שטיין נולד לדב וחנה בביאליסטוק ולמד בחדר המקומי. הוא סיים את הגימנסיה הריאלית והתקבל לפוליטכניון שבמוסקבה, שם עבר בהצטיינות את הבחינות. בבתי הספר הגבוהים ברוסיה דאז, היו מוקדי המהפכה נגד המשטר ושטיין חשב ליטול חלק בה, אך משהתברר לו כי המשטרה בעקבותיו וצפויים לו עונשי מאסר וגלות בסיביר הוא נמלט לגרמניה. הוא לא המשיך בלימודים טכניים אלא החל ללמוד רפואה באוניברסיטת לייפציג שבגרמניה. בעת לימודיו שם הגיע לידיו כרוז של תנועת ביל"ו מחרקוב הקורא לעלות לארץ ישראל. שטיין התרשם מהתנועה ומטרותיה והחליט לעלות לארץ ישראל ולהצטרף לביל"ויים מיד עם סיום לימודי הרפואה שלו.
תקופת מקוה ישראל
בשנת ה'תרמ"ג ביום הראשון של חג החנוכה, הגיע שטיין ליפו והצטרף אל קבוצת הביל"ויים שעבדו במקוה ישראל כדי להגשים הלכה למעשה את אחת ממטרות התנועה - חזרה לעבודת האדמה.
וכפי שפורט אחר כך במבוא לתקנון ביל"ו שהוא השתתף בניסוחו: ”מטרת חברת ביל"ו היא להשיב את ישראל לנוהו להרימו מעפר שיפלותו לעודדהו לעזרהו עדי יזרח אורו שבעתיים על ידי עבודה עצמות, עבודת הגו והנפש עבודה נאמנה על הררי ציון”.
החיים ב"מקוה ישראל" היו קשים. השכר היה זעום, לעיתים לא עבדו כלל מפאת מחלה, התזונה הייתה ירודה והעבודה מפרכת. הסופר משה סמילנסקי מתאר את תנאי העבודה שם:
”בראש בית ספר והחווה במקוה ישראל עמד אז איש יהודי צרפתי, שהיה עוין את היהדות ואת היהודים ממזרח אירופה והתייחס בלעג אל חובבי ציון שבאו אל הארץ להחיותה ולהיות בה לאיכרים עובדי אדמה. וכשבאו אנשי בילו לבקש עבודה חמד לו לצון וילעג: מה העבודה הזאת לכם? האתם תרימו את המעדר, אם אתם תורידיהו אל האדמה? הלערבים, לעבדים, תדמו? וכשהפצירו בו הבילויים מאוד, החל לנסותם שבועיים. ורק אחר כך שיוכח כי עמדו בניסיון, יקבע להם את שכרם.
העבודה הייתה קשה. באת ובמעדר. מן השעה השישית בבוקר ועד השעה השישית בערב, בהפסקה של שעה אחת לארוחת צהריים. והימים ימי קיץ. האדמה כברזל. השמש אש בוערת. ועל גבם משגיח ערבי, עבדול עזיז שמו, דופק בהם. עברו שבועיים הבחורים עמדו בניסיון, והמנהל קבע להם את שכר עבודתם: 5 גרוש ליום. אבל עבודה נתנה ל-12 איש, ובשכר זה התפרנסו כל בני החבורה”.
למרות זאת ולמרות שכבר היה רופא, לא נסוג שטיין ויצא עם חבריו לעבודה כפועל פשוט. בתקופה ההיא איש לא ידע שהוא רופא, אבל כאשר הוא טיפל בחבריו שחלו התגלה הדבר והוא נדרש על ידם ועל ידי מנהל "מקוה ישראל" לעזוב את עבודת האדמה ולהתמסר לרפואה.
תקופת יפו וחברון
בשנת 1884 מינה אותו הברון רוטשילד לרופא בראשון לציון ומזכרת בתיה, וכן הוא שימש כרופא ביתר מושבות יהודה. את עבודתו מתאר הבילו"יי דוד יודלביץ: ”...היה מסור בלב ובנפש למתיישבים הראשונים. רכוב על סוסו היה עובר מיפו לראשון לציון. מרשל"צ לעקרון, מיפו לפתח-תקוה ומשם לקליניקה הקטנה שלו וחוזר חלילה. יהודי נלהב היה, טוב-לב, לא השתוקק לכסף ולכל מפעל טוב נתן את ידו, ומעל לכל אהב את הרפואה”.
ביוני 1886 עלה בידו, יחד עם האחים רוקח, להקים חברה בשם "עזרת ישראל" ששכרה בית בן 2 קומות ששימש מין בית חולים "ביקור חולים" שהיה מרכז האשפוז הראשון בעיר. בית חולים זה נסגר בשנת 1887 כאשר ד"ר שטיין עזב את יפו ועבר לחברון. סיבת עזיבתו את יפו נעוצה בסכסוך בין פקידי הברון רוטשילד ובין אליעזר רוקח. בעיני פקידי הברון לא מצא חן תמיכת ד"ר שטיין ברוקח והם פיטרוהו.
על תקופת עבודתו בחברון מספר נכדו רענן גלמן: ”פרט לעבודתו בחברון היה מבקר גם בירושלים. היה רופאו הפרטי של הפחה הירושלמי שנתן לו במתנה לאות הוקרה שש כפיות זהב טהור עם ידיות בצורת רגל עגל... חוץ מעבודתו כרופא היה כותב מאמרים בעיתונות אותם הימים בעברית ובשפות אחרות”.
בשנת 1887, בין עבודותיו ביפו ובחברון, נסע שטיין לרוסיה, שם נשא לאישה את שרה. באותה הזדמנות הוא גם העלה ארצה את אחותו פניה ואת הוריו דב וחנה.
שלט רחוב על שמו
בשנת 1890 חזר שטיין ליפו ונמנה עם מייסדי "לשכת שער ציון" של בני ברית אשר הקימה מוסדות ציבור כדוגמת הספרייה הציבורית "שער ציון" ובית החולים "שער ציון" אותו ניהל. כרופא דאג גם למניעת מחלות ולא רק לריפויין. השקפה זו הניעוהו ליזום הקמת שכונה חדשה מרוחקת מיפו המזהמת היא שכונת "נווה צדק" שאחד מרחובותיה נקרא כיום על שמו (המשכו של רחוב לילינבלום).
ד"ר שטיין עסק בפעילות ציבורית ענפה פרט לרפואה, הוא יזם והקים בית ספר לילדים שהיו בטלים מלימודים ובו אחותו הייתה הגננת. בית ספר זה היה בית הספר העברי הראשון בארץ ישראל. הוא הוציא את עיתון הילדים הראשון בארץ בעברית "עולם קטן" שיצא כמוסף ל"הצבי", בנוסף היה ראש אגודת "בני משה" ומפעילי מסדר "בני ברית" ביפו. דמותו הייתה מרכזית ביפו ומשה סמילנסקי הגדיר זאת באופן הבא: "כל מה שהיה ביפו רוחני התרכז סביב לביתו של ד"ר מנחם שטיין". בהיותו מלומד ובעל אופקים רחבים, שימש מעין שגריר לביל"ויים ונשלח בשנת 1883 לטורקיה (התעקש לנסוע על חשבונו) כדי לנסות להשפיע על השלטונות שם בעניין פריסת חסות על קבוצת הביל"ויים בארץ וקבלת אדמות מתאימות להתיישבות הביל"ויים ואחרים. בשנת 1884 הגה שטיין את רעיון ההתיישבות של בעלי מלאכה וכתב על כך מאמר בשם "שיבת החרש והמסגר".
גם לתעשייה הישראלית המתפתחת באותם הימים ההם תרם ד"ר שטיין תרומה נכבדה. הוא העלה מצרפת בסוף 1887 או בשנת 1888 את אחיו המהנדסליאון שטיין ומימן עבורו הקמת בית חרושת למכונות. שטיין האח חולל מהפכה תעשייתית וחקלאית בייצור המשאבה המונעת בכוח מנוע שהחליפה את האנטיליה - משאבה שהונעה באמצעות בעל חיים שהיה מסתובב סביב באר. יוזמה תעשייתית נוספת לה היה שותף ד"ר שטיין, התרחשה בשנת 1893 עת עלה במוחו רעיון לייסד יקב בגדרה. בשלהי אותה שנה הוקם למטרה זו ועד בן 5 חברים שכלל את פינס וד"ר שטיין, והועד הוא שנתן את השם "אגודת תירוש". יקב ממש לא הוקם אלא לייצור קוניאק בלבד, וגם זה רק לזמן קצר ואת ענבי גדרה שלחו ליקב בראשון לציון.
תקופת פתח תקווה וירושלים
בשנת 1900 עבר ד"ר שטיין לפתח תקווה לאחר שהסתכסך עם שמעון רוקח - מייסד ומנהל בית החולים "שער ציון", ובית החולים נסגר. בפתח תקווה התגורר ד"ר שטיין במקום בו נפגשים היום הרחובות מונטיפיורי וסלור. בפ"ת היו מקרים רבים של מלריה. גם בכפרים הערבים שבסביבה היו חולים רבים ומצב זה דרש מד"ר שטיין עבודה רבה ומאומצת.
למרות עזיבתו את יפו המשיך שטיין לבקר בה כשלוש פעמים בשבוע.
באחד הכפרים הוא גילה מקרה של כולירע ולפי דרישתו אסר ועד המושבה על הכפריים את הכניסה לפ"ת ומנגד נאסר על תושבי פ"ת כל מגע איתם. הודות לכך עלה בידיו לשמור על התושבים גם כאשר היו בסביבה מקרי מוות רבים. בפ"ת נשאר ד"ר שטיין כ-3 שנים בלבד כי שכרו לא שולם וגם אדיקותם של תושבי המושבה לא הייתה לרוחו ובשנת 1904 הוא חזר ליפו, לשכונת נוה שלום כרופא פרטי. בהמשך היה שטיין ממייסדי ההסתדרות הרפואית בישראל, ונטל בה חלק פעיל, אחת לשבועיים התקיימו בתל אביב ישיבות ההסתדרות והוא בא מנווה שלום להשתתף בהן ולשאת הרצאות.
ב-11 בינואר 1912, כאשר מספר הרופאים היהודים בארץ עמד על 32, הוחלט באספה שהתקיימה בביתו של ד"ר דב מאיר קרינקין בתל אביב ברחוב אלנבי, לייסד אגודה שתיקרא "אגודה מדיצינית עברית ליפו ומחוז יפו", שאליה יוכלו להתקבל רופאים, וטרינרים ופרוביזורים (רוקחים מוסמכים). הנוכחים באספה שנחשבו למייסדי האגודה היו: ד"ר יהודה לייב פוחובסקי, ד"ר חיים חיסין, ד"ר בת שבע יוניס גוטמן, ד"ר דב מאיר קרינקין, ד"ר מנחם שטיין וד"ר משה שרמן והרוקח זאב אורבוך. צורפו אליהם ד"ר סוניה בלקינד, ד"ר יעקב ברנשטיין-כהן מפתח תקווה, ד"ר וויצברד מראשון לציון וד"ר אברהם צבי מוסקוביץ מרחובות. באספה נקבע שיעור דמי החבר באגודה ונערכו בחירות חשאיות להנהלה, שעל פיהן נבחרו ד"ר פוחובסקי ליושב ראש, ד"ר קרינקין לסגן יושב ראש וד"ר משה שרמן למזכיר.[1]
בשנת 1914 השתתף בוועידה הארצית בנושא מיגור הגרענת. הוועדה התכנסה בד' בניסןתרע"ד ב"בית חולי עיניים העברי", בירושלים.
שטיין היה נשוי לד"ר שרלוטה שטיין[3] ואב לישראל (מהנדס) ולרחל אשת הפרדסן נחמן גלמן בפתח תקווה.
דברים אודותיו
ד"ר הלל יפה אמר עליו: ”גם מתנגדיו מודים ביושרו הגמור הוא היה יכול להתעשר ונשא ענו, כי לא אבה לעשות דבר שאינו ישר... ד"ר שטיין רופא בית החולים, עובד במסירות שאין כמוה. הוא ידוע כאדם ישר וטוב לב מתעניין בחולה ובמדע, הוא מקבל חולים עניים חינם גם מחוץ לבית החולים ומבקר חולים בביתם בלי תשלום”.
שולמית לסקוב מעידה בספרה "הביל"ויים", על פי ריאיון עם דבורה גור לבית רבינוביץ, בת אחותו של ד"ר שטיין (אשתו של אסף גור וכלתו של יהודה גור), ועפ"י עיתונות מאז: ”האנשים שנזקקו לשרותיו כרופא ראו בו בעל מקצוע מעולה ויצרו לו מוניטין של אדם המוכן להחיש עזרה בכל עת. גם באישון לילה ובתנאי התחבורה הקשים של הימים ההם לעתים ללא תשלום”.
הסופר יהודה גור-גרזובסקי כתב: ”...הד"ר שטיין לא רק רופא מנוסה כי אם גם אב רחמן ומנחם בצרה. הם כולם יחד העריצו אותו.... לא רק בתור רופא חוליהם ומצילם ממות, כי אם גם בתור מלאך עוזר ומושיע בעת צרה ומצוקה. החולה העני בנוה שלום ידע כי אם יבוא הד"ר שטיין אל ביתו ינחמהו וידבר אל לבו ואחרי צאתו ימצאו מתחת לכר גם איזה מטבעות לקנות רפואות או רבע תרנגולות וכוסות חלב להשיב את נפשו, ולא רק חולים השוכבים על ערש דווי פנו אל שטיין עזרה כי אם כל מר נפש וכל איש אשר בא עליו צרה ואסון פנה אל הד"ר שטיין והוא עזר לא רק בעצה ותושייה, כי אם בפועל ומעשה, אם כי לא היה האיש עשיר כלל וכלל”.
