נאו-אורתודוקסיה (יהדות)

נאו-אורתודוקסיה

הרב שמשון רפאל הירש הרב עזריאל הילדסהיימר
שורשים, סיווג והנהגה
דת	יהדות
זרם	יהדות אורתודוקסית
תאריך ייסוד	המאה ה-19
מייסד	רש"ר הירש, עזריאל הילדסהיימר
שיוך מייסדים	גרמניה, הונגריה
דמויות מרכזיות	רש"ר הירש, הרב עזריאל הילדסהיימר
סיבת הקמה	מודרניזציה ואמנציפציה ליהודים
תאולוגיה, טקסטים וטקסים
מוטו	תורה עם דרך ארץ
ארגונים ופעילות
אזורי פעילות	גרמניה

נאו-אורתודוקסיה, או תורה עם דרך ארץ, היא זרם אידאולוגי ביהדות האורתודוקסית שהתפתח בתחילת המאה ה-19 בעיקר בקרב יהדות גרמניה, אך גם בכמה ממדינות מערב אירופה ובחלקים של הונגריה. בין מייסדי הזרם ניתן למנות את רש"ר הירש ורבי עזריאל הילדסהיימר.

היסטוריה

תהליכי המודרניזציה במרכז ומערב אירופה במאות ה-18 וה-19, ובעיקר מתן אמנציפציה ליהודים, הציבו בפני היהדות מציאות חדשה עמה הייתה צריכים להתמודד. התהפוכה החברתית הובילה לשינוי עמוק בציבור היהודי, שעזב ברובו את אורח החיים המסורתי ואימץ את התרבות הסובבת. הצורך למענה דתי לכך הוליד מחד את היהדות הרפורמית ומאידך את היהדות האורתודוקסית, ששאפה לשמר את הקיים.

התגובה האורתודוקסית למצב החדש הייתה מגוונת וחוקרים מחלקים אותה לרוב לשלוש: האולטרה-אורתודוקסיה שיצאה מבית מדרשו של החת"ם סופר ובעיקר תלמידיו הקיצוניים בהונגריה רבתי וסביבותיה; התגובה האורתודוקסית המאוחרת והמתונה שרווחה ביהדות מזרח אירופה; והנאו-אורתודוקסיה.

את האחרונה גילם רש"ר הירש, הוגה הראשי, בכמה ססמאות שטבע: תורה עם דרך ארץ ו-Mensch-Jisroel ("אדם-ישראל"), משמע אין סתירה בין חיים על פי התורה וההלכה לבין ההתפתחויות המודרניות בחיים והעיסוק במדעים ובמלאכה ועולם החומר. הרב הירש טען כי בניגוד לרפורמים, המבקשים לשנות את היהדות בהתאם לרוח המודרנית, הרי שלדעתו מראש אין סתירה בין החיים בעולם הגשמי לתורה וניתן לשלבם יחד. בכך עומדת גישתו גם מול גישת החת"ם סופר השוללת את הקידמה – "חדש אסור מן התורה".

כותב הרב יצחק ברויאר^[1], שלפי השקפת סבו הרש"ר הירש, לומדי התורה צריכים לבוא ולהתעמת מול המציאות החדשה בצורה לכתחילאית ולגרום להתפתחות טבעית ואמיתית של התורה, ולא רק כדי לשמר את היהדות כמות שהיא. מבחינת הרב ברויאר, וכך גם הבין בשיטת הרש"ר הירש^[2], ה' גלגל את התהפוכות החברתיות בדורות האחרונים כדי לעורר את היהדות הנאמנה להחיות בחזרה את התורה כמות שהיא כשהיא שולטת בכל הוויות החיים ולא רק נמצאת מוגבלת ב-"ארבע אמות של הלכה" כמו שהיה בגלות.

מבחינת ההשקפה לגבי חינוך, הנאו-אורתודוקסיה הייתה נטועה בתוכנית של תנועת ההשכלה המוקדמת על שילוב של לימודי חול עם לימודי קודש, וראשי "תורה עם דרך ארץ" ייחסו כבוד רב לנפתלי הירץ וייזל ולמשה מנדלסון. כותבים מאוחרים מטעם האסכולה אף התקשו להסביר את ההתנגדות הרבנית החריפה לבתי-הספר המתוקנים הראשונים שהחליפו את תלמודי התורה.^[3]

בנוסף הנאו אורתודקוסים הקדימו את הזרמים החרדים יותר במתן השכלה לנשים בעוד מוסד בית יעקב קם רק ב-1918 וזכה להתנגדות חריפה מצד חלק מהרבנים החרדים במשך שנים רבות, הנאו-אורתודוקסים קיימו חינוך לבנות בתקופה זו מזה שני דורות.

רש"ר הירש אימץ שינויים אסתטיים שונים, מהסוג שהונהג עוד על ידי רבו חכם יצחק ברנייס ודומים לו בהתאמת ארחות בית-הכנסת לתרבות הסביבה. אף כי אלה היו מקובלים מזה זמן רב כמעט בכל גרמניה, הם הובילו להתנגשויות בינו לגורמים שמרניים כשכיהן במוראביה המסורתית יותר. בין היתר, לבושו הרבני היה מודרני ומעוצב בדומה ללבושם של הרפורמים. נשא את דרשותיו בגרמנית ולא בניב היהודי (יידיש) וליווה את התפילות בשירת מקהלת גברים. את החופה המשמשת בחתונות העמיד בתוך מבנה בית-הכנסת ולא מחוצה לו. השינוי הרדיקלי ביותר שערך, וממנו חזר במהירות, היה השמטת תפילת כל נדרי, שנתפשה על ידי הנוצרים כהיתר להפרת שבועות ועילה לשבועת היהודים, ביום הכיפורים של 1840.^[4]

אחד ההבדלים המשמעותיים שבין הנאו-אורתודוקסיה לבין התגובות האורתודוקסיות האחרות נגעה לשאלת המטרה הבסיסית. בעוד האורתודוקסיה ביקשה שיניחו לה לנפשה, הנאו-אורתודוקסיה ביקשה בדיעבד, ובהמשך לכתחילה (ולפי הרב יצחק ברויאר זו הייתה כוונת הרש"ר הירש מתחילה), לנצל את המודרניות עבור קידום החיים היהודיים והדת היהודית. עבור הירש, לתרבות אירופה היה ערך מכשירי שיוכל להשתמש בה כאמצעי לפתח את התורה כפי שהיא באמת.^[5] הנאו-אורתודוקסיה שמה משקל רב במחשבה ובפרקטיקה שהיה בהם משום עמדה חיובית כלפי המודרנה, ושמה דגש על טקסים, נימוסים ואסתטיקה של בית הכנסת.

מרדכי ברויאר מציין כי הנאו-אורתודוקסים "דקדקו לרוב עד מאוד בקיום דינים בתחום הריטואלי, כגון דיני הכשרות והצומות. החמרה זו בלטה על רקע ההקלות שנהגו בתחומים אחרים, שההלכה מחמירה בהם, כגון בעניין הפרדת המינים". ברויאר מטעים כי בכך השתקפה המגמה "לאזן ויתורים לדרישות העידן החדש בספירה החברתית על ידי הדגשת יתר של מנהגים בספירה הריטואלית". הדבקות המחמירה במסורת הייתה דווקא תוצאה של אופיו המודרני של הזרם הנאו-אורתודוקסי, ולא תוצר של שמרנותו ורצונו ביציבות.^[6] בניגוד לאורתודוקסיה ההונגרית שביצרה את המנהג הרווח, הדגישו הגרמנים את ההבדל בינו להלכה המפורשת.

בהמשך לכך, הייתה הנאו-אורתודוקסיה נוקשה מאוד בתחום עיקרי האמונה; ויכוחיו הגדולים של הירש נסובו לא על שאלות הלכתיות, אלא על סוגיית האמונה המוחלטת בתורה מן השמים והמחקר המדעי בכתבי הקודש, לו התנגד בכל תוקף. הוא הוקיע כל מי שראה כסוטה מאמות מידותיו, בעיקר בריב הגדול שניהל עם הרב זכריה פרנקל. המודרניות המובהקת שלו התבטאה גם בשלילת כל תפישה לא-דתית של היהדות: הוא כתב כי לא ניתן לתרגם "עם ישראל" ל-Volk ("עם") בגרמנית, ושהכמיהה לגאולה היא לא לחידוש הקיום כאומה אלא להשבת שלטון התורה. כך התנגד גם לניסיונות לכפות התנהלות דתית מסורתית במסגרת הקהילות המאוחדות, אלא הטיף לפרישה ולהקמה של קהילות סגורות של אורתודוקסים. את האחרים ראה כבני דת אחרת.

הסינתזה שהירש הוביל בין גרמניות לאדיקות דתית החלה להתערער עוד בטרם מלחמת העולם הראשונה, ובמיוחד אחריה. דור חדש של צעירים הוקסם ממה שתפשו כאותנטיות של יהדות מזרח אירופה המופלית שטרם עברה תירבות משמעותי. האורתודוקסים הגרמנים והגורמים המסורתיים במזרח התקשרו במסגרת אגודת ישראל החדשה. התגברות האנטישמיות חיזקה מגמה זו. יצחק ברויאר ודומיו העלו סוגיות שלא עלו על דעתם של הוריהם וסביהם: ביקורת על האמנציפציה, משיחיות, דחיית הפטריוטיות הגרמנית והאפשרות לקיומה של לאומיות יהודית, גם אם מסוג דתי לחלוטין.^[7]

עליית הנאצים לשלטון חידדה נטיות אלה. ב-1934 פרסם שמעון שוואב ספר בשם "Heimkehr ins Judentum" (שיבה ליהדות), בו פירש את האימוץ הנלהב של תרבות כללית ולימודי חול כצורך שעה שנכפה על הרש"ר בשל המצב בימיו, וקבע שהאתוס הלמדני הוא הדרך. לאחר המלחמה, נטמעו חלק מהנאו-אורתודוקסים בציונות הדתית בישראל ובאורתודוקסיה המודרנית בארצות הברית. אחרים, כשוואב עצמו, הצטרפו למזרח-אירופאים וכמה מהם הפכו לאידאולוגים חרדים ליטאים.

ראו גם

• אורתודוקסיה מודרנית

לקריאה נוספת

• Schwab S. "These and Those" and "Torah im Derech Eretz – a Second View" in Selected Essays, CIS Publishers, (1994) ISBN 1-56062-292-X

קישורים חיצוניים

• דוד אלנסון, German Jewish Orthodoxy: Tradition in the Context of Culture.
• מלך שפירא, Torah im Derekh Erez in the Shadow of Hitler.
• מקס לוי, From Torah im Derekh Erez to Torah u-Madda.
• דוד אלנסון, German Orthodox Rabbinical Writings on the Jewish Textual Education of Women: The Views of Rabbi Samson Raphael Hirsch and Rabbi Esriel Hildesheimer.

הערות שוליים

1. הרב ד"ר יצחק ברויאר, מוריה, ירושלים: מוסד הרב יצחק ברויאר, תשפ"א, עמ' 141-143
2. מופיע בהרבה מאוד מכתביו, בספרו "מוריה" כנזכר, גם בספרו "הכוזרי החדש" והאוטוביוגרפיה שלו "דרכי" ובספר "כתבים מימי השואה".
3. Matthias Morgenstern, From Frankfurt to Jerusalem: Isaac Breuer and the History of the Secession Dispute in Modern Jewish Orthodoxy, Brill 2002. עמ' 170.
4. מיכאל מאיר, בין מסורת לקדמה - תולדות תנועת הרפורמה ביהדות, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, עמ' 97.
5. רש"ר הירש, אגרות צפון, אגרת ה', באתר היברובוקס
6. מרדכי ברויאר. 1990. עדה ודיוקנה. מרכז זלמן שזר, ירושלים. עמ' 37
7. Michael Brenner, The Construction and Deconstruction of a Jewish Hero: Moses Mendelssohn's Afterlife in Early-Twentieth-Century Germany, בתוך: Lauren B. Strauss, Michael Brenner (עורכים), Mediating Modernity: Challenges and Trends in the Jewish Encounter with the Modern World : Essays in Honor of Michael A. Meyer, Wayne University Press, 2008. עמ' 282.