרה זה ברור כי הנפת היד מסמלת את רצונו של המפקד להוביל את צבאו לכוון המטרה והניצחון. היד החשופה מסמלת את רצונו של נפוליאון להופיע כמשכין שלום ולא ככובש.
שמות המצביאים הקדומים החרוטים בסלעים, מסייעים ביצירת הקשר ישיר בינם לבינו, ההולך בדרכם כמי שחצו את האלפים בראש צבאותיהם לניצחון.
השפעות
לאחר עלייתו לגדולה של נפוליאון והניצחון בקרב מרנגו התפשטה אופנה אמנותית של ציורי פורטרט אלגוריים המהללים את השליט החדש של צרפת. נפוליאון הוצג ביצירותיהם של אמנים שונים כמצביא מנצח כאשר הוא מלווה בכנפיים סמליות או דמויות מכונפות. דויד העדיף את הסגנון ההירואי והאידילי אך נמנע מסמליות מובהקת של הערצת השליט.
כמעריץ של אסכולת האמנות היוונית "הטהורה", הוא העדיף את הלבוש בן הזמן על פני לבוש בסגנון רומאי כפי שהוצג על ידי אמנים אחרים. הפנים הצעירות של השליט מרמזות לאידיאל היופי של האל אפולו ודמותו המיתולוגית של יקינטון. תנוחת הרכיבה בישיבה בסגנון היווני של נפוליאון על גב הסוס כאשר הרגל מושטת לאחור מושפעת מדמותו של אלכסנדר הגדול כפי שמופיעה בתבליט על הסרקופג בו נטמן.
בעיצוב הסוס המזדקף על רגליו האחוריות הושפע דויד בעיקר מהפסל פטר הגדול של אטיין מוריס פלקונט, המוצב בסנט פטרסבורג, ובעיקר מתנוחת השליטה הנינוחה של הרוכב בסוס, על הקרקע המסולעת.
בשנת 1848 יצר האמן פול דלארוש (Paul Delaroche), לבקשת אספן בריטי של אמנות נפוליאונית, גרסה משלו לסצנת חציית האלפים. היצירה המכונה "בונאפארטה חוצה את האלפים" (על מנת להבדילה מהתמונה המקורית של דויד), בוצעה על ידו בשתי גרסאות והן מוצגות במוזיאון הלובר בפריז ובגלריה ווקר לאומנות בליברפול.
לבקשת המזמין, יצר דלרוש גרסה מדויקת וריאליסטית יותר של תיאור האירוע, אשר נמנעת מסמליות הרואית ותיאטרלית כביצירתו של דויד. בציור נראה נפוליאון כשהוא לבוש במעיל צבאי רגיל למדי, רוכב על פרד, הבעת פניו עייפה ומודאגת, הוא סובל מקור, ובאופן כללי שרוי במצב רוח קודר. היצירה מדגישה את הסבל של נפוליאון וחייליו המבוססים בקושי רב בשלג העמוק, ונאבקים בקור העז ובהרים הגבוהים. דלרוש מציג ביצירתו את נפוליאון כבן אנוש הסובל, בדיוק כמו הכפופים לו, מהקשיים האכזריים שמזמנים איתני הטבע, ובכך רוכש את אמון הסובבים אותו וזוכה להערצתם.
