|
נח שפירא
נח שפירא (נודע בשם העט בַּר-נָ"ש; תרכ"ג, 1863, תרכ"ג, קישינב, בסרביה, האימפריה הרוסית – 7 בינואר 1931, י"ט בטבת תרצ"א, תל אביב, פלשׁתינה-א"י) היה משורר עברי עממי, פזמונאי, מתרגם עיתונאי ומסאי, איש העלייה הראשונה.
קורות חיים
נח שפירא נולד בשנת 1863 בעיר קישינב שבבסרביה (אז באימפריה הרוסית; כיום במולדובה), במשפחת חסידים, בנו של שלום שכנא שפירא. קיבל חינוך מסורתי וכללי, ולאחר שלמד הנהלת חשבונות, עבד במקצועו.
נתפס לציונות ולעברית מנעוריו, והצטרף לאגודת "חובבי ציון" בעירו קישינב. הוא היה מהמנהיגים הפעילים, יחד עם מאיר דיזנגוף. בשנת 1890 (תר"ן) עלה לארץ ישראל, והחל את דרך התלאות הרגילה של פועל חקלאי במושבות; בתחילה עבד ברחובות, ומשם עבר למושבה זכרון יעקב. בכל מקום שהגיע אליו היה המנהיג והרוח החיה של אגודות הפועלים. בשנת 1891 (תרנ"א) נישא ביפו לבתיה מאדנסקי.
עם התיישבותו בתל אביב התמסר לכתיבה עיתונאית עברית, ופרסם כתבות מאמרים ומסות בענייני השעה. בעת ובעונה אחת כתב שירים ובייחוד שירי זמר, והיה לאחד ממחדשי הזמר העברי בארץ. שירו המפורסם ביותר הוא "שיר עבודה" ("יה-חי-לי-לי, יה-עמלי! / הָעוֹלָם עוֹמֵד עַל הָעֲבוֹדָה / הָרִיעוּ, שִׁירוּ בְּקוֹל תּוֹדָה!"), שהתפרסם בשנת 1895.
שפירא עיבד לעברית קלה ומדוברת את שירו של אליקום צונזר, "המחרשה", שהושר בארץ במילותיו של שפירא ובשמו "בְּמַחֲרַשְׁתִּי". את שיריו פרסם בשם העט "בר-נ"ש" (כלומר נח שפירא).
בעוד ששיריו היו מושרים הרבה בשעתו, וחלקם מושרים אף היום, הרי כתיבתו העיתונאית כמעט ונשכחה, ואפילו לא כונסה.
עיזבונו הספרותי הועבר לארכיון העבודה של פועלי ארץ ישראל בתל אביב על ידי ברל כצנלסון.
חי בעוני מרוד. בעיתון "החרות" מ-25 בנובמבר 1910 נמצא שיר ערש מפרי עטו שהוקדש לבתו הבכורה שולמית.
שולמית, בת נח וחסידה, נפטרה בשנת 1914 בגיל ארבע. ("החרות", 4 בנובמבר 1914)
נח שפירא נפטר בינואר 1931 בבית החולים "הדסה" בתל אביב, לאחר מחלה קצרה. נקבר בבית הקברות טרומפלדור.
אשתו נפטרה בשנת 1963 בעת שביקרה את בן אחותה בליסבון.
באוספו של זלמן פבזנר מצוי קיצור תולדותיו של שפירא, כתובות בידו.[1]
בשנת 1966 פרסם המוזיקאי וחוקר המוזיקה מנשה רבינא מחקר על אודות השיר "יה חי לי, לי-הה-עמלי" ומחברו שפירא.[1]
לקריאה נוספת
- מנשה רבינא, השיר "יה חי לי, לי-הה-עמלי" ומחברו ברנש, הוא נח שפירא, תל אביב: תרבות וחינוך, 1966.[2]
- "נח שפירא", בתוך: משה סמילנסקי, משפחת האדמה: נרות-נשמה, תל אביב: עם עובד (ספרית לדור), תש"ג–תשי"ג.
- "נח שפירא", בתוך: מרדכי אליאב (עורך), בהשתתפות ימימה רוזנטל, ספר העלייה הראשונה, ירושלים: יד יצחק בן-צבי; תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ב 1981, כרך ב, עמ' 355 ואילך.
- יפה ברלוביץ, '"העולם עומד על העבודה, הריעו שירו בקול תודה": לשירת העבודה של נח שפירא (ברנ"ש) – משורר עם מן העלייה הראשונה', עתון 77 32–33 (תשמ"ב), 54–57.
- יפה ברלוביץ, 'המשורר של העלייה הראשונה', עת־מול ז', 3 [41] (תשמ"ב), 9–11.
- יפה ברלוביץ, '"אוכלי עמי אכלו לחם": עיון ביצירתו של נח שפירא מ"ברנ"ש, ועד ל"אבו שלומית"', עתון 77 69 (תשמ"ו), 34–36.
קישורים חיצוניים
- נח שפירא, באתר זמרשת
- נח שפירא, דף שער בספרייה הלאומית
- נח שפירא, בלקסיקון הספרות העברית החדשה
- דוד תדהר (עורך), "נח שפירא", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יח (1969), עמ' 5343
- תולדות חייו(הקישור אינו פעיל) באתר "ראשונים"
- שיר העבודה (יה חי לי לי), בעמותה למורשת הזמר העברי (כולל דיוקנו)
- נח שפירא, דבר, 8 בינואר 1931 (עם פטירתו)
- דניאל פרסקי, נח שפירא – בר־נש (במלאת שנה למותו), דבר, 12 בפברואר 1932
- ג. קרסל, מכתבים למערכת: עוד על נח שפירא, דבר, 24 בספטמבר 1956
- ז. דויד, קצרות: תולדות "יה חי לי לי", דבר, 25 בפברואר 1966
- אורי קיסרי, על טעם וריח: מנשה רבינא, היסטוריון מוסיקלי, מעריב, 30 במאי 1966 (עם צאת ספרו על שפירא ושירו)
הערות שוליים
|
|
