אוסישקין, שעוד בחייו פעל להנצחת שמו, דרש שכל היישובים ייקראו מצודות אוסישקין. אולם אנשי היישובים ורבים אחרים בציבור העדיפו שמות אחרים, כמו דן ודפנה ההיסטוריים[1].
זכר לשמות המקוריים של היישובים נשמר בשם 'צומת המצודות' בפאתי קריית שמונה.
הקמה
קבוצת היישובים הוקמה על פי חזונו של מנחם אוסישקין, יו"ר הקרן הקיימת לישראל, שביקש ליישב את השטח שנרכש באצבע הגליל בפסיפס של יישובים שייצגו את כלל הזרמים של התנועה הציונית. התוכנית הייתה להקים במקום שישה יישובים[2]. אוסישקין ביקש שהיישובים ייקראו על שמו, מצודות אוסישקין.
ב-4 במאי1939 הוקמו שני היישובים הראשונים, קיבוץ דפנה של הקיבוץ המאוחד, שנודע כ"מצודת אוסישקין א'", וקיבוץ דן של הקיבוץ הארצי, שנודע כ"מצודת אוסישקין ב'". איתם עלה על הקרקע גרעין "משק משותף" של תנועת המושבים, אשר בינואר 1940 עבר למקום סמוך ומאפריל 1941 נודע כמושב בית הלל. למרות מיקומו באזור של מצודות אוסישקין, לא תמיד הוא נחשב כאחת המצודות[3]. בינואר-פברואר 1940 עלה על הקרקע המושב שאר ישוב של הנוער הציוני, שנודע כ"מצודת אוסישקין ג'". באוקטובר 1944 הקימו אנשי ארגון ירושלים של הפועל המזרחי את נחלים, שנודע כ"מצודת אוסישקין ד'"[4]. לאחר מלחמת ששת הימים הוקם קיבוץ שניר כהיאחזות נח"ל, במקום שיועד למצודת אוסישקין ו'[5].
מחלוקות
סביב חלוקת האדמות בין היישובים נודעו מספר סכסוכים, בגלל מחסור בקרקע והתנגדות להטרוגניות שנכפתה בתוכנית אוסישקין.
עוד בטרם העלייה על הקרקע, תנועת המושבים טענה שקופחה בהקצאת הקרקע ושהובטח לה אחד מן האתרים הסמוכים לגבול ועתירי המים שנמסרו לדן ודפנה. התנועה טענה שהיחס אל ארגוניה מקפח כיוון שאינם נחשבים "חלוציים" דיים. ערב העלייה לקרקע ארגנו מנהיגי התנועה ובמיוחד שמואל דיין עליה בכוח של ארגון משק משותף, לאחר שקברניטי העלייה לקרקע ניסו להעלים את המועד המדויק של העלייה. כדי לפתור את המחלוקת פוצלו חברי משק משותף בין דן ודפנה וכך חיו במשך חצי שנה, עד שהקצו עבורם אתר נפרד.[6].
למרות שבפברואר 1942 דרשו אנשי קיבוץ דן להקים יישובים חדשים באזור[7], הם הביעו התנגדות באמצע שנת 1943 להתיישבות אנשי ארגון ירושלים הדתי במקום, בטענה שהקרקעות המיועדים ליישוב החדש, הם חלק בלתי נפרד מקיבוץ דפנה אשר אין לו מספיק קרקעות משלו. לטענת אנשי היישובים הקיימים, הושגה הסכמה בעל פה עם אנשי ארגון ירושלים שהם יוותרו על ההתיישבות במקום[8]. היישובים הקיימים הזהירו את אנשי ארגון ירושלים שינקטו באמצעים בלתי נעימים אם יעזו לעלות למקום, ואכן במשך השנים הם החרימו את המקום במטרה להביא לנטישתם, כפי שאכן אירע במהלך מלחמת העצמאות.
ארגון טלמון להתיישבות של יהודי תימן טען ששטח הקרקע עליו עלה ארגון ירושלים הובטח לו במסגרת הרצון להעניק מקום במצודות לכל עדות ישראל, ותארו את עליית ארגון ירושלים על הקרקע במילים: "המוסדות המיישבים התמהמהו משום מה לתת לארגון לעלות על השטח הזה ובינתיים בא ארגון ירושלים של הפועל המזרחי וזכה במה שזכה ואיך שזכה"[9].
