נח פרילוצקי נולד בברדיצ'ב למשפחת סוחרים אמידה. אביו, צב פרילוצקי, היה פעיל בתנועת חיבת ציון. נח פרילוצקי למד עברית אצל הירש הירשפלד תלמידו של ריב"ל[1]. בגיל 8 התחיל פרילוצקי לעסוק בכתיבה ובהיותו בן 10 כתב מאמר בעברית על ההתיישבות היהודית בארגנטינה. ב-1898 סיים את הפרו-גימנסיה והתחיל את השנה החמישית בגימנסיה בוורשה. הוא סיים את הגימנסיה עם מדליית זהב[2] והתחיל ללמוד משפטים באוניברסיטת ורשה. ב-1902 השתתף באספה הראשונה של "יידישן חברים פארבאנד", ארגון שמטרתו הייתה להגן על סטודנטים יהודים מפולין שלומדים באוניברסיטאות בחו"ל. בעקבות השתתפותו באספה נאסר וישב חודשיים בכלא[3]. בשנים 1904-1905 היה פעיל בתנועה הציונית כחבר בארגון הסטודנטים "קדימה" ובוועדת "ציוני ציון" שניהלה מאבק נגד הצעת אוגנדה. ב-1905 גורש מאוניברסיטת ורשה משום שהשתתף באספת סטודנטים שהחליטה לדרוש שהמדינה תממן חינוך יהודי. ב-1907 נכנס לאוניברסיטת פטרבורג וב-1909 סיים שם את לימודי המשפטים. בסוף 1909 עבר לוורשה ופתח שם משרד לעריכת דין.
ב-1916 נבחר פרילוצקי למועצת העיר ורשה שהייתה אז גוף פוליטי חשוב בפולין. בתפקיד זה פעל למען האינטרסים היהודיים ולמען לשון יידיש. פרילוצקי דרש שיידיש תהיה שפת הלימוד הרשמית בבתי ספר יהודים וכן אוטונומיה לאומית אישית ליהודים. הוא נשא כ-80 נאומים במועצת העיר שהקנו לו פופולריות גדולה מאוד בקרב היהודים בפולין[4]. את הנאומים פרסם כספר בשנת 1922 בשם רעדעס אין ווארשאווער שטאט-ראט. (נאומים במועצת העיר ורשה). באותה שנה היה בין מקימי המפלגה הפולקיסטית[5]יידישע פאלקס-פארטיי (מפלגת העם היהודית). הוא היה אחד המייסדים של איגוד בתי הספר וההשכלה העממית (יידישן שול און פאלקסבילדונג-פאראיין). באותו זמן ארגן את הסוחרים הזעירים ועובדי הכפיים שהיוו בסיס כוחה של המפלגה הפולקיסטית. ב-1918 נכנס כציר לסיים הפולני העצמאי הראשון כנציג המפלגה הפולקיסטית היהודית. ב-1920, בזמן הפלישה הבולשביקית לפולין, הוא נלחם נגד גירוש של קהילות יהודיות שלמות. על ידי התערבות אישית הציל יהודים רבים שנשפטו למוות[6].
פרילוצקי נאסר על ידי הגסטפו זמן קצר אחרי כיבוש העיר ואולץ על ידם לכתוב רשימה של אינקונבולים שהיו בספריית שטראשון. הוא נרצח על ידי שוביו ב-18 באוגוסט 1941[7].
פעילות ספרותית ומחקרית
ב-1905 התחיל נח פרילוצקי לעבוד בעיתון דער וועג שעורכו היה אביו צבי פרילוצקי. תוך זמן קצר נעשה העורך וכותב המאמרים הראשי של העיתון[8]. הוא חזר ללימודים אחרי שהעיתון נסגר ב-1907.
עוד בהיותו סטודנט השתתף בוועידת צ'רנוביץ שהתקיימה ב-1908 ושם טען כי יידיש צריכה להיות השפה הלאומית של העם היהודי. בשלב זה כבר נטש את דעותיו הציוניות ותמך בקידוםלאומיות יהודית בגולה[9].
פרילוצקי עסק באופן אינטנסיבי במחקר שפת יידיש ובפולקלור שלה[10].
ספר השירה הראשון שפרסם היה פארן מזבח (לפני המזבח) – אוסף שירים ארוטיים שהקדיש לרעייתו המשוררת פאולה רוזנטל, 1908[11]. באותה תקופה ערך מאסף ספרותי בשם גאלדענע פונקען (ניצוצות זהובים) שהחל לצאת ב-1909. במאסף הזה התעמת פרילוצקי עם יוסף קלויזנר על גישתו של האחרון לספרות יידיש.
ב-1910 ייסד פרילוצקי את היומון דער מאמענט והיה אחד הכותבים החשובים בו עד סגירתו בספטמבר 1939. עיתון זה היה אחד משני העיתונים הנפוצים ביותר בקרב היהודים במזרח אירופה[12]. פרילוצקי גייס לשורות העיתון כותבים חשובים כמו הלל צייטלין, מרדכי ספקטור, ב. יאושזון ויוסף טונקל, שמשכו לעיתון קהל קוראים רב ואפשרו לו להתחרות בהצלחה מול העיתון "היינט"[13].
ב-1917 פרסם פרילוצקי את ספרו בארג ארויף (במעלה ההר) – ספר מאמרים בנושאים יהודיים. באותה שנה פרסם מחקר על דיאלקטים של יידיש: יידישע דיאלעקטולוגישע פורשונגען: מאטעריאלן פאר א וויסענשאפטליכער גראמאטיק און פאר אנ’ עטימולוגיש ווערטערבוך פון דער יידישער שפראך (מחקרי דיאלקטולוגיה של יידיש: חומרים לדקדוק מדעי ולמילון אטימולוגי של שפת יידיש) המהווה בסיס לחלוקה הדיאלקטים של יידיש עד היום[14].
ב-1921 יצא למסע התרמת כספים למען קרבנות הפוגרומים, וכשחזר נבחר שוב לסיים ב-1922. ב-1926 היה פילוג במפלגתו והוא צמצם את פעילותו הפוליטית[15] והקדיש זמן רב יותר לפעילות מחקרית. הוא השתתף בפעילות של ייווא לאסוף חומרים פולקלוריסטיים ולמחקר על הדיאלקטים של יידיש. הוא יסד יחד עם מקס ויינרייך וזלמן רייזן את כתב העת "יידישע פילאלאגיע: צוויי-חודשדיקע בלעטער פאר שפראכוויסנשאפט, ליטעראטור-פארשונג און עטנאלאגיע" (פילולוגיה יהודית: דו-ירחון למחקר הלשון, מחקר הספרות ואטנולוגיה) שיצא בין 1926 ל-1933.
פרילוצקי עסק רבות בפולקלור. הוא אסף שירי עם ביידיש וכבר ב-1911 פרסם את ספרו יידישע פאלקסלידער (שירי עם ביידיש). כמו כן פרסם מחקרים בנושא פולקלור במאסף שפרסם: זאמעלביכער פאר יידישען פאלקלאר, פילאלאגיע און קולטור (מאספים לפולקלור, פילולוגיה ותרבות).
תחום נוסף אותו חקר היה לשון יידיש ודקדוקה. בנוסף לספרו הנזכר על דיאלקטולוגיה של יידיש פרסם ספר על פונטיקה: צום יידישען וואקאליזם: עטיודען, (1920) (אטיודים על הצליל ביידיש) וכן ספר לימוד: יידישע פאנעטיק: עלעמענטארער קורס פאר לערער אונ אליינלערנער, 1940. (פונטיקה של יידיש: קורס בסיסי למורים וללומדים באופן עצמאי). פרילוצקי פרסם ביקורות על תיאטרון בעיתונים בהם עבד שיצאו כספר בשם יידיש טעאטער שיצא ב-1921.
כמו כן כתב שירה, בנוסף לספרו הראשון שהוקדש לאשתו. ב-1917 הוציא את ספרו דורך גלאנץ און נעבעל: ליעדער זאמלונג (דרך זוהר וערפל: אוסף שירים).
פרילוצקי קיים סלון לספרות יידיש ברחוב שביאנטוקשיסטקה (Świetnokrzyska) בוורשה. היו שלושה סלונים ספרותיים יהודיים בוורשה של תחילת המאה ה-20 שהייתה אז מרכז ספרותי חשוב ביידיש: של י"ל פרץ, הלל צייטלין ושל פרילוצקי[16]. אצל פרילוצקי התרכזו הצעירים שהתענינו בנוסף לספרות גם בתיאטרון ובפולקלור. במסגרת סלונו הספרותי פרילוצקי עזר ופרסם את יצירותיהם של יהושע פרלה, יצחק מאיר וייסנברג, יואל מסטבוים ואחרים[17].
לקריאה נוספת
ב. חילינאוויטש, נח פרילוצקי - ביאגראפיע. בתוך ספרו של פרילוצקי: אין פוילען: כמעט א פובליציסטיש טאגבוך 1911-1905. ווארשע, 1921.
לעקסיקאן פון דער נייער יידישער ליטעראטור, באנד 7.
לאו פינקלשטיין, יהושע פערלע. הקדמה לספר יידן פון א גאנץ יאר. תל אביב: י"ל פרץ פארלאג, 1990. (ביידיש)
נתן כהן, ספר, סופר ועיתון: מרכז התרבות היהודית בוורשה, 1918–1942. ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2003.
David G. Roskies, Introduction to Everyday Jews: scenes from a vanished life. Yale University Press, 2007.
2011 ,Kalman Weiser, Jewish People, Yiddish Nation: Noah Prylucki and the Folkists in Poland, Toronto, University of Toronto Press
^"התנועה הפולקיסטית" - תנועה פוליטית לא-ציונית, של המעמד הבינוני, שנוסדה בשנת 1916, ודגלה באוטונומיה יהודית בפולין, וביידיש כשפתה", בתוך: ורשה היהודית לפני השואה.
