מצודת ולדיווסטוק

מצודת ולדיווסטוק
Владивостокская крепость

מפת המצודה הישנה
מידע כללי
סוג	אזור גאוגרפי מעשה ידי אדם, מוזיאון, אטרקציה תיירותית
מיקום	ולדיווסטוק, פרימוריה, רוסיה
מדינה	רוסיה
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	?–1889
תאריך פתיחה רשמי	1889
קואורדינטות	43°07′21″N 131°52′36″E
vladfort.ru

מצודת ולדיווסטוק היא מערכת ביצורים שנבנתה בשנים 1889 עד 1918 בוולדיווסטוק ובפרבריה, במזרח רוסיה.

במהלך הבנייה יושמו לקחי מלחמת רוסיה-יפן, כך שהמצודה הייתה המבוצרת ביותר מכל המצודות שנבנו בתקופה זו. בניית המצודה הופסקה לאחר השלמת שני שלישים ממנה, בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה ומהפכת אוקטובר. כיום המצודה היא מוזיאון לאומי.

מאפיינים

המבצר - שהוקם על ידי מהנדסים צבאיים רוסים וחיילים - היה אחד המבצרים הימיים החזקים בעולם.^{[דרוש מקור]} בזמן מלחמת העולם הראשונה היה זה אחד המעוזים הבודדים במזרח הרחוק הרוסי. באותה עת היו למבצר כחמישים סוללות חוף שיכלו לעמוד בפני ספינות האויב החזקות ביותר, שישה עשר ביצורי משנה, ועשרות מיצדיות, מספר מעוזים וסוללות ארטילריה יבשתית. לכל מתקני התשתית סופק חשמל והם חוברו בכבישים וכבלי תקשורת תת-קרקעיים. הדבר הקל על פריסה מהירה של שדות מוקשים, יחד עם הצי. כהגנה מפני ירי ארטילרי, הוקמו במספר נקודות צריפים מוסווים, עם יותר משלושה קילומטרים של תאים ושישה קילומטרים של מנהרות.

חימוש

בחזית היבשתית הוצבו - 1290 תותחים ו-268 מקלעים; כולל 572 אמצעי לחימה, 718 כלי נשק, 268 תותחים, 64 מרגמות ו-36 מכונות לירי טילים.^{[דרוש מקור]}

בחזית החוף היו - 316 תותחים ו-56 מקלעים; כולל 212 כלי נשק, 104 נשקי תגרה, 56 תותחים ו-36 מכונות לירי טילים.

המתקנים, שלא כמו אלה שנמצאים בפורט ארתור, כללו מבנים תת-קרקעיים מוסווים רבים, עובי הבטון סיפק הגנה מפני אש תותחי 280 מ"מ.

חיל המצב

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: מבנה תאריכים.

חיל המצב של המצודה הורכב מ-48 גדודי חי"ר, 15 גדודי ביצור ארטילריים, שמונה סוללות שדה וארטילריה הררית המאוישות על ידי שני גדודים, גדוד כורים, גדוד טלגרף, גדוד אספקה, שתי פלוגות אווירונאוטיקה ושלוש טייסות קוזאקים.

היחידות שהוצבו במצודה כללו את:

• גדוד התותחנים הראשון
• חטיבת הארטילריה הראשונה
• חטיבת הארטילריה השנייה
• גדוד ארטילריה שני,
• גדוד ארטילריה שלישי,
• גדוד ארטילריה רביעי,
• חטיבת חבלנים.

מושלי המצודה:

• 7.03.1906–1.07.1908 - אלוף ולדימיר אלכסנדרוביץ' אירמה;
• 7.08.1913–1915 - סגן אלוף סרגיי סאביץ', ראש המטה של המצודה;
• 21.12.1887–16.05.1889 - אלוף-משנה נדארוב, איוואן פאבלוביץ';
• 25.06.1907–? - אל"ם מיכאיל מקייב;
• 26.10.1908–20.12.1911 - אל"ם קונסטנטין אלכסיס;
• 02.04.1912 - אחרי 04.15.1914 - אלוף יוזף אנטונוביץ' דומבאדזה;

עיצוב ובנייה

לפי סוג והיקף הביצור ניתן לחלק את הבנייה לשלושה שלבים:

1. יצירת המצודה (1889–1899)
2. הקמת קו ההגנה השני של המצודה (1899–1905)
3. תכנון ובניית קו ההגנה הראשי של המצודה (1906–1918)

תכנון המצודה לאחר 1905 לקח בחשבון את החסרונות שגרמו לנפילתו של פורט ארתור בשנת 1904, כמו גם להישגי מדע הביצור באותה תקופה. הבנייה הייתה באזור הררי קשה לגישה, עם שימוש נרחב בחבלים. השימוש בטכנולוגיית בנייה מתקדמת, כמו מדחסים, מערבלי בטון, כוח ומיכון אחר שהביא לשיעור בנייה גבוה.

1905–1910

ב-5 בספטמבר 1905 נחתם הסכם השלום בפורטסמות' שסיים את מלחמת רוסיה-יפן. על פי ההסכם, רוסיה נתנה זכויות חכירה ביפן על חצי האי ליאודונג, כולל פורט ארתור. רוסיה איבדה את הסניף הדרומי של תחנת הרכבת המזרחית הסינית בקואנצ'נזי, החלק הדרומי של האי סחלין ואפשרה לזכויות הדיג היפניות במים הטריטוריאליים הרוסים בתנאים לא טובים. רוסיה שמרה על הזכות להחזיק רק שני סיירים והמשחתות הנותרות באוקיינוס השקט.

ולדיווסטוק, נקודת הסיום של הרכבת הטרנס-סיבירית, הייתה הבסיס הימי הרוסי היחיד באוקיינוס השקט, והנמל המסחרי היחיד המאובזר היטב במזרח הרחוק. לפיכך הערך של מצודת ולדיווסטוק עלה בצורה חדה וכעת ללא עזרה היה צריך לנטר את כל פעולותיו של האויב בחלק הצפוני של מפרץ פיוטר הגדול וכדי להימנע מהאפשרות של כיבוש נמל ולדיווסטוק כדי להשתמש בבסיס לצורך פעולות צבאיות וכנקודת אספקה.

עם זאת, מצב המבנים ההגנתיים של המצודה לא היה משביע רצון. בנוסף, סיומה של המלחמה הרוסית-יפנית עלה בקנה אחד עם הגידול בפעולות המהפכניות בוולדיווסטוק באוקטובר 1905 ובינואר 1906. בתחילת 1906 היו למבצר כשלושים סוללות חוף. רבים מהם, שכיסו את קטעי החוף החשובים ביותר, היו זמניים, רוביהם מורכבים על בסיסי עץ, והם השתמשו במערכות כיוון מיושנות.

האופי הזמני הזה של חלק מהגנות החוף העלה את שאלת גורל המצודה. הוקמו ועדות שונות כדי לענות על שאלות חיזוקה האפשרי. ב-16 באפריל 1907 הוכרזה המצודה כמצודה מדרג א' ועל צוותה פיקד ניקולאי השני כדי להביאה למצב המוכנות המתאים.

1910–1913

שנת 1910 הביאה טיוטה סופית לתוכניות הבנייה. הפרויקט כלל בניית מבצרים מספרים 1–7 ומעוזים A, B, C, D, E, F, G ו-3 בצד הדרומי של עמק אוסורי – סדנקה, עד למפרץ אמור; מבצרים מספר 9–12 בחופו הדרומי והמזרחי של האי הרוסי; מנהרות תת-קרקעיות מוסוות ליד הנהר הראשון, שדה תעופה ליד הנהר השני; מתקנים נלווים רבים אחרים ומעל 200 קילומטרים של כבישים.

המעצבים ניסו בכוונה לא להעתיק פרויקטים מודליים והציבו מבצרים על פי השטח ההררי והקפידו על מיקומם של תותחים הפזורים בשטח גדול, ובכך הקשו על אויב פוטנציאלי לראות את התותחים שלהם. פרישות נועזות אלה באו מתאוריות מבוצעות ארוכות-שנים של ביצור. נבנו דרכים כפולות ליד קווי ההגנה, כדי לאפשר תמרון של כוחות גם במהלך הפגזות. כל הדרכים נסללו על מורדות הגבעות. חבלי הטלגרף והטלפון התת-קרקעיים, כל המבצרים, הסוללות, המרתף, ערי הצריפים וחפצים חשובים אחרים, חוברו דרך מרכזיית המצודה.

בינואר 1913, המבצר והמטמנות נבדקו כעמידות ועל בסיס תוצאות הבדיקות הומלץ להעלות את עובי מבני הבטון. המבנים קיבלו קמרונות מחוזקים. 5 מטרים של קירות נבנו ואז כוסו באדמה. קשתות המבנים שהיו חשופים לתותחי האויב קיבלו תעלות תקרה מעוגלות מחוזקות. בנייתם של מקלטים מקומרים אלה היו מראש עובי התותחים שאפשרו כיפות שטוחות ואפשרו את חיזוקם. בין הקיר החיצוני לחיזוק המתכת נוספה שכבה של בטון ואספלט לאיטום ממים. בהמשך, חלק מהביצורים בתוכנית הזו חוזקו בבטון ואז כוסו בשכבת אספלט.

בניית הבטון החל משנת 1910 נראתה שונה מביצורים שנבנו בשנים 1900–1904. ראשית, הבנייה החדשה הייתה יעילה פי 2–3 מהקודמת, כאשר מפרטי העיצוב היו גבוהים משמעותית מהישן. גובה גזעי הביצורים מגובה הקרקע היה עד 8 מטרים. שנית, בניית 1910 כמעט ואינה כוללת "עודפים ארכיטקטוניים", למעט השימוש הנרחב בחופות מתכת שביצעו את תפקודי הכרכובים. מה ששיקף את המגמה העולמית לפשט את מראה הביצורים. בבנייה מהשנים 1900–1904 יש אלמנטים של ארכיטקטורה אזרחית - כרכובים, מסגרות חלונות, בזכות גודלו הקטן, מתואמים לבניין בן קומה אחת. לבניין 1910–1915 מערכים הם מבטון שחזיתותיהם יצרו מטוסים גדולים ומעוצבים בקפידה.

במאי 1913 אחת מהפקודות של ראש המהנדסים, גנרל איי פי שושין היה

1. ללא יוצא מן הכלל, כל הבנייה חייבת להתבצע היטב, אפילו מלבד לאלה שישפיעו על המשימות העיקריות של חוזק ויציבות. 2. היעדר עבודה יסודית בעניין זה - וכתוצאה מכך בנייה גסה ומכוערת - מאפיין חוסר תשומת לב וחוסר גאוותו של הקבלן בעבודתו, ומעניק לצופה החיצוני את הרושם של חוסר זהירות. כל פרט אחרון צריך להיעשות בזהירות, נכון ובניקיון. כל קווי הבנייה, הפינות, הקצוות, קווי ההצטלבות של הקשתות, משטח המטוס וכן הלאה, חייבים להיות נכונים גאומטריים לחלוטין, עם קו אנכי תלול באמת ורוחב אופקי נכון.

בשל האכפתיות ממראה הבניינים שושין ציין בשיחתו עם שר המלחמה בשנת 1914, "הרעיון המרכזי הוא לחזק את המצודה כדי להצביע על כך ש'הרוסים כאן כדי להישאר לנצח'."

מלחמת העולם הראשונה

1914 הייתה נקודת מפנה בבניית המצודה - מלחמת העולם הראשונה. משלוחי המלט הופסקו, שנשאו בעבר בדרך הים מנובורוסייסק, מאז שטורקיה סגרה את המיצרים. בתחילה, קצב הבנייה לא הופחת מכיוון שהמצודה צברה מלאי מלט גדולים; אך משנת 1915, עם התארכות המלחמה, החל המצב להתדרדר.

בסוף 1916, רק כשני שלישים מכל 11 המבצרים היו מוכנים, ורבים מהם בנו עם צריפי ערבות בלבד. הושלמו כל בניית הכבישים המתוכננת, שתי נקודות קישור, חמישה סוגים של סוללות חוף ארוכות טווח וארבעה תותחי וויקרס בגודל 120 מ"מ, 21 קפונייריות חוף ו -8 תעלות.

בין המבצרים והמעוזים, "הדיוויזיה הצפונית" הייתה מצוידת ב-2,641 מטרים של קווי אש בטון, 24 ברבטות לתותחים נשלפים, 21 גזעים וקפוניירים לתעלות הגנה וחוטי תיל. תא מטען נוסף במבצר מספר 6 הושלם רק שליש ממנו, כמו גם היו ארבעה חצי קפוניירים. 25 מקלטים להפעלת אמצעי לחימה והתקפות נגד התקיפה, שבע מנהרות (כולל שלוש במבצר מספר 6 ושניים במבצר מספר 2), צריף מגולף אחד, 2,468 מטרים של גלריות, 2,756 מטרים של תעלות מנהרה וגלריות פיקוח. "הדיוויזיה הדרומית" (האי הרוסי) הגיע לאורך של 882 מטרים של קווי אש בטון, 18 ברבטות לתותחים נשלפים, ארבע קופות לאגף התעלות (תא מטען כפול נוסף במבצר מספר 9 הוכן בחלקו). היו 12 מקלטים לאקדחים באורך 666 מטרים.

יכולתה של המצודה הוגדלה בארבעה מבצרים נוספים ושבע סוללות חוף. עם זאת, העבודה במהלך המלחמה לא השתוותה לזו שבשנות השלום. חתימת הסכם הרגיעה עם יפן הפכה את מצודת ולדיווסטוק רק למבצר שמירה אחורי. צורכי החזית הלוחמת באירופה הביאו לנסיגת הנשק והחומר של תותחני המצודה נשלח בהדרגה גם לחזית, כאשר מערכות התותחנים המודרניות יותר נשלחו ראשונות.

פירוז המצודה

בשנת 1917 הופסקו עבודות הבנייה במצודה לחלוטין. המבצרים, הסוללות והבניינים האחרים הפכו למחסנים. במטה המצודה, ועדת חיסול מחקה את נכסים או חישבה אחר כך את עלות הבנייה. ניתן להניח שמשרד הביצורים של בנאי ולדיווסטוק פעל לשמר את סדר העבודה של מה שנשאר במקום. שנה לאחר מכן הגיעו "הייסורים". מהנדסים צבאיים שנשארו במצודה וחזרו מהחזיתות ניסו למלא חובות מקצועיות כדי לנטרל את הפשטת המצודה מהציוד שלו.

ואז החל מה שנקרא "אסון הפחם ובערת העצים", שלווה בשינוי מתמיד של עמדות מצד הרשויות. בניית סירות, תחנת היונים הצבאית וחברת הטלגרף במקום נמכרו במכירה פומבית לכיסוי חובות. חלק מחומרי הבנייה הועברו לוועדה הצבאית-תעשייתית של ולדיווסטוק לבניית מספנה ושדות תעופה והאנגרים בוולדיווסטוק, ורחנוידינסק, חרבין, צ'יקיהאר, נינגוטה, ובתחנת מנצ'וריה עבור כוחות התעופה של אדמירל קולצ'אק. בסוף 1918, בוטל משרד הבנאים. ניהול הנדסת מצודת ולדיווסטוק נותר עד שנת 1923, ופעל כמרכז לאספקת כוחות הנדסה אך מעת לעת עבר צמצום.

בשנת 1923, בעקבות הסכם בין הפיקוד היפני לפיקוד הצבא המהפכני העממי של רפובליקת המזרח הרחוק, פורזה המצודה. שאר התותחים פורקו, המטה וההנהלה פורקו והביצור ננטש לצמיתות.

כיום

ב-30 באוקטובר 1996 נפתח מוזיאון מצודת ולדיווסטוק, המוקדש לתולדות המצודה במקום בו עמדה סוללה ללא שם. מבצר מספר 7 הושכר והפך למוזיאון. הסוללה "פול מורטירניה" מושכרת על ידי הקוזקים של אוסורי.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מצודת ולדיווסטוק בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של מצודת ולדיווסטוק
• אוסף התצלומים הגדול של ביצורי ולדיווסטוק
• אתר המוקדש למצודת ולדיווסטוק