משפט הקופים

ג'ון ט. סקופס, המורה שהואשם בהוראת אבולוציית האדם בניגוד לחוק

מדינת טנסי נגד ג'ון תומאס סקופס, הידוע כמשפט הקופים או משפט סקופס (באנגלית: Scopes Trial), היה משפט שנערך בקיץ 1925 בעיירה דייטון (Dayton) שבמדינת טנסי בארצות הברית, ובו הועמד לדין המורה ג'ון סקופס, באשמה שלימד בכיתה את תורת האבולוציה של צ'ארלס דרווין בניגוד לחוק שנחקק באותה שנה. המשפט בוים במכוון במטרה למשוך תשומת לב לעיירה הקטנה. סקופס עצמו לא היה בטוח אם אכן לימד את תורת האבולוציה בכיתה, אך הפליל את עצמו בכוונה כדי לאפשר את קיום המשפט.

המשפט הפגיש בין שתיים מהדמויות הידועות באותה תקופה: ויליאם ג'נינגס ברייאן, פוליטיקאי ומטיף דתי נודע שנבחר לייצג את התביעה, וקלרנס דרו, אגנוסטיקן ואחד מעורכי הדין המפורסמים בהיסטוריה של ארצות הברית, שייצג את ההגנה. בתום שמונה ימי דיונים הורשע סקופס בעבירה על החוק, ונקנס ב-100 דולר (שווה ערך לכ-1,700 דולר ב-2023), אם כי פסק הדין בוטל לאחר מכן על בעיה טכנית בערכאת ערעור. החוק עצמו בוטל לבסוף בשנת 1967 על ידי בית המשפט העליון של ארצות הברית.

המשפט עורר עניין תקשורתי רב, כאשר עיתונאים מרחבי ארצות הברית נהרו לדייטון כדי לסקר את העימות בין עורכי הדין הבולטים ואת המחלוקת בין פונדמנטליסטים ומודרניסטים. המודרניסטים טענו כי תורת האבולוציה יכולה להשתלב עם הדת, בעוד שהפונדמנטליסטים הדגישו את עליונות דבר האל כפי שמופיע בכתבי הקודש על פני כל ידע אנושי. יש הרואים באירוע זה את שיאו של פולמוס שהתנהל במשך עשרות שנים בין תומכי הבריאתנות לבין תומכי תורת האבולוציה.^[1] משפטו של סקופס עורר סנסציה ופרסום רב, והיה נושאם של מספר ספרים וסרטים ידועים.

רקע

פרסום הספר "מוצא המינים" בשנת 1859 על ידי צ'ארלס דרווין עורר סערה בינלאומית שחצתה את גבולות הקהילה המדעית. הספר הציג את תאוריית האבולוציה דרך ברירה טבעית, מנגנון שבו תכונות תורשתיות של אורגניזמים נעשות לנפוצות יותר באוכלוסייה מדור לדור ככל שהן תורמות לרביית הפרט ולשרידתו בסביבתו. עיקר ההתנגדות לתאוריה לאורך השנים הגיעה מצד הקהילה הנוצרית הדתית שכן תורת האבולוציה סיפקה הסבר מדעי להתפתחות החיים על כדור הארץ ללא התערבות של יישות עליונה ולא ייחסה לאדם כל ייחודיות ביולוגית על פני בעלי החיים.^[2]

ההתנגדות הדתית לתורת האבולוציה לא הייתה נחלתה של התקופה הוויקטוריאנית בלבד. במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20, נכנס לשימוש המונח "בריאתנות" (Creationism) לתיאור האמונה לפיה היקום, כדור הארץ, החיים והאדם נבראו על ידי אלוהים. לפי עמדה זו, נברא כל היקום על ידי אלוהים בשישה ימים, לפני כ-6 אלף שנה ולא יותר מ-10 אלף שנה, וכל מיני החי והצומח, וכן האדם, נבראו בצורתם הנוכחית ללא התפתחות אבולוציונית. העמדה הבריאתנית-דתית השמרנית תמכה גם בקיום מבול שכיסה במים את פני כל כדור הארץ לפני כ-4,000 שנים, במוצא כל בעלי החיים ובני האדם בני-ימינו מאלו שכונסו בתיבת נח, ובנסים נוספים המתוארים בספר בראשית. על אף שספרו של דרווין עורר התנגדויות דתיות מצד אנשי התאולוגיה הטבעית, הרי שפונדמנטליזם נוצרי המקדש את כתבי הקודש כפשוטם הוא תופעה שצצה מחדש רק בתחילת המאה ה-20, לאחר שדעכה בעידן הנאורות.^[2]

חוק לאיסור הוראת תאוריית האבולוציה בכל האוניברסיטאות, המכללות וכל בתי הספר הציבוריים האחרים של טנסי, הנתמכים באופן מלא או חלקי מתקציב החינוך הציבורי של המדינה, ולקביעת עונשין להפרת האיסור. 1. נקבע באספה הכללית של מדינת טנסי, שיהא זה בלתי חוקי עבור כל מורה, בכל אחת מן האוניברסיטאות, המכללות וכל בתי הספר הציבוריים האחרים של המדינה, אשר נתמכים באופן מלא או חלקי מתקציב החינוך הציבורי של המדינה, ללמד כל תאוריה השוללת את סיפור הבריאה האלוהית של האדם כנלמד בתנ"ך, וללמד תחת זאת שהאדם הוא צאצא למין ירוד יותר של בעלי חיים. 2. נקבע עוד, שכל מורה שיימצא אשם בהפרת חוק זה, יואשם בעבירה ויורשע. 3. נקבע עוד, שחוק זה יהיה בתוקף מעת קבלתו, כנדרש לתועלת הציבור. נתקבל ב־13 במרץ 1925

לשון החוק (תרגום חופשי)

בארצות הברית היה הפולמוס בין תומכי האבולוציה לתומכי הבריאתנות עז במיוחד. הוויכוח העז ביותר התנהל בנושא של אבולוציית האדם. אנשי דת רבים במדינה חששו כי תפוצתה בקרב רבים של תאוריה הגורסת שהאדם התפתח מקופים קדומים, תביא לערעור היסודות הדתיים של אזרחי המדינה ותוביל לשחיתות מוסרית. אי לכך, אחד המוקדים העיקריים של ויכוח זה נסוב סביב שאלת הוראת האבולוציה בבתי הספר הציבוריים במדינה. עד סוף המאה ה-19, סיפור בריאת העולם כפי שהוא מוצג בספר בראשית נלמד בכל בתי הספר. אולם פרסומו של הספר "מוצא המינים" וקבלתה של תורת האבולוציה בקרב חלקים הולכים וגדלים של הקהילה המדעית, במקביל להתפתחויות שחלו בתחומים נוספים של מדעי הטבע, הביאו לשינוי תוכנית הלימודים. בתי ספר רבים, ובכללם גם בתי ספר ציבוריים, החלו ללמד אבולוציה תאיסטית, תאוריה שגרסה כי האבולוציה הביולוגית היא תהליך אשר נובע ישירות מהתכנון הראשוני של היקום על ידי ישות עליונה, ומטרתו הסופית הייתה ליצור את האדם. אולם למרות ניסיונה של התאוריה לפשר בין האמונה הקלאסית באלוהים להבנה המדעית של אבולוציה, הוראתה בבתי הספר הציבוריים זכתה להתנגדות עזה מצד הפונדמנטליסטים שהחלו במאמצים לאסור כליל את הוראתה של תורת האבולוציה.^[2]

מאמצי הפונדמנטליסטים נחלו פרי כאשר ב-13 במרץ 1925, נחקק בטנסי חוק שאסר על הוראת תאוריית האבולוציה של האדם בכל מוסדות הלימוד הציבוריים במדינה, כאשר העובר על החוק היה צפוי לקנס כספי בסכום של בין 100 ל-500 דולר (ראה מסגרת, דולר דאז היה שווה לכ-17.50 דולר של 2023). החוק קיבל את הכינוי "חוק באטלר" (Butler) על שם יוזמו, חבר בית הנבחרים של טנסי ג'ון ו. באטלר. כאשר נשאל באטלר לנסיבות שהביאו אותו לקדם חוק זה הוא ענה: ”קראתי בעיתונים שבנים ובנות חוזרים הביתה מבית הספר ואומרים להוריהם שהביבליה היא כולה שטויות. חשבתי שזה לא בסדר...”.^[3][4]

הטיעון העיקרי של מחוקקי החוק נשען על העובדה כי הבריאתנות נחשבת לתורה דתית ואי לכך אסורה להוראה במוסדות לימוד ציבוריים. עקב כך הם גרסו כי יש לאסור גם הוראה של תורת האבולוציה על מנת שלא לתת יתרון לא הוגן לאחד הצדדים בסכסוך. עם זאת, האיסור בחוק התמקד בהוראת האבולוציה של האדם בלבד ולא באבולוציית עולם החי והצומח. אוסטין פיי (Peay), מושל טנסי, חתם על החוק בעיקר ממניעים פוליטיים ולא האמין שהוא ייאכף בפועל או ישפיע באופן מהותי על מערכת החינוך הציבורית במדינה.^[5]

האישום נגד ג'ון סקופס

האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות החליט לצאת למאבק והציע את הגנתו לכל איש שיואשם בהוראת אבולוציית האדם בניגוד לחוק. ג'ורג' רפלייה (Rappleyea), איש עסקים מקומי מהעיירה דייטון שבטנסי ששמע על הצעת האיגוד, החליט לארגן פגישה בינו לבין מספר אנשי עיירה מוכרים. בין האנשים שהשתתפו בפגישה נמנו סו היקס (Hicks) וולס האגרד, שני עורכי דין מהפרקליטות המחוזית, ושני נציגים ממערכת החינוך של המחוז. רפלייה שכנע אותם להעמיד את החוק למבחן בבית משפט בעיירה בטענה שהסיקור התקשורתי הנרחב שיביא המשפט יעזור להחזיר את דייטון בעלת האוכלוסייה המדלדלת אל מפת המדינה.^[6]

בחיפושם אחר מורה שיסכים להודות בעבירה על החוק ולעמוד לדין, פנתה החבורה למורה לביולוגיה בבית הספר התיכון של העיירה. לאחר שזה סירב לבקשתם פנתה החבורה לג'ון ט. סקופס.^[7] סקופס בן ה-24, סיים באותה עת את שנתו הראשונה כמורה למתמטיקה, פיזיקה וכימיה בבית הספר. בנוסף, שימש מעת לעת כמורה מחליף. הוא טען כי באחת הפעמים בהם נאלץ להחליף את המורה לביולוגיה, הציג לתלמידיו בשיעור תרשים של עץ אבולוציוני שנכלל בספר לימוד מוכר. בעץ זה אמר, הוצגו מחלקות שונות של בעלי חיים כאשר מין האדם סווג בהמשך תחת מחלקת היונקים. רפלייה טען כי המעשה היווה הפרה של החוק ושאל את סקופס אם הוא יהיה מוכן להתנדב לעמוד למשפט על כך. סקופס הסכים. שנים מאוחר יותר הסביר סקופס את החלטתו בכך שהתנגד לחוק וראה לנכון לסייע להביא לביטולו במהירות האפשרית.^[6] בסיום הפגישה חזר סקופס לעסוק בענייניו בעוד החבורה מיהרה להעביר הודעה לעיתונות המקומית על כך שהם ביצעו מעצר אזרחי של מורה מהעיירה שהודה בהוראת אבולוציית האדם.^[8]

לצורך הגשת כתב האישום, עודד סקופס את תלמידיו להעיד נגדו בפני חבר המושבעים הגדול ואף הנחה אותם מה להגיד. אנשי תקשורת שהגיעו למקום הדיון של חבר המושבעים הגדול הפנו לתלמידים שאלות בנוגע לאבולציית האדם מהם התברר כי הם לא היו בקיאים כלל בתאוריה ואף לא הכירו את מושגיה הבסיסיים ביותר. עובדה זו הביאה כתבים רבים לתהות האם סקופס אכן לימד את אבולוציית האדם בכיתתו. אף על פי כן, השופט ג'ון ט. רולסטון (Raulston), שהיה ידוע כבעל דעות שמרניות, פעל לזרז את ההליכים ואף הפעיל לחץ על חבר המושבעים הגדול להגיש כתב אישום נגד סקופס.^[9] כתב האישום הוגש לבסוף ב-25 במאי 1925 וייחס לסקופס הוראת פרק של אבולוציית האדם בכיתתו ביום ה-24 באפריל 1925 בניגוד לחוק. סקופס נעצר באופן רשמי אך שוחרר בו במקום לאחר שבעל עיתון מקומי שילם את הערבות שנדרשה לשם כך.^[10]

התביעה וההגנה

ויליאם ג'נינגס ברייאן בעת המשפט

צוות התביעה

בראש צוות התביעה נגד סוקפס עמד טום סטיוארט (Stewart) מהפרקליטות המחוזית. מלבדו, כלל צוות התביעה את סו היקס ואחיו, הרברט היקס (גם כן עורך דין מקומי).^[א] כמו כן, כלל צוות התביעה גם את גורדון מקנזי (McKenzie), עורך דין מקומי נוסף שצוטט אומר שאין לאפשר ללמד את האבולוציה בבתי הספר הציבוריים שכן היא ”מזיקה למוסר שלנו, מהווה מתקפה על אמונתנו הנוצרית ומתנכרת לאלוהים”.^[9]

המשפט קיבל תפנית משמעותית כאשר בהזמנתו של סו היקס ובעידודם של אנשי דת מובילים, הצטרף גם ויליאם ג'נינגס ברייאן לצוות התביעה בתפקיד יועץ מיוחד. ברייאן היה אחת הדמויות המוכרות ביותר בארצות הברית באותה תקופה. הוא היה המועמד של המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית בשלוש מערכות בחירות וכן היה מזכיר המדינה בממשלו של וודרו וילסון. בנוסף לכך, היה ברייאן נוצרי אדוק ושייך לזרם הפרסביטריאניזם המקדשת את ריבונות האל, את כתבי הקודש כמסמך מנחה, ואת ההכרח שבחסד האל באמצעות האמונה בישו. על אף שלברייאן הייתה הכשרה משפטית, הוא לא עסק בתחום למעלה מ-30 שנה.^[11] באחת מהרצאותיו, שטח ברייאן את טענותיו בעד חוק באטלר באומרו כי:

1. האבולציה נעדרת הוכחות מדעיות.
2. לימודה על ידי תלמידים בבתי ספר מערערת את האמונה הדתית ואת הערכים החברתיים שלהם.
3. הנושאים הנלמדים בבתי הספר צריכים להיות בשליטת "הרוב המאמין בביבליה".

עוד הוסיף ברייאן כי התנגדות לחוק באטלר והגחכתו, פוגעת במאמצים להעביר חוקים דומים במדינות אחרות.^[12]

קלרנס דרו בעת המשפט

צוות ההגנה

בתגובה להצטרפותו של ברייאן לצוות התביעה, פעלה ההגנה לשכנע את קלרנס דרו, מעורכי הדין הנודעים ביותר באותה תקופה, ובהיסטוריה של ארצות הברית בכלל. דרו, שהיה מוכר כמחזיק בקנאות בדעות אגנוסטיות, לא הראה תחילה התלהבות לקחת חלק במשפט. דרו האמין שדעותיו על הדת יסיטו את המשפט מדיון על חופש אקדמי למתקפה על הדת. הוא שינה את ההחלטתו רק לאחר ששמע על הצטרפותו של ברייאןלצוות התביעה. דרו הסביר את ההחלטתו באומרו כי הבין שהמשפט יהפוך לקרקס איתו או בלעדיו והוסיף: "הבנתי כי אין גבול לתעלולים שעוד יכולים לעשות אלא אם המדינה תתעורר לרוע שבפתח".^[13]

בסופו של דבר, לאחר מספר שינויים, כלל צוות ההגנה, מלבד דרו, גם את ג'ון ניל (Neal), ארתור הייס (Hays), עורך דין מטעם האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות, ודדלי מלון (Malone), עורך דין ופעיל ליברלי שגם עבד בעבר במחלקת המדינה תחת ברייאן. צוות ההגנה נעזר גם צ'ארלס פוטר, מומחה לביבליה ומטיף מודרניסטי מזרם האוניטריאניזם.

מהלכי המשפט

תחילת המשפט

אלפי עיתונאים, יזמים עסקיים וסקרנים הגיעו לדייטון בעקבות המשפט. האווירה הכללית בעיירה הייתה זו של קרנבל. דוכני לימונדה מאולתרים הוקמו על מנת להקל על העוברים ושבים מהחום הכבד של הקיץ, שימפנזות מקרקס הובאו לעיירה הקטנה והופיעו ברחובות העיר לבידורם של ההמונים וספרים המגנים את תורת האבולוציה הוצעו למכירה לכל הדורש.^[14] המשפט עצמו התנהל בבית המשפט המקומי תחת ניהולו של השופט רולסטון.

כמקובל במערכת המשפט האמריקאית, צוות של 12 מושבעים נבחר להכריע את תוצאות המשפט. המושבעים היו מורכבים ברובם הגדול מאיכרים שמרנים וחסרי השכלה מדעית. כבר בימי המשפט הראשונים הועלו ניצני המחלוקת הראשונים כאשר דרו התנגד לפתיחת הדיונים בתפילה בטענה כי הדת מהווה את אחד הצדדים במחלוקת. רולסטון דחה את בקשתו של דרו בציינו כי זהו מנהגו במשך שנים ארוכות ואין הוא מאמין שתהיה לכך השפעה כלשהי על תוצאות המשפט. ידוע כי רולסטון נהג לפקוד את הכנסייה המקומית באופן קבוע ובאחת הפעמים אף נמצא יושב באחת השורות הראשונות, ביחד עם משפחתו, כאשר ברייאן נשא דרשה שבה תקף את אסטרטגיית ההגנה. עובדות אלה העלו תהיות לגבי מידת האובייקטיביות שהייתה לו כשופט במשפט זה.

טיעוני התביעה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

טיעוני ההגנה

סקופס עצמו לא נחקר ולא העיד להגנתו, שכן החלק העובדתי במשפטו לא היה שנוי במחלוקת. באיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות תכננו תחילה לבסס את אסטרטגיית ההגנה על ניסיון להוכיח שהחוק המדובר אינו חוקתי כיוון שהוא מפר את חירויות הפרט של המורים, ולכן דינו להתבטל. באחד מנאומיו המפורסמים, תקף דרו את החוק ישירות ואמר כי הוא עלול להביא למדרון חלקלק, ולנסיגת החברה מאות שנים אחורנית לתקופה שבה הרדיפה הדתית הביאה למאסרם ושריפתם על המוקד של מדענים ואינטלקטואלים רבים. מסיבה זו ההגנה ביקשה כבר בתחילת המשפט לבטל את כל האישומים נגד סקופס על בסיס הפרת החוקה. השופט רולסטון דחה את הבקשה.

עם התקדמות המשפט שונתה אסטרטגיה זו, בעיקר עקב השפעתו של דרו, עד שלבסוף החלה ההגנה לבסס את טיעוניה על הטענה כי אין סתירה בין תורת האבולוציה לכתוב בתנ"ך. על מנת לבסס טענה זו ביקשה ההגנה להזמין להעיד שמונה מומחים של תורת האבולוציה.

תמונת משותפת של שבעת המדענים שהסכימו להעיד לטובתה של ההגנה

פסילת עדות המומחים

התביעה התנגדה לעדויות המומחים לזואולוגיה שהיו אמורים להעיד על נכונותה של תורת דרווין. השופט לא הסכים להיכנס לדיון בנושא זה, ולבסוף הרשה רק למומחה אחד לזואולוגיה להעיד ופסל את כל שאר המומחים, אך אישר להם להעביר תצהירים כתובים לפרוטוקול. בתגובה להחלטה זו דרו העיר הערה לגלגנית לשופט שעליה הוא נאלץ להתנצל מאוחר יותר לאחר שהשופט איים להאשים אותו בביזיון בית המשפט.

ההגנה זימנה לעדות את מיינרד מטקאלף (Metcalf), דוקטור לזואולוגיה מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס. התביעה התנגדה לעדותו של מטקאלף בטענה כי לעדותו אין קשר לשאלה העומדת בבסיס המשפט, והיא האם סקופס לימד את תורת אבולוציית האדם או לא. רולסטון, לאחר מספר דקות של הרהורים, דחה את התנגדותה של התביעה והחליט לשמוע את דבריו של מטקאלף.

ברייאן (יושב משמאל) בעודו נחקר על ידי דרו (עומד מימין) במהלך המשפט

זימונו של ברייאן למתן עדות מטעם ההגנה

לקראת סוף המשפט ננטשה גם אסטרטגיה זו, ובמקומה החלו פרקליטי ההגנה לתקוף את הפירוש המילולי שניתן לתנ"ך, כמו גם את הידע הדל במדע של ברייאן. במהלך מפתיע העלה דרו את ברייאן לדוכן העדים ועימת אותו עם הכתוב בתנ"ך עצמו. בדרך זו הצליחו תומכי האבולוציה בתוכניתם המקורית להפוך את דיוני המשפט לאחת מזירות ההתגוששות של הפולמוס הדתי-מדעי.

דרו עימת את ברייאן עם שאלות הנוגעות לבליעת יונה על ידי לוויתן, עצירת השמש על ידי יהושע וכן מהיכן הגיעה לעולם אשתו של קין. הדבר העמיד את ברייאן בבעיה. אילו היה מתעקש שהאירועים הללו התרחשו בדיוק כפי שהם מתוארים בתנ"ך, הוא היה עלול להיתפס בעיני הציבור האמריקאי כקנאי דתי המונע ממניעים דתיים קיצוניים נגד האבולוציה. מאידך, אם היה טוען שיש לפרש את האירועים הללו באופן סמלי ולא מילולי, היה נאלץ לזנוח בפומבי את אמונתו הפונדמנטליסטית בכתבי הקודש. לפיכך, נאלץ ברייאן לאמץ גישה מתונה יותר ולנסות ליישב בין האמונה הדתית לבין השאלות שהציג דרו, מבלי להתחמק מהן ישירות אך גם מבלי לתת להן מענה מלא.^[15]

בליעת יונה על ידי דג

ציור מאת גוסטב דורה המתאר את פליטת יונה על ידי הדג

וַיְמַן ה' דָּג גָּדוֹל, לִבְלֹעַ אֶת-יוֹנָה; וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג, שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת.

— ספר יונה, פרק ב', פסוק א'

הדיון החל כאשר דרו שאל את ברייאן על הפסוק המתאר את בליעת יונה על ידי דג גדול, ופליטתו בחיים לאחר שלושה ימים. דרו רצה לדעת אם גם פסוק זה צריך להיות מפורש פשוטו כמשמעו כפי שטען ברייאן אף על פי שהוא מנוגד לחוקי הטבע ולהגיון האנושי. ברייאן השיב בחיוב, והסביר כי הוא מאמין שאלוהים יכול לגרום לאדם ולדג לעשות כרצונו. דיון התפתח והחל לסוב סביב נושא הנסים. ברייאן טען כי עקב היותו אדם דתי הוא מאמין לכל הנסים הכתובים בתנ"ך. דרו שאל בתגובה אם ברייאן היה מאמין בכך גם אם בתנ"ך היה כתוב כי יונה בלע את הלוויתן. ברייאן אמר כי הוא היה מאמין בכך אם זה היה כתוב בתנ"ך, אך הוסיף כי בניגוד לתומכי האבולוציה, התנ"ך לא יוצא בהצהרות קיצוניות שכאלה.

ציור מאת גוסטב דורה המתאר את עצירת השמש על ידי יהושע.

עצירת השמש על ידי יהושע

אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ, לַה', בְּיוֹם תֵּת ה' אֶת-הָאֱמֹרִי, לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם, וְיָרֵחַ, בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן.

— ספר יהושע, פרק י', פסוק י"ב

דרו שאל את ברייאן אם הוא מאמין כי השמש נעצרה בפקודת יהושע על מנת להאריך את היום כפי שנכתב בתנ"ך, ואם הוא מאמין כי השמש סובבת סביב הארץ בניגוד לעמדה המדעית הקובעת את ההפך. ברייאן השיב כי הוא מאמין בנס וכי הוא מאמין כי כדור הארץ סובב סביב השמש כפי שגורס המדע. עובדה זו גרמה לכך שברייאן נאלץ להסכים כי היה צורך לעצור את כדור הארץ מלכת ולא את השמש על מנת להאריך את היום. לאחר מכן דרו המשיך ועימת את ברייאן עם מה שהיה מתרחש אם כדור הארץ היה נעצר מלכת - על פי חוקי הפיזיקה, כדור הארץ היה הופך למסת חומר רותחת. ברייאן הודה כי הוא אף פעם לא חשב על הנושא לעומק, אך טען כי בכוחו של אלוהים לטפל בכל בעיה כזו.

סיום המשפט

ההתכתשות בין ברייאן ודרו נמשכה כשעתיים והייתה מתוכננת להימשך ביום שלמחרת אלא שרולסטון עצר זאת. הוא הודיע שהוא רואה בחקירתו של דרו את ברייאן שהתרחשה ביום הקודם כלא רלוונטית למשפט והורה למחוק אותה מהפרוטוקול. בכך, הוא מנע מברייאן לקיים חקירה נגדית של צוות ההגנה של סקופס כפי שסוכם. יחד עם זאת, לאחר המשפט, פרסם ברייאן בפומבי תשע שאלות לצוות הגנה הנוגעות לאמונה באל, אמינות הביבליה, ישו, ניסים והחיים לאחר המוות. דרו ענה לכל השאלות בקצרה ובסגנון אגנוסטי שהיה אופייני לו. כך למשל לשאלה על קיומם של חיים לאחר המוות ענה דרו: ”חיפשתי הוכחה לכך כל חיי, באותו רצון עז הקיים אצל כל צורות החיים, ומעולם לא מצאתי שום הוכחה לכך"”.^[16]

משנפסלו כל עדי ההגנה שלהם, ביקש דרו מבית המשפט לסיים את הדיונים, ולהורות למושבעים למצוא את סקופס אשם. בפנייתו האחרונה למושבעים אמר דרו:

הגענו לכאן כדי להציג ראיות בתיק זה ובית המשפט קבע כי, בהתאם לחוק, הראיות שלנו אינן קבילות, אז כל מה שנותר לנו לעשות הוא להמשיך לערכאה שיפוטית גבוהה יותר ולראות אם הראיות הללו קבילות או לא... אנו לא יכולים אף לטעון בפניכם כי אנו חושבים שאתם צריכים לפסוק שהנאשם לא אשם. אנו לא רואים איך אתם יכולים לעשות זאת. אנו לא מבקשים זאת.^[17]

ההגנה גם ויתרה על נשיאת נאום מסכם ובכך מנעה מברייאן לשאת נאום מסכם מצד התביעה אותו הכין מראש.^[ב] בסופם של שמונת ימי המשפט, לקח למושבעים פחות מתשע דקות כדי להגיע להחלטה.^[ג] סקופס נמצא אשם ורולסטון פסק שעליו לשלם את הקנס המינימלי הקבוע בחוק בגובה של 100 דולר (שווה ערך ל-1,700 דולר במונחים של 2022).^[18] לאחר מכן, קם סקופס ודיבר בפעם הראשונה, והיחידה, במשפט:

כבודו, אני מרגיש שהורשעתי בעבירה על חוק לא מוצדק. אמשיך בעתיד, כפי שעשיתי בעבר, להתנגד לחוק בכל דרך שאוכל. כל פעולה אחרת תהיה מנוגדת לאידאל החופש האקדמי שלי, שהוא ללמד את האמת, בהתאם לחופש האישי והדתי שהחוקה שלנו מבטיחה. אני חושב שהקנס לא מוצדק.^[19]

משנמנעה ממנו האפשרות לשאת נאום מסכם, נאלץ ברייאן להסתפק בפרסום הצהרה לעיתונאים המסכמת את המשפט לפי ראות עיניו. בהצהרה זו אמר ברייאן:

המדע הוא כוח מדהים, אולם הוא לא מורה לאמות מוסר... במלחמות, המדע הוכיח את עצמו כגאון רשע; הוא הפך את המלחמות ליותר נוראיות ממה שהן היו אי-פעם... וכעת נאמר לנו שכלי הרס חדשים יהפכו את האכזריות של המלחמות האחרונות לטריוויאליות ביחס לאכזריות במלחמות שאולי יהיו בעתיד. אם רוצים להציל את הציווילזציה מההרס של אינטליגנציה שאינה מוקדשת באהבה, יש לעשות זאת על ידי הקוד המוסרי של ישו. תורתו, ותורתו בלבד, יכולה לפתור את הבעיות שמטרידות את הלב ומבלבלות את העולם... האבולוציה שודדת מישו את ההילה של לידת בתולין, תפארת אלוהותו ומשימתו וכן את ניצחון תחייתו... זהו תפקידם של המושבעים לקבוע האם מתקפה על הדת הנוצרית תתאפשר בבתי ספר ציבוריים בטנסי על ידי מורים שמועסקים על ידי המדינה... התיק הזה הפך למאבק בין הלא מאמינים שמנסים לדבר בשם מה שמכונה מדע והמגנים של האמונה הנוצרית שמדברים בשם המחוקקים בטנסי.^[19]

ברייאן נפטר בשנתו בדייטון חמישה ימים לאחר תום המשפט.

ערעור לבית המשפט העליון

כפי שהבטיחו, ערערו עורכי הדין של סקופס על ההרשעה והציגו ארבעה טיעונים למה עליה להיות מבוטלת:

1. חוק באטלר יותר מידי מעורפל שכן הוא אוסר על ההוראה של "האבולוציה" שהוא מושג רחב מאוד - הטיעון נדחה על ידי השופטים בטענה שלמרות שאבולוציה הוא אכן מושג רחב, עיקר הפולמוס, ועיקר ההתייחסות המקובלת בציבור לתורת האבולוציה, נוגעת לחלק בתיאוריה שגורס שהאדם התפתח מבעלי חיים פשוטים. השופטים גרסו כי רק לחלק הזה בתאוריית האבולוציה התייחס חוק באטלר.
2. חוק באטלר הפר את זכותו החוקתית של סקופס לחופש הביטוי מכיוון שהוא אסר עליו את הוראת האבולוציה - טיעון זה נדחה גם כן על ידי השופטים בטענה כי למדינה קיימת זכות להגביל את חופש הביטוי של סקופס בהיותו עובד מדינה ובזמן שהוא עובד במוסד של המדינה.
3. חוק באטלר מפר את חוקת מדינת טנסי שקובעת כי ”מחובתה של האספה הכללית של טנסי להוקיר את הספרות והמדע”, שכן התיאוריה שהאדם התפתח מבעלי חיים פשוטים הפכה לתיאוריה מדעית מקובלת, ולכן איסור ללמד אותה פוגע במחויבותה של המדינה להוקיר את המדע - טיעון זה נדחה גם הוא על ידי השופטים בטענה כי הקביעה אילו חוקים מוקירים את המדע ואילו לא, נתונה למדינה ולא לבית המשפט.
4. חוק באטלר מפר את הוראות חוקת מדינת טנסי האוסרות על העדפה של דת אחת על פני אחרת - גם טיעון זה נדחה על ידי השופטים בטענה שאין אף דת שקבלתה של תורת האבולוציה או שלילתה, מהווה חלק בלתי נפרד מעקרונות האמונה שלה. בנוסף, קבע בית המשפט שהגם שחוק באטלר אוסר על הוראת האבולוציה, הוא לא חייב הוראת דוקטרינה אחרת כלשהי ועל כן הוא לא הביא למצב שדת כלשהי "הרוויחה" מהחוק.

למרות שבית המשפט קבע כי חוק באטלר חוקתי, ודחה את כל הטענות של עורכי דינו של סקופס, הוא ביטל את הרשעתו של סקופס מטעמים טכניים. השופטים קבעו כי המושבעים היו צריכים לקבוע את גובה הקנס של סוקפוס ולא השופט, שכן החוק בטנסי קבע באותה עת כי שופטים לא יכולים לפסוק קנס שגובהו עולה על 50 דולר. רולטסון קבע את הקנס המינימלי הקבוע בחוק ועשה זאת בהסכמת ההגנה והתביעה. אף אחד מהצדדים לא העלה סוגיה זו בעת הערעור ולכן החלטת השופטים הפתיע את כולם. הדעה המקובלת היא שהשופטים רצו לסיים את הסאגה המשפטית אותה תפסו כמביכה, בלי לבטל את תוקפו של חוק באטלר, ומצאו דרך יצירתית לעשות זאת.^[20]

השופטים המליצו לתובע הכללי של מדינת טנסי שלא להעמיד את סקופס למשפט חוזר, בין היתר בגלל שבאותה עת הוא כבר לא היה מועסק יותר על ידי המדינה. עוד הוסיפו השופטים: ”אנו לא רואים שום תועלת שתצמח מהארכת חייו של תיק מוזר זה”. התובע הכללי קיבל מיד את המלצת השופטים והודיע שלא יפעל להעמיד את סקופס למשפט חוזר. עורכי הדין של סקופס הביעו חוסר שביעות רצון מהתגלגלות האירועים המפתיעה. מלון טען שהפסיקה היא ”תכסיס מצד מדינת טנסי שנועד למנוע את בחינת חוקיותו של החוק (על ידי בית המשפט העליון של ארצות הברית).” סקופס גם כן הביע את אכזבתו מהפסקה ודרו טען כי יידרש כנראה תיק אחר כדי "להבהיר את הסוגיה". ברם, תיק כזה מעולם לא הגיע. אף מורה לא התנדב שוב לבחון את החוק ורבים הניחו שגם אם יקום מורה כזה, אף תובע במדינת טנסי לא ירצה לתבוע אותו ולהתחיל את הסאגה מחדש. אף אדם אכן לא הועמד עוד למשפט על הפרת חוק באטלר, והוא הפך, הלכה למעשה, לחוק סימבולי שלא נאכף בפועל.^[20]

רק במאי 1967 בוטל החוק האוסר את הוראת האבולוציה בטנסי.^[21] שנה לאחר מכן, קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית שחוקים האוסרים על הוראת תורת האבולוציה בבתי ספר ציבוריים מנוגדים לחוקת ארצות הברית עקב היותם נובעים ממניעים דתיים.^[ד]

תקשורת

ההיסטוריון אדוארד לרסון טען כי המשפט היה תעלול תקשורתי שנועד להביא לפרסומה של דייטון. טענה דומה הועלתה על ידי העיתונים הנפוצים בטנסי באותה עת, לרבות כאלה שהובילו קו שתנגד לחוק באטלר. הללו ביקרו בפומבי את אנשי העיירה על ביום המשפט.^[22] אנשי העיירה אף הציעו לסופר הבריטי ה. ג'. ולס בבקשה להצטרף לצוות ההגנה במחשבה שזה יגדיל את הסיקור התקשורתי של המשפט, אך הוא סירב להצעה.^[11][ה]

המשפט סוקר בהרחבה על ידי עיתונאים ידועים רבים, והוא נחשב לאבן דרך בהיסטוריה של ארצות הברית בהיותו הראשון ששודר בשידור חי ברדיו בכל רחבי המדינה.^[23] למעלה מ-200 עיתונאים מכל רחבי ארצות הברית הגיעו לדייטון כדי לסקר את המשפט, ועמודי השער של עיתונים במדינה התמלאו בדיווחים נרחבים על המשפט. העיתונאים העבירו את דיווחיהם באמצעות הטלגרף דרך אלפי קילומטרים של חוטי טלגרף שנתלו במיוחד לצורך זה.^[14]

קריקטורה של אוניברסיטת ברייאן הדמיונית. בקריקטורה, שמציגה ביקורת סאטירית על החינוך הפונדמנטליסטי, נראה מורה עם בד המכסה את פיו, כסמל לצנזורה שמונעת ממנו ללמד רעיונות מדעיים החורגים מהשקפות דתיות שמרניות. בכיתה תלויים מפה של העולם המציגה את כדור הארץ כשטוח ופוסטר המציג תמונה של הגיהנום, כדי להדגיש את הדוקטרינה הדתית והפחד במקום השכלה מדעית. בין שניהם, תלוי פורטרט גרוטסקי של ויליאם ג'נינגס ברייאן "נשיא האוניברסיטה".

בין העיתונאים הבולטים שסיקרו את המשפט היה הנרי לואיס מנקן שטבע את הכינוי "משפט הקופים". מנקין לא הסתיר את הבוז שחש כלפי התביעה. הוא לעג לתושבי העיירה בכתבותיו וכינה אותם "כפריים" ו-"שוטים", ותיאר את ברייאן כ-"ליצן" ואת נאומיו כ-"שטות תאולוגית". לעומת זאת, הוא שיבח את ההגנה ותיאר אותה כ-"רהוטה" ו-"מרשימה". רבים מתומכי הבריאתנות בארצות הברית מאשימים את מלקין עד היום בכך שדיווחיו המוטים הם שהביאו לשינוי בדעת הקהל במדינה נגד הבריאתנות. לרסון טוען כי למרות שמרבית הנוכחים ה-"נייטרליים" במשפט חשבו שהוא הסתיים ללא ניצחון ברור לאף צד, התקשורת בארצות הברית, באופן תיאורה לציבור את החקירה של דרו את ברייאן, לצד המחזה והסרט "משפט הקופים" שיצא למעלה מ-30 שנה לאחר המשפט, הביאו מיליוני אמריקאים, בשנים שלאחר מכן, ללעוג לאלו שהתנגדו לתורת האבולוציה מטעמים דתיים.^[24]

מכיוון שהציפייה הייתה שסקופס יימצא אשם, התקשורת פעלה להציג אותו כקדוש מעונה, בין היתר באמצעות לעג פומבי על המשפט. פורסמו גם קריקטורות הומוריסטיות שהתמקדו בדמויות המרכזיות במשפט, כשהמוקד היה בתביעה ובתומכיה: בראיין, העיירה דייטון, מדינת טנסי והדרום כולו, וכן נוצרים פונדמנטליסטים ומתנגדי האבולוציה. המגזין לייף תיאר את תושבי טנסי כ"לא מעודכנים בעמדתם כלפי נושאים כמו אבולוציה"^[25] ואף העניק לבריאן, בסרקזם, את "מדליית הפליזשל לייף מדרגה רביעית" על כך ש"הצליח להוכיח, באמצעות אלכימיה של בורות, כי אוויר חם ניתן להמיר לזהב וכי התנ"ך חף מטעויות, אלא במקרים שבהם הוא חולק עליו בנושאים כמו יין, נשים ועושר".^[ו][26] מגזין טיים ציין את הגעתו של בריאן לעיירה בהערה עוקצנית: "ההמונים, כולם תומכי בריאן עד כדי טיפשות, קיבלו אותו בקולי קולות."^[27] עיתונאים ממדינות הדרום היו בין יוצאי הדופן שסיקרו את ההגנה באופן שלילי. עיתונאים אלה השתמשו, בין היתר, בהומור שחור כדי להזכיר כיצד דרו הציל את הרוצחים לליאופולד ולוב מעונש המוות שנה קודם לכן.

במהלך סיקור המשפט, הדגישו עיתונאים רבים את המתחים בין התרבות הכפרית לעירונית והמעיטו בחשיבות השאלה החוקתית שבגינה הועמד סקופס לדין. העיתונות של אותה תקופה נתנה תשומת לב רבה לאירועים שהעמיקו את הדימוי של דייטון כעיירה נחשלת, זאת למרות שמספר לא מבוטל מתושביה הפגין פתיחות יחסית לנושא האבולוציה.^[27]

אחרית דבר

המאבק בין תומכי הבריאתנות לתומכי האבולוציה

המשפט חשף תהום הולכת וגדלה בקרב חלקים נרחבים מהציבור בארצות הברית והיוותה את אחד השיאים במאבק בין האמת לפי מאמיני המקרא שדגלו בבריאתנות והאמת לפי תומכי האבולוציה. מרבית הנוצרים בארצות הברית באותה עת דחו את תאוריית האבולוציה ואף כינו את תומכי האבולוציה בכינוי הגנאי "אבולוציוניסטים".

הוראת האבולוציה במוסדות לימוד בארצות הברית

משפט סקופס השפיע באופן עמוק וממושך על הוראת המדעים בבתי הספר בארצות הברית. אף שהמשפט תואר לעיתים ככזה שהיטה את דעת הקהל נגד הפונדמנטליזם, ההשפעה לא הייתה חד-משמעית. תנועת הפונדמנטליזם לא נכנעה, אלא להפך – היא הגבירה את מאמציה למנוע את הוראת האבולוציה. לאחר המשפט המשיכו הפונדמנטליסטים לקדם חקיקה במדינות נוספות בניסיון לאסור על הוראת אבולוציית האדם בבתי הספר הציבוריים. לבסוף, רק מיסיסיפי וארקנסו הצטרפו לטנסי ואימצו חקיקה כזו, אך מוסדות חינוך בדרום ארצות הברית נמנעו מהוראת האבולוציה גם ללא חוקים האוסרים זאת, והימנעות זו נמשכה במשך עשרות שנים.^[28]

בעקבות משפט סקופס, רוב ספרי הביולוגיה הפופולריים נמנעו מלהזכיר את המונח "אבולוציה" ונכללו בהם ציטוטים מהתנ"ך. חוקרים חלוקים בדעתם באשר להשלכות של המשפט על תוכני ספרי הלימוד. לדוגמה, הסופר של ספר הביולוגיה שלימודו היה הסיבה להעמדת סקופס לדין, ערך מחדש את ספרו בשנת 1926, במידה רבה בעקבות המחלוקת שעורר המשפט. לעומת זאת, הפליאונטולוג ג'ורג' גיילורד סימפסון טען שמדובר בבלבול בין סיבה לתוצאה, וכי מגמת ההיעלמות של תכנים אבולוציוניים מספרי הלימוד נבעה מתהליך התנגדות כולל לתורת האבולוציה שהחל עוד לפני המשפט. אף שספרי ביולוגיה רבים אכן הסירו את המונח "אבולוציה" או שינו את הנוסח בעקבות לחץ דתי, קיימים חוקרים הטוענים כי המיקוד בנושא האבולוציה נותר במידה רבה גם בספרי הלימוד של בעשורים הראשונים של המאה ה-20, כשהתכנים נשענו על עקרונות אבולוציוניים באופן משתמע. חוקר ההיסטוריה אדם ר. שפירו, מציין כי אף שמחברי ספרי הלימוד נמנעו מהמונח "אבולוציה" בכדי להימנע מעימותים עם מתנגדי האבולוציה, המוקד על הנושא לא נחלש באופן משמעותי. כמו כן, הוא טוען שהשינויים בדרך בה נידונה האבולוציה בספרי לימוד הביולוגיה נבעו מגורמים חברתיים כמו גזע ומעמד ולאו דווקא מלחץ דתי ישיר.

שיגורו של "ספוטניק", הלוויין המלאכותי הראשון, לחלל בשנת 1957 על ידי ברית המועצות, עורר זעזוע בקרב פוליטיקאים ומדענים בארצות הברית, שהאשימו את רמת החינוך המדעי הלקוי במדינה בכך שברית המועצות הקדימה את ארצות הברית במרוץ לחלל. בעקבות זאת, חוקק חוק החינוך להגנה לאומית ב-1958. החוק עודד כתיבת ספרי לימוד חדשים בשיתוף פעולה עם המכון האמריקאי למדעי הביולוגיה, שבהם הודגש מעמדה של האבולוציה כעקרון מרכזי במדעי הביולוגיה. החלטה זו נתקלה בהתנגדות עזה מצד פונדמנטליסטים וקבוצות שמרניות דתיות אחרות, שראו בספרי הלימוד הללו ניסיון בלתי מוסרי ו-"חסר אלוהים" "לדחוף את תורת האבולוציה בכוח לגרונם של ילדינו".^[29] בטקסס הייתה ההתנגדות לתוכנית החדשה עזה במיוחד, והיא כללה מתקפות נגדה באירועים דתיים ובתקשורת, וכן תלונות לוועדת ספרי הלימוד המדינתית. עם זאת, תמיכה פדרלית נרחבת ומגמות חברתיות כמו הגדלת תשומת הלב לשיפור החינוך הציבורי, פסיקות משפטיות שהפרידו בין דת לחינוך הציבורי, ותהליך עיור מתמשך בדרום ארצות הברית, סייעו להפחית את עוצמת ההתנגדות.

בשנות ה-80 החלה תנועת הבריאתנות המודרנית לקדם את "מדע הבריאה" כשווה ערך לתאוריית האבולוציה, ודרשה ללמד את שניהם בבתי ספר כחלק מאיזון בתוכנית הלימודים. חוקים אלו זכו להתנגדות מצד מערכת המשפט בארצות הברית, שבסופו של דבר קבעה כי הם מפרים את עקרון הפרדת הדת מהמדינה. פסיקות של בתי המשפט בשנות ה-80 וה-90 הבהירו כי לימוד הבריאתנות כמדע אינו חוקי בבתי ספר ציבוריים, אך תנועת הבריאתנות המשיכה לנסות להוסיף לתוכניות הלימוד חומרים המערערים על תורת האבולוציה או שמציגים אותה כתיאוריה בלבד ולא כעובדה מדעית.^[30]

השפעה תרבותית

ההשפעה המיידית החשובה ביותר של המשפט הייתה בחזית הפילוג המתעצם בין מודרניסטים לפונדמנטליסטים בתוך התנועה האוונגליסטית, שהתגלע מאז 1922 (לאחר עשורים של מתיחות). הצד הראשון ביקש ליצור פשרה אמונית עם המדע המודרני והערכים הליברליים, בעוד שהאחרונים שאפו להגן על עיקרי הדת במלואם ובכל מחיר. ברייאן היה אחד ממנהיגי הפונדמנטליסטים, והתדמית החשוכה והקנאית שהקנה סיקור המשפט למחנהו פגע בהם קשות. עד 1929 נאלצו ראשיהם והוגיהם לפרוש ברובם מהכנסייה הפרסביטריאנית הצפונית, מהכנסייה הבפטיסטית הצפונית ומזרמים אוונגליסטיים אחרים, ולייסד מסגרות עצמאיות שנותרו בשולי חיי הדת עד שנות ה-70 של המאה ה-20.^[31]

בקולנוע, בטלוויזיה ובתיאטרון

ספנסר טרייסי (משמאל) בתפקיד הנרי דרומונד, דמות המבוססת על דרו, ופרדריק מארץ' (מימין) בתפקיד מת'יו האריסון בריידי, המייצג את בראיין, בסצנה מתוך הסרט "ינחל הרוח" ("משפט הקופים"), שבה דרומונד חוקר את בריידי על דוכן העדים. ברקע, הארי מורגן בתפקיד השופט במשפט, המייצג את השופט רולסטון.

ברבות השנים, המשפט שימש השראה למחזות, סרטים ואזכורים בקולנוע ובתוכניות טלוויזיה. הידוע שבהם הוא המחזה ינחל רוח (באנגלית: "Inherit the Wind" או בתרגום העברי הרשמי: "משפט הקופים") שכתב ג'רום לורנס ורוברט אדווין לי ב-1955. המחזה הציג גרסה בדיונית של המשפט ולפי כותביו הוא נכתב כביקורת לתופעת המקארתיזם שהתרחשה באותה תקופה בארצות הברית ומטרתו הייתה לעסוק בעיקר בחופש אינטלקטואלי. המחזה מציג את דרו וברייאן כדמויות בשם הנרי דראמונד ומתיו בריידי בהתאמה. בהקדמה למחזה, כותביו מציינים כי הוא אינו מתיימר להיות תיעוד היסטורי מדויק, ויש בו מספר רב של אירועים ששונו או הומצאו לחלוטין. למרות ההבהרה בהקדמה שהמשפט הוא רק "מקור השראה" למחזה ואין מדובר בתיעוד היסטורי, הציבור ראה במחזה גרסה היסטורית של המשפט.^[32][33] המחזה עובד לסרט בשנת 1960 בבימויו של סטנלי קריימר, עם ספנסר טרייסי בתפקיד דראמונד ופרדריק מארץ' בתפקיד בריידי. הסרט כולל יותר אירועים מהמשפט האמיתי ביחס למחזה.^[32] בנוסף, נעשו שלוש גרסאות טלוויזיוניות למחזה: בשנת 1965 בכיכובם של מלווין דאגלס ואד בגלי, בשנת 1988 בכיכובם של ג'ייסון רוברדס וקירק דאגלס, ובשנת 1999 בכיכובים של ג'ק למון וג'ורג' סי. סקוט. עיבודים נוספים ניסו להציג גרסה נאמנה יותר לאירועים ההיסטוריים. כך למשל המחזה "ינחל האמת" (באנגלית: "Inherit the Truth") שכתב גייל ג'ונסון ב-1987, התבסס על הפרוטוקולים המקוריים של המשפט. המחזה נכתב כתגובת נגד למחזה ולסרט "ינחל הרוח", שלטענת תושבי דייטון לא הציגו את המשפט או את ויליאם ג'נינגס ברייאן בצורה נאמנה. מחזה נוסף שניסה להישאר נאמן לאמת הוא המחזה "משפט הקופים הגדול של טנסי" (באנגלית: "The Great Tennessee Monkey Trial") שכתב פיטר גודצ'יילד בשנת 1993. בדומה למחזה "ינחל האמת" גם מחזה זה נכתב על בסיס מקורות ופרוטוקולים מקוריים מהמשפט.^[34] בשנת 2009 שידרה ה-BBC גרסת רדיו של המחזה בכיכובם של ניל פטריק האריס ואד אסנר.

אזכורים נוספים של משפט הקופים בטלוויזיה ובקולנוע כללו את הפרק "ליסה הספקנית" (באנגלית: "Lisa the Skeptic") בסדרה משפחת סימפסון. הסצנה בפרק שבה ליסה עומדת למשפט בגין הרס שלד של אדם עם כנפיים שהמקומיים מאמינים שהוא מלאך, שאבה השראה ממשפט הקופים. הסרט Alleged משנת 2010, דרמה רומנטית המתרחשת סביב משפט סקופס, יצא בהשתתפות בריאן דנהי בתפקיד קלרנס דרו ופרד תומפסון בתפקיד ברייאן. למרות שהעלילה בדיונית, כל סצנות בית המשפט מבוססות על הפרוטוקולים המקוריים של המשפט.^[ז] בשנת 2013, הסדרה "היסטוריה שתויה" (באנגלית: "Drunk History") של ערוץ קומדי סנטרל הציגה גרסה מחודשת לחלקים מהמשפט בפרק "נאשוויל", בכיכובם של בראדלי ויטפורד כברייאן, ג'ק מקברייר כדרו, ודרק ווטרס כסקופס.

בשירה

במסגרת ההפקה של הסדרה American Experience בערוץ PBS נכתבו סדרת שירי עם בהשראת משפט סקופס. כמו כן, ברוס ספרינגסטין ביצע שיר בשם "Part Man, Part Monkey" (בתרגום מילולי לעברית: "מחצית אדם, מחצית קוף") במהלך סיבוב הופעות בשנת 1988 והקליט והפיץ אותו בהמשך בשנת 1998. השיר מתייחס למשפט סקופס וטוען שהמשפט היה יכול להימנע רק מהתבוננות בהתנהגותם של גברים סביב נשים (מילות השיר: ”בארצות הברית תבעו איזה מסכן על כך שלימד שאדם התפתח מהקופים... הם יכלו לסגור את התיק בקלות אם רק היו רואים אותי רודף אחרייך בג'ונגל אתמול בלילה. היו מביאים חבר מושבעים ובספירה אחת שתיים שלוש היו אומרים, חצי בן אדם, חצי קוף, ללא ספק”).

בספרות

בשנים שלאחר המשפט נכתבו ספרי עיון רבים על המשפט. המפורסם שבהם הוא של הסופר אדוארד לרסון שכתב את הספר "קיץ לאלים: משפט סקופס והוויכוח המתמשך בארצות-הברית על דת ומדע", שזכה בשנת 1998 בפרס פוליצר. בנוסף הרומן של רונלד קיד "Monkey Town: The Summer of the Scopes Trial" (בתרגום מילולי לעברית: "עיירת הקופים: הקיץ של משפט סקופס") משנת 2006, מתרחש בקיץ 1925 בדייטון, טנסי, ומבוסס על משפט סקופס.

הנצחה

בניין בית המשפט של מחוז ריאה בו התקיים המשפט

ב-1979, בוצע שחזר של אולם הדיונים שבקומה השנייה בבית המשפט של מחוז ריאה בעיר דייטון, בו התקיימו רוב הדיונים במשפט סקופוס. במרתף בית המשפט, הוקם מוזיאון שכולל מוצגים כגון: המיקרופון ששימש לשידור המשפט וכן מסמכים, תצלומים ותיעודים אחרים מהמשפט.

מחוץ לבית המשפט ניצב שלט הנצחה שהוצב על ידי הוועדה ההיסטורית של טנסי, ועליו כתוב:

כאן, בין התאריכים 10 ל-21 ביולי 1925, נשפט ג'ון תומאס סקופס, מורה בתיכון בבית ספר מחוזי, על כך שלימד כי האדם התפתח ממין ירוד יותר של בעלי חיים, בניגוד לחוק מדינה שעבר באותה עת. ויליאם ג'נינגס ברייאן סייע לתביעה; קלרנס דרו, ארתור גארפילד הייס ודאדלי פילד מלון היו בצד ההגנה. סקופס הורשע.

בניין בית המשפט של מחוז ריאה הוכרז כאתר היסטורי לאומי על ידי שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית בשנת 1976.

ראו גם

• בריאתנות
• אבולוציה
• משפט הפנדה של דובר
• פסק דין אדוארדס נגד אגילארד

לקריאה נוספת

• אדוארד ג'והן לרסון, קיץ לאלים, הוצאת ידיעות אחרונות - ספרי חמד, 2005
• סטיבן ג'יי גולד, שיני תרנגולת ובהונות סוס, דביר 2002, פרק 20: ביקור בדייטון (עמ' 282–299)

• de Camp, L. Sprague (1968), The Great Monkey Trial, Doubleday
• Clark, Constance Areson (2000), "Evolution for John Doe: Pictures, The Public, and the Scopes Trial Debate", Journal of American History 87 (4): 1275–1303
• Conkin, Paul K. (1998), When All the Gods Trembled: Darwinism, Scopes, and American Intellectuals
• Edwards, Mark (2000), "Rethinking the Failure of Fundamentalist Political Antievolutionism after 1925", Fides et Historia 32 (2): 89–106
• Folsom, Burton W., Jr. (1988), "The Scopes Trial Reconsidered", Continuity (12): 103–127
• Gatewood, Willard B., Jr., ed., ed. (1969), Controversy in the Twenties: Fundamentalism, Modernism, & Evolution
• Harding, Susan (1991), "Representing Fundamentalism: The Problem of the Repugnant Cultural Other", Social Research 58 (2): 373–393
• Larson, Edward J. (1997), Summer for the Gods, BasicBooks
• Larson, Edward J. (2004), Evolution, Modern Library
• Lienesch, Michael (2007), In the Beginning: Fundamentalism, the Scopes Trial, and the Making of the Antievolution Movement, University of North Carolina Press
• Menefee, Samuel Pyeatt (2001), "Reaping the Whirlwind: A Scopes Trial Bibliography", Regent University Law Review 13 (2): 571–595
• Moran, Jeffrey P. (2002), The Scopes Trial: A Brief History with Documents, Bedford/St. Martin's
• Moran, Jeffrey P. (2004), "The Scopes Trial and Southern Fundamentalism in Black and White: Race, Region, and Religion", Journal of Southern History 70 (1): 95–120
• Smout, Kary Doyle (1998), The Creation/Evolution Controversy: A Battle for Cultural Power
• Scopes, John T. (June 1967), Center of the Storm: Memoirs of John T. Scopes, Henry Holt & Company
• Tompkins, Jerry R. (1968), D-Days at Dayton: Reflections on the Scopes Trial, Louisiana State University Press

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא משפט הקופים בוויקישיתוף

• יקי מנשנפרוינד, "משפט הקופים" בעצם עדיין לא הוכרע, באתר הארץ, 4 בדצמבר 2005
• מידע רב על משפט סקופס (באנגלית) משה רונן, אחרי 80 שנה: הקרב על האבולוציה ממשיך, באתר ynet, 15 במרץ 2005
• ערן סבאג, "חיים של אחרים" על משפט הקופים‏, 16 באוגוסט 2010
• שלומי מועלם, "התהוותה של חקירה פילוסופית: ויטגנשטיין על המחלוקת בין הדרוויניזם לבריאתנות", E-mago, April 2009
• רמי שלהבת, היום לפני: הרקע ל"משפט הקופים", באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי, ‏21 במרץ, 2016.
• משפט הקופים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

ביאורים

1. על אף חלקם בתביעה נגדו, היו האחים היקס ביחסי ידידות קרובים עם סקופס.
2. החוק בטנסי באותה עת קבע כי אם ההגנה ויתרה על זכותה לשאת נאום מסכם, גם התביעה לא יכולה לשאת אותו.
3. פרק זמן זה כולל את הזמן שלקח להם לצאת ולהיכנס בחזרה מאולם המשפט העמוס.
4. פרשנות לתיקון הראשון לחוקת ארצות הברית קובעת כי חל איסור על הקונגרס להעביר חוק שמביא לתעדוף של דת כלשהי על פני אחרת או אוסר על פולחן דתי.
5. לולס לא הייתה הכשרה משפטית אפילו בבריטניה, מדינתו, ועל אחת כמה וכמה שלא הייתה לו כזו בארצות הברית.
6. הסרקזם מתאר את ברייאן כמי שיודע "להפוך דיבורים ריקים לזהב" – כלומר, להשיג אהדה ותמיכה ציבורית באמצעות נאומים חסרי תוכן או בורות. בנוסף, הם מותחים עליו ביקורת על כך שהוא מציג את התנ"ך כמקור חף מטעויות, אך רק כשזה תואם את עמדותיו האישיות, למשל בנושאים כמו יין, נשים ועושר, שבהם ייתכן שיש לו דעות שונות.
7. באופן מעניין, דנהי גילם את מת'יו הריסון בריידי, המקבילה הבדיונית של ברייאן, בהפקת הברודוויי המחודשת של Inherit the Wind בשנת 2007

הערות שוליים

1. היום לפני: הרקע ל"משפט הקופים", באתר מכון דוידסון
2. Ronald L. Numbers, Darwinsim Comes to America (Massachusetts: Harvard University Press, 1998), 1-7.
3. L. Sprague de Camp, The Great Monkey Trial, Doubleday (1968), 58.
4. Numbers, Darwinsim Comes to America, 78.
5. Balmer, Randall, Thy Kingdom Come, Basic Books (2007), 111.
6. Samuel Willard Crompton, The Scopes Monkey Trial, Infobase Publishing (2010), 17-20.
7. "A Monkey on Tennessee’s Back: The Scopes Trial in Dayton", Tennessee State Library and Archives. Archived from the original on October 15, 2015. Retrieved December 22, 2023.
8. Larson, Edward J., Summer for the Gods: The Scopes Trial and America's Continuing Debate Over Science and Religion, (New York: BasicBooks, 1997), 91
9. Larson, Summer for the Gods..., 108.
10. de Camp, The Great Monkey Trial, 86.
11. Larson, Summer for the Gods..., 96.
12. Larson, Summer for the Gods..., 98.
13. Larson, Summer for the Gods..., 100-101.
14. Larson, Edward J., Evolution: The Remarkable History of a Scientific Theory (New York: Modern Library Chronicles, 2004): 213.
15. Larson, Evolution: The Remarkable History of a Scientific Theory, 215.
16. Larson, Summer for the Gods..., 197.
17. Fred Foote, The Complete Scopes Trial Transcript, 540.
18. Larson, Summer of the Gods..., 191.
19. Foote, The Complete Scopes Trial Transcript, 544.
20. Larson, Summer for the Gods..., 220-221.
21. Butler Act - Repeal: Tennessee House Bill No. 48 (1967), todayinsci.com.
22. Larson, Summer for the Gods..., 94.
23. Michael Palmer, Atheism for Beginners: A Coursebook for Schools and Colleges, Cambridge: The Lutterworth Press (2013), 36.
24. Larson, Evolution: The Remarkable History of a Scientific Theory, 217.
25. Edward Sandford Martin, Life 86 (July 16, 1925): 16.
26. Life 86 (July 9, 1925): 7.
27. Lawrance Bernabo and Celeste Michelle Condit, "Two Stories of the Scopes Trial: Legal and Journalistic Articulations of the Legitimacy of Science and Religion" in Popular Trials: Rhetoric, Mass Media, and the Law, edited by Robert Hariman (Tuscaloosa, Alabma: The University of Alabama Press, 1990), 76.
28. Numbers, Darwinsim Comes to America, 88-89.
29. Numbers, Darwinsim Comes to America, 4.
30. Numbers, Darwinsim Comes to America, 7-15.
31. Robert H. Krapohl, Charles H. Lippy, The Evangelicals: A Historical, Thematic, and Biographical Guide, Greenwood, 1999. עמ' 48.
32. Larson, Summer for the Gods..., 239-244.
33. Inherit The Myth?, TheFreeLibrary.
34. The Great Tennessee Monkey Trial by Peter Goodchild: ISBN 9781580813525, L.A. Theatre Works.