PROFILBARU.COM

מנחת חביתין היא אחת ממיני קורבן מנחה, והיא מוקרבת על ידי הכהן הגדול מדי יום, מחציתה בסמוך לתמיד של שחר ומחציתה השנייה בסמוך לתמיד של בין הערביים. מנחת זו מורכבת משתים עשרה "חלות" והיא נשרפת כולה על המזבח.

בנוסף לכהן הגדול המקריב מנחה זו מדי יום, מקריב אותה כהן הדיוט בפעם הראשונה בה הוא עובד בבית המקדש. מנחה זו נקראת גם מנחת כהן משיח, על פי הפסוק: "זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ^[1]. וכן נקראת: מנחת חינוך.

מוני המצוות אינם מונים מנחה זו כמצוה בפני עצמה, כנראה נחשבת היא כפרט ממצות מנחת כהן גדול.

המקור בתורה

ציווי על הבאת מנחה זו מפורש במקרא:

זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַיהוָה בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב. עַל מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶנָּה תֻּפִינֵי מִנְחַת פִּתִּים תַּקְרִיב רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ חָק עוֹלָם לַיהוָה כָּלִיל תָּקְטָר.

— ספר ויקרא, פרק ו', פסוקים י"ב–ט"ו.

הפסוק מציג את מנחת החביתין כ"מנחה תמיד" מחד, וכקרבן המוקרב "ביום המשח אותו" מאידך. כמו כן, הפסוק מגדיר שמקריבי המנחה הם "אהרן ובניו", דהיינו אף כהן הדיוט, ומאידך מגדיר מנחה זו כמנחת "הכהן המשיח" - דהיינו הכהן הגדול. בעקבות זאת פירשו חז"ל כי מדובר בשתי מצוות שונות: "זה קרבן אהרן ובניו - אף בהדיוטות מקריבין עשירית האיפה ביום שהן מתחנכין לעבודה, אבל כהן גדול בכל יום."^[2]

היחס בין מנחת חינוך למנחת כהן גדול

בפסוקי התורה מפורשת מנחה זו על כהן המתחיל בעבודתו בפעם הראשונה "ביום המשח אותו", אך הואיל ונאמר גם באותה פרשיה שזו מנחתו של הכהן הגדול מדי יום "והכהן המשיח תחתיו", מבארים בעלי התוספות ב"דעת זקנים" שביום התחלת עבודתו של הכהן ההדיוט - הוא עומד ברמת החשיבות של כהן גדול, ולכן הוא מקריב מנחת חינוך שהיא כעין מנחת החביתין שמקריב הכהן הגדול מדי יום.

לעומת זאת הנצי"ב בפירושו "העמק דבר" כותב, כי הכהן הגדול מקריב את מנחתו כעין מנחת חינוך, וזאת כי חשיבותו של הכהן הגדול נמדדת ביחס לשאר הכהנים העובדים במקדש, והיות שבכל יום מתחלף בית האב העובד במקדש, נמצא שחשיבות הכהן הגדול כאילו מתחדשת בכל יום.

האם הכהנים המכינים את החביתין ישנו בלשכת חביתי כהן גדול?

המשנה במסכת תמיד מתארת את תחילת העבודה של חביתי כהן גדול: ”נטל את המפתח ופתח את הפשפש ונכנס מבית המוקד לעזרה ונכנסו אחריו ושתי אבוקות של אור בידם ונחלקו לשתי כתות אלו הולכים באכסדרא דרך המזרח ואלו הולכים באכסדרא דרך המערב היו בודקין והולכין עד שמגיעין למקום בית עושי חביתים הגיעו אלו ואלו אמרו שלום הכל שלום העמידו עושי חביתים לעשות חביתים” (משנה, מסכת תמיד, פרק א', משנה ג'). ממשנה זו מובן כי הפעילות של הכנת חביתי כהן גדול החלה עוד לפני תרומת הדשן שהכהנים הרתיחו את המים להכנת החביתין.

מהמשנה בתמיד משנה א עולה כי הכהנים ישנו רק בבית המוקד, זקני בית אב ישנו על הרובדין, פרחי כהונה ישנו על הארץ, וכל העזרה הייתה סגורה כל הלילה. אולם רבינו גרשום אומר^[3] ”והקיצום כדי שיעשו חביתין.” וכן כותב הראב"ד^[4] ”ואותה הלשכה הייתה במזרח העזרה כדאיתה במדות ואחר כך כשפגעו בעושי בחביתין הקיצום כדי שיעשו חביתין” מדבריהם עולה כי הבולשין לעזרה שנכנסו לבלוש העזרה ונכנסו מהפשפש מבית המוקד לעזרה והלכו באכסדרה במזרח ובמערב והגיעו ללשכת בית עושי חביתים ושם הם ישנו, ותמוהים דבריהם מאחר שהכהנים ישנו בבית המוקד נימוק נוסף שהרי לשכת חביתי כהן גדול הייתה בתוך העזרה ואסור לשבת ולישון בעזרה. כמו שכתוב:"אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד" גם המפרש של מסכת תמיד אומר שלשכה זו הייתה בעזרה: תמיד דף כח. "מקום עושה חביתים דלשכת עושה חביתים הוה בעזרה כדאמר במנחות" ואם כן דברי רבינו גרשום והראב"ד צריכים הבנה וביאור.

סדר ההקרבה

מנחה זו, ככל המנחות המובאות על ידי כהנים אינה נאכלת, אלא מוקטרת בשלמותה על גבי המזבח, ככתוב: "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל".^[5].

סדר ההקרבה: מביאים סולת שכמותה "עשירית האיפה" (עשירית של המידה הנקראת איפה), מקדשים אותה בכלי שרת וחוצים את הסולת לשני חצאים. הסיבה שקודם מקדשים את כל העישרון, ואז חוצים את המנחה לשתיים, היא שכתוב בתורה ”זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַיהֹוָה בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב:”^[6]. הגמרא במסכת מנחות דורשת מהפסוק הזה שצריך קודם להביא מנחה, ואחר כך להפוך אותה למחציתה.^[7]

יחד עם המנחה מביאים שלושה לוגין של שמן, כנלמד מהפסוק ”בשמן תעשה” כלומר - הוסף לה מידת שמן כמידת השמן הניתנת לכבש. מערבבים את הסולת בשמן, ומשרים אותם יחד במים רותחים - בישול. לאחר מכן לשים מכל חצי עישרון שש חלות, כך שיחד הם שנים עשר חלות^[8]

הקרבת מנחה זו, הקרבתה לישתה ועריכתה, נעשות גם בשבת, מפני שכל דבר בבית המקדש שלא יכול להעשות ביום חול, נעשה גם בשבת, למרות שבמקום אחר הדבר יחשב כחילול שבת. לעומת זאת, טחינת החיטים והרקדתן אינן דוחות את השבת, מכיוון שניתן לעשותם לפני כניסת השבת^[9]

מנחה זו היא המנחה היחידה, שגם מטוגנת במחבת כמנחת חביתין, וגם נאפית בתנור כמנחת מאפה תנור, כאמור בפסוק ”תופיני”. נחלקו החכמים^[10], אם כוונת המילה "תופיני" היא שתאפה כשהיא נאה - כלומר לפני הטיגון במחבת בו היא נהפכת להיות שחורה מפחם, או שתאפה כשהיא כבר "נא" (חצי מבושלת, כמו "אל תאכלו ממנו נא"), כלומר אחרי הטיגון.

הקרבת המנחה על ידי הכהן הגדול

ישנם שלושה סוגים של כהנים גדולים."כהן משיח" - הכהן הגדול ששימש עד סוף בית המקדש הראשון והיה משוח בשמן המשחה. כהן "מרובה בגדים" - כהנים ששימשו בזמן בית המקדש השני, ולא נמשחו בשמן המשחה אלא מונו לכך על ידי לבישת בגדי הכהן הגדול. וכהן שעבר - כהן שממונה לכהונה גדולה באופן זמני כאשר הכהן הקבוע לא מסוגל לשמש ככהן גדול מסיבות שונות. לאחר שהכהן הקבוע חוזר לתפקידו, הכהן המחליף מכונה "כהן שעבר".למרות שהוא כבר לא מתפקד ככהן גדול, עדיין נחשב הכהן השני, ששימש כממלא מקום כ"כהן גדול" לפי שיטת רבי מאיר^[11], וזאת על פי הכלל מעלין בקודש ולא מורידין.

בעוד שהן כהן משיח והן כהן מרובה בגדים שניהם מקריבים קורבן זה מדי יום ביומו לפני העבודה, הרי שכהן שעבר מתפקידו אינו מקריב עשירית האיפה, ולפי שיטת רבי מאיר זה הוא אחד משני ההבדלים היחידים שמבדילים בינו לבין כהן גדול רגיל (השני הוא פר יום הכיפורים)^[12].

השפעות הלכתיות על הקרבנות האחרים

כל כהן המתחיל לעבוד בבית המקדש מחויב בהבאת המנחה, והכהן הגדול ביום מינויו מקריב שוב מנחת חינוך. לכן ייתכן מקרה שבו יקריב כהן שלוש פעמים באותו יום מנחת חביתין, וזאת אם מיד בהתחילו לעבוד בבית המקדש נתמנה לכהן גדול, ואז הוא מביא מנחה ראשונה ככל כהן הדיוט בתחילת עבודתו, מנחה שנייה על התחלתו לשמש בכהונה גדולה, ומנחה שלישית היא מנחת החביתין שמביא כהן גדול בכל יום.

לפי המבואר בתוספתא צריך להקריב הכהן המתחנך עצמו את מנחת החינוך, והפוסקים^[13] דנים אם פרט זה מעכב את המנחה, ופוסלה בדיעבד אם הקריבה כהן אחר. הרב יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק כותב כי משמעות דין זה היא שהקרבת המנחה צריכה להיות "חינוכו" של הכהן בהתחילו לעבוד [לפי חז"ל מתקדשים כלי המקדש והכהנים בתחילת עבודתם על ידי העבודה הראשונה הנעשית בהם ופעולה זו נקראת חינוך] ולכן אם כבר עבד הכהן עבודות בבית המקדש קודם לכן [לפי הדעות המכשירות עבודות אלו, ראה להלן.] אין עניין שיקריב בעצמו את מנחת החינוך. דעה יחידאית היא דעת רבי דוד פארדו בספרו על התוספתא והוא סובר כי הקרבת הכהן את מנחת החינוך שלו עצמו היא בגדר רשות בלבד והחידוש שבה הוא כי הוא אינו מחויב למוסרה לידי אנשי משמר הכהונה העובדים באותו שבוע בבית המקדש.

דיון ארוך קיים בשאלה האם מנחת החינוך מעכבת בעבודת הכהן, והאם נפסלת בדיעבד עבודתו אם טרם הקריב את המנחה. במדרש הספרא וכן במדרש ויקרא רבה נאמר שכהן שטרם הקריב את המנחה עבודתו פסולה, ואילו בתוספתא ובתלמוד הירושלמי נכתב שעבודתו כשרה, וכך גם פוסק הרמב"ם. בעל משנה למלך מוכיח שגם התלמוד הבבלי סובר שאין המנחה מעכבת בדיעבד, ולדעתו צריך להגיה כך אף בדברי הספרא, ומאידך הגר"א מגיה בדברי הירושלמי שהמנחה מעכבת בדיעבד.

בספרות האגדה

ממצוה זו מוכיחים המפרשים את ערכה הגדול של ההתחלה החיובית ביהדות. כדי להסביר את השיויון בין מנחה זו למנחת חביתין של כהן גדול כותבים בעלי התוספות ב"דעת זקנים", כי ביום התחלת עבודתו של הכהן ההדיוט - הוא עומד ברמת החשיבות של כהן גדול, ודיניהם שוים. (כך גם מתפרש הציווי, שניתן לאלעזר ואיתמר בני אהרן ביום הקמת המשכן, שלא להתאבל על אחיהם נדב ואביהוא שמתו אז, כי כיוון שבאותו יום החלו בעבודתם - היה דינם כדין כהן גדול, המוזהר שלא להתאבל על מת.)

לעומת זאת הנצי"ב בפירושו "העמק דבר" כותב, כי הכהן הגדול מקריב את מנחתו כעין מנחת חינוך, וזאת כי חשיבותו של הכהן הגדול נמדדת ביחס לשאר הכהנים העובדים במקדש, והיות שבכל יום מתחלף בית האב העובד במקדש, נמצא שחשיבות הכהן הגדול כאילו מתחדשת בכל יום.