הדעות חלוקות בשאלה האם רק הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים מוגדרת כאב מלאכה, אך הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד נחשבת לתולדה[2], או שגם הכנסה נחשבת לאב מלאכה, ממש כמו הוצאה. בנוגע להעברת ארבע אמות ברשות הרבים, מקובל שהיא תולדה. כמו כן, גם זריקה או הושטה של חפץ מרשות לרשות נחשבות לתולדות.
הראשונים החשיבו את המלאכה ל"מלאכה גרועה", משום שהיא המלאכה היחידה מבין ל"ט המלאכות שאין בה פעולה יוצרת ממשית, אלא רק העברה של חפץ ממקום למקום. דיני מלאכה זו מפורטים במסכת עירובין ובמסכת שבת.
בשונה מכל ל"ט המלאכות האסורות בשבת, שאיסורן נלמד מכך שהם הוצרכו למלאכת המשכן, התלמודים והראשונים חיפשו מקור מפורש למלאכת הוצאה בפני עצמה, על אף שמפורש בתלמוד שגם מלאכת הוצאה הייתה במלאכת המשכן. הסיבה שנתנו לכך הראשונים היא, שמלאכת הוצאה מרשות לרשות היא 'מלאכה גרועה', בפשטות - אין בה מעשה המשנה את החפץ היוצא מרשות לרשות, התורה הוצרכה ללמד שאף על פי כן היא נחשבת מלאכה ואסורה בשבת[4].
יתר על כן, חלק מהראשונים סברו שמלאכת הוצאה נלמדת משני מקורות שונים. בתוספות[5] מובא הסברו של ר"י הזקן שכיון שהוצאה היא מלאכה גרועה גם פסוק אחד לא מספיק ללמד את כל פרטיה. לשיטתו, פסוק אחד נצרך לחייב את העומד ברשות היחיד ומוציא חפץ לרשות הרבים, והפסוק השני לעומד ברשות הרבים ומוציא אליו חפץ מרשות היחיד.
הגמרא לומדת באמצעות גזרה שווה, שדברי משה לא היו רק קריאה לחדול מהבאת תרומות למשכן, אלא הם נאמרו ביום השבת, ומשמעותם היא איסור להוציא דברים בשבת מרשות היחיד - אהלי העם, לרשות הרבים - מחנה לוייה ששכן במרכז מחנה ישראל.
לפי גרסה אחרת בגמרא, המובאת בפירוש רבנו חננאל, דברי משה נאמרו ביום חול, ואף על פי כן, הביטוי 'מלאכה' המוזכר בפסוק מלמד שהוצאה מרשות לרשות נקראה 'מלאכה', ולכן היא נאסרה בשבת כשאר המלאכות[7].
בהמשך, מבאר התלמוד הבבלי שמלאכת הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד לא מפורשת בפסוק, אך היא נלמדת מסברא - "מה לי הכנסה ומה לי הוצאה" - שאין היגיון לחלק בין הוצאה להכנסה. בתלמוד הירושלמי, מביא רבי חזקיה את דעת רבי אילא, על פיה גם מלאכת הכנסה נלמדה מן הפסוקים, שכן הבאת התרומות למשכן כללה גם הכנסה - מרשות הרבים ללשכה בה הונחה תרומת המשכן[8].
אל יצא איש ממקומו
חלק מהראשונים ציינו למקור נוסף לאיסור הוצאה מרשות לרשות, בציווי נוסף של משה, על פיו נאסר לצאת ללקט מן בשבת:
על פי התלמוד במסכת עירובין[9], פסוק זה מלמד על איסור תחומין, אך לדעת בעלי התוספות[10] הוא משמש גם מקור לאיסור הוצאה מרשות לרשות, שכן הוא כולל איסור להוציא כלי מן האוהל (רשות היחיד), על מנת ללקט מן ברשות הרבים. דעה זו מוזכרת בראשונים נוספים, ביניהם הרשב"א[11]. ראשונים אחרים, כמו הרמב"ן, חלקו על שיטה זו וסברו שפסוק זה אינו נוגע לדיני הוצאה, והמקור היחיד למלאכת הוצאה הוא הפסוק "ויכלא העם מהביא"[12].
ולא תוציאו משא מבתיכם
איסור מפורש על הוצאה מרשות לרשות בשבת, מופיע בספר ירמיהו:
דעה זו לא מוזכרת בתלמוד הבבלי, אם כי במסכת ביצה פסוק זה מובא בתור מקור לכך שמלאכת הוצאה אסורה דווקא ביום השבת, ומותרת ביום טוב[13]. כמו כן, ייתכן שדעת רב אחא רמוזה בתלמוד הבבלי, במסכת הוריות, שם מובא פסוק זה כראיה לכך שמלאכת הוצאה כתובה במפורש בתנ"ך, ולכן היא נחשבת לדבר שהצדוקים מודים בו[14]. עם זאת, בתוספות מובא שיש גורסים במסכת הוריות "אל יצא איש ממקומו"[10], וכמה אחרונים כתבו שכך כנראה גרס הרמב"ם, שהביא פסוק זה בנוגע לנידון שבמסכת הוריות[15]. כמו כן, ייתכן שבמסכת הוריות הגמרא לא חיפשה מקור למלאכת הוצאה, אלא רק פסוק מפורש בעניין הוצאה, שמחמתו הצדוקים מודים בה, ולכן אין ראיה משם שפסוק זה מהווה מקור למלאכת הוצאה[16].
במשנה
מלאכת הוצאה מרשות לרשות נמצאת ברשימת אבות המלאכה שבמשנה במסכת שבת פרק ז משנה ב. כמו כן, מסכת שבת פותחת באב טיפוס מייצג של מלאכת הוצאה:
המשנה עוסקת במקרה בו עני בא בשבת לבקש מבעל הבית כסף או מזון. העני עומד ברשות הרבים, ומושיט את ידו לתוך רשות היחיד, ושם את סלו בתוך ידו של בעל הבית, או שהעני לוקח מתוך ידו של בעל הבית ומוציא החוצה, בשני מקרים אלה העני נחשב שעשה מלאכה של הוצאה מרשות לרשות בשבת.
מלבד פרק ראשון של מסכת שבת, גם הפרקים החמישי, הששי, השמיני, העשירי, האחד עשר, והששה עשר עוסקים ברובם בכללי מלאכת הוצאה מרשות לרשות. ישנם כמה משניות בפרקים אחרים שגם הן עוסקות בכללי מלאכת ההוצאה מרשות לרשות בשבת.
חלקי המלאכה
מלאכה זו יכולה להעשות בשלושה אופנים עיקריים מהתורה:
הוצאה, הכנסה, זריקה והושטה של חפץ מכרמלית לרשות היחיד או לרשות הרבים[17].
הוצאה, הכנסה זריקה והושטה של חפץ בין שתי רשויות היחיד שלא עירבו ביניהם.
היתרים:
מותר להוציא ולהכניס חפצים מכל הרשויות למקום פטור[17], ובלבד שלא ישתמש במקום הפטור כתחנת ביניים בהעברת חפץ בין רשויות שאסור להעביר ביניהם חפצים בצורה ישירה מהתורה. אולם ישנה מחלוקת האם מותר להעביר חפצים דרך מקום פטור, בין רשויות האסורות בטלטול ביניהם מדרבנן[18]. במקום הצורך הותר להעביר בין רשויות דרך מקום פטור[19].
מותר להעביר חפץ בין שתי רשויות שהם כרמלית, ובלבד שמרחק ההעברה של החפץ יהיה קטן מארבע אמות.
אין חייבים על מלאכה זו עד שאדם אחד יעקור את החפץ ויניחו, או יגרום להנחתו[20]. אולם אדם המהלך ברציפות ואינו עוצר לנוח, פטור אפילו מהלך מרחק רב ברשות הרבים או מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, כיוון שהחפץ אינו נח, והמלאכה לא הושלמה. אולם ברגע שיעצור למנוחה, היות שגופו נח, החפץ נחשב כאילו הונח עכשיו, וחייב. (אף שהחפץ עודו נתון בידו)[21]
כמו כן, אדם שלא עקר חפץ בעצמו, אלא חברו הטעינו במשא תוך כדי הילוכו, אין זה נחשב לעקירה, ואינו חייב על הוצאה זו, עד שיעצור לנוח, והעקירה שלאחר המנוחה תחשב לעקירה[22].
מקום חשוב
העקירה וההנחה צריכים להיות שניהם ממקום הנחשב חשוב, היינו מקום ששטחו גדול מארבעה טפחים על ארבעה טפחים (כ־1024 סמ"ר)[20] או מידו של אדם, שנחשבת גם כן למקום חשוב[23]. אולם אם העקירה וההנחה נעשו משטח או לשטח קטן יותר, אין זו עקירה והנחה, והמלאכה לא הושלמה, ומי שעושה אותה - פטור.
אולם אם אדם מתכוון שההנחה תהיה במקום הקטן מארבעה על ארבעה טפחים, כוונתו גורמת למקום להיות מקום חשוב, וחייב אף אם השטח קטן משטח זה[24]. לדוגמה, אדם היוצא מרשות לרשות תוך כדי אכילת דבר, כוונתו לאכול גורמת לפה להיחשב למקום חשוב, וחייב משום מלאכת הוצאה, אם יצא תוך כדי אכילה מרשות היחיד לרשות הרבים.
אין חייבים על מלאכה זו עד שתעשה בשלמותה על ידי אדם אחד, היינו שאדם אחד יעקור את החפץ מרשות אחת ויניח אותה ברשות השנייה. אולם אם אדם אחד עקר מרשות אחת, ואדם שני קיבל ממנו והניח ברשות האחרת, שניהם פטורים היות שאף אחד מהם לא עשה מלאכה שלמה, אולם דבר זה אסור מדרבנן[25].
מהלך לאו כעומד
אדם שמהלך עם חפץ מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, אך לא עצר ברשות הרבים - פטור על הוצאה זו, משום שאין מתחשבים בהליכתו ברשות הרבים כל זמן שלא עצר שם. ('מהלך לאו כעומד דמי') בצורה דומה, מעבר של אדם ברשות כל שהיא ללא עצירה בה, אינו מחייב משום הוצאה. אולם אם החפץ עבר בסמוך לשלושה טפחים מהקרקע, (כ־24 ס"מ) נחשב החפץ למונח ברשות שבה עבר, אף שהאדם שנשא את החפץ לא עצר בה.
טעם דין זה הוא, שרואים את שלושת הטפחים הסמוכים לקרקע, כאילו הם הקרקע עצמה. ('לבוד')
כלל זה יכול לשמש גם בצורה הפוכה, לחייב את המוציא חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים, אף שעבר דרך מקום פטור, כל זמן שלא עצר במקום הפטור, או לפוטרו אם עבר ללא עצירה במקום פטור והחפץ עבר בסמוך לג' טפחים מהקרקע.
זריקה של חפץ
הזורק חפץ מרשות אחת ונח החפץ ברשות שנייה - חייב עליו הזורק משום מלאכת הוצאה, אף שלא הניח את החפץ במישרין. אולם אם זרק אדם חפץ מרשות היחיד לרשות היחיד אחרת, ועבר החפץ באוויר רשות הרבים - פטור הזורק, כיוון שהחפץ לא נח במעופו ברשות הרבים, אין משמעות למעברו בשטח רשות הרבים. ('קלוטה לאו כמי שהונחה דמי') אולם אם החפץ עבר בפחות מג' טפחים מהקרקע (כ־24 ס"מ) אנו רואים אותו כאילו הוא נח במעופו ברשות הרבים, וחייב הזורקו משום הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים[26].
טעם דין זה הוא, שרואים את ג' הטפחים הסמוכים לקרקע, כאילו הם הקרקע עצמה. ('לבוד')
אין חייבים בזריקה משום מלאכת הוצאה אלא כאשר נתכוון לזרוק את החפץ למקום שבו הגיע. אולם אם החפץ נח שלא במקום שאליו כיוון, כגון שנשרף או שכלב תפסו בפיו - פטור על זריקה זו, היות שלא זה המלאכה שכיוון אליה. (אין זה 'מלאכת מחשבת')[27][28][29]
הושטה של חפץ
אדם המושיט חפץ מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, כגון ממרפסת למרפסת - חייב משום הוצאה מרשות לרשות, אפילו כאשר מושיט את החפץ מעל י' טפחים מהקרקע, שהוא מקום פטור, ('אוויר רשות הרבים') ואפילו שמושיט לחבירו, והמלאכה נעשית על ידי שניהם. סיבת דין זה הוא שכך הייתה עבודת הלווים במשכן, שם היו מושיטים את חלקי המשכן מעגלה לעגלה, (שהם רשות היחיד) דרך רשות הרבים מעל י' טפחים. וכיוון שמלאכות שבת נלמדות ממלאכות המשכן, נאסרה הושטה מרשות לרשות גם דרך אוויר רשות הרבים[30].
אולם דין הושטה מרשות לרשות הוא רק במקרה ששתי רשויות היחיד נמצאות באותו צד של רשות הרבים, כגון שתי מרפסות באותו בניין. אולם אם שתי רשויות היחיד נמצאות משני צידי רשות הרבים, כגון שתי מרפסות בבניינים הממוקמים זה מול זה וביניהם רשות הרבים, אין את החומרה המיוחדת של מושיט מרשות לרשות. גם טעם דין זה הוא מפני דרך עבודת הלווים במשכן[30].
המעביר חפץ או משא ארבע אמות ברשות הרבים - חייב משום הוצאה. למעשה אין מתחייבים במלאכה זו בהעברת חפץ למרחק גדול מארבע אמות (כ־180 ס"מ, אף שזה אסור) אלא רק בהעברה למרחק הגדול מ-5.6 אמות (כ־250 ס"מ), טעם דין זה הוא, היות שלכל אדם מותר לטלטל ארבע אמות ברשות הרבים, ולעניין חיוב משום מלאכת הוצאה, ארבע אמות אלו אינם נמדדות כעיגול, אלא כריבוע, והמרחק המקסימלי בריבוע של ארבע אמות הוא האלכסון, שהוא בגודל 5.6 אמות.
כדי להתחייב משום העברה, צריך שתהיה עקירה ברשות הרבים בתחילת ההעברה, והנחה ברשות הרבים בסיומה. אולם אם לא הייתה הנחה ועקירה ברשות הרבים, כגון המוליך חפץ מרשות היחיד לרשות היחיד ובדרכו הלך מרחק גדול ברשות הרבים ללא עצירה בה - אין פה מלאכה שלמה ופטור.
אף אדם המעביר חפץ שנמצא עליו, ומעל י' טפחים, שהוא אוויר רשות הרבים ודינו כמקום פטור - חייב על ההעברה, היות שהאדם כולו נחשב כרשות הרבים, אף בחלקו העליון, הואיל והוא מהלך ברשות הרבים, ונמצא שהעביר חפץ ברשות הרבים[31].
בכל אופן שאסור להעביר ארבע אמות ברשות הרבים מדין התורה, אסור להעביר ארבע אמות בכרמלית מדרבנן.
טלטול ברשות אחרת
מותר לאדם לעמוד ברשות אחת ולטלטל ברשות אחרת, כגון לעמוד ברשות הרבים ולטלטל חפץ באמצעות ידו ברשות היחיד[32]. אולם אם מדובר בטלטול חפץ הנצרך לו - אסור, גזירה שמא יוציא את החפץ למקום שבו הוא עומד, דבר שיכול להיות איסור מתורה. אולם גזירה זאת היא רק במקום שיש חשש שיגיע לאיסור תורה, בין רשויות שאיסור ההוצאה ביניהם הוא מהתורה, אולם גזירה זאת לא נגזרה לגבי רשויות שהאיסור ביניהם הוא מדרבנן, כגון כרמלית.
דוגמה לדין זה - אסור לאדם העומד ברשות הרבים להכניס ראשו לרשות היחיד על מנת לשתות מכלי המונח ברשות היחיד, שמא יוציא את הכלי למקום עומדו ברשות הרבים, ונמצא עובר על איסור הוצאה מהתורה. (אולם אם הכניס לשם את ראשון ורוב גופו - מותר)[33] אולם מותר לו להכניס ראשו לרשות היחיד אם עומד בכרמלית.
הוצאה על ידי כוחו
מותר להוציא חפץ מרשות לרשות, שאיסור ההוצאה ביניהם הוא דרבנן (כגון מרשות היחיד לכרמלית) בצורה עקיפה, כגון אדם השופך מים ברשות היחיד והמים זורמים משם לכרמלית. סיבת היתר זה היא שכאשר חכמים אסרו על הוצאה מרשות היחיד לכרמלית, הם לא אסרו כאשר ההוצאה היא על ידי 'כוחו', כמו במקרה זה של שופך מים מרשות היחיד לכרמלית[34], או מבית לחצר משותפת כשלא עירבו עירוב חצרות[35]. אולם דבר זה אסור בין רשויות שאיסור ההוצאה ביניהם הוא מהתורה, כגון שפיכת מים ברשות היחיד שזורמים משם לרשות הרבים. (ייתכן וזה אף איסור תורה)[34]
אולם חכמים התירו לשפוך שופכין לחצר הפתוחה לרשות הרבים, שהמים עלולים לזרום ממנה לרשות הרבים, ובלבד שיהיה בחצר שטח כולל של ארבע אמות על ארבע אמות. סיבת דין זה היא, שחכמים שיערו שבחצר בגודל כזה יש שיעור ספיגה לכמות השופכין היומית של אדם, שהיא סאתיים. (כ־8 ליטר)[36] במקרה והחצר קטנה משיעור זה, ניתן לעשות 'עוקא' - בור קטן בקיבול של סאתיים, וישפוך לתוכו. ואף אם העוקא מלאה - מותר לשפוך לשם שופכין, אף שיזרמו לרשות הרבים, היות שבשעה ששופך את השופכין על העוקא, הרי הם נחים שם, והמשך זרימתם לרשות הרבים אינו נחשב הוצאה מרשות לרשות מהתורה, וחכמים לא אסרו במקרה כזה באיסור דרבנן, בשל הצורך[37].
חכמים התירו לשאוב מים מכרמלית לרשות היחיד על ידי תיקון מחיצה תלויה, אף שהיא אינה מחיצה גמורה, מחמת הצורך. (היינו שכאשר חכמים אסרו על הוצאה מכרמלית, הם לא אסרו על שאיבת מים ובלבד שתהיה מחיצה תלויה). היתר זה מורחב בספינה, ומשמש גם על מנת לאפשר שאיבת מים בשבת מאמת מים גדולה העוברת בחצר.
דינים שונים
כאשר מעבירים חפץ מרשות הרבים דרך רשות היחיד לרשות הרבים, (כגון בזריקה) מצרפים את שתי רשויות הרבים לעניין חישוב העברת ארבע אמות[27].
כאשר ידו של אדם ברשות אחת וגופו ברשות אחר, רואים את היד לפי הרשות בה היא נמצאת בפועל ואין אומרים שהיד תלך אחרי הגוף, ותחשב כרשות שבה נמצא רוב הגוף[21].
העומד במקום פטור, ומוציא מרשות היחיד לרשות הרבים - פטור, היות שזה כאילו החפץ נח במקום פטור בדרכו בין הרשויות. (אולם אסור להוציא בדרך כזאת)[38]
דבר הצף על גבי מים אינו נחשב מונח, ועקירתו אינה נחשבת לעקירה[39].
עקירה היא דווקא כשעוקר את כל החפץ, אבל מי שמרים קצה של דבר ארוך כגון קנה, ומוליכו בעוד הקצה השני של הארץ - אין זה נחשב עקירה, ופטור[40].
מי שעקר חפץ על מנת להניחו במקום מסוים, ותוך כדי הילוכו שינה את דעתו והחליט להניחו במקום אחר - פטור, הואיל והעקירה לא הייתה למען ההנחה. (אולם הדבר אסור לכתחילה)[41]
אסור לרוק מרשות לרשות שאסורה הוצאה ביניהם, מפני שדבר זה נחשב גם כן להוצאה מרשות לרשות[42].
חפץ ארוך שקצהו אחד ברשות אחת וקצהו השני ברשות שנייה, כגון מגילת קלף פתוחה, אסור להכניסו לתוך אחת הרשויות - מדרבנן. אולם כשחכמים אסרו דבר זה, הם לא אסרו אם המגילה היא אחת מספרי התנ"ך[43].
זב או נדה שקושרים בגד במקום יציאת הזיבה או הדם כדי שלא יתלכלכו, ויוצאים עימם לרשות הרבים, נחשבים כעושים מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי אין מטרתם להוציא את הבגד לרשות הרבים, אלא להשתמש בו כבגד מגן[44]. באופן דומה, הוצאת מת מרשות היחיד בה בוערת אש לרשות הרבים נחשבת למלאכה שאינה צריכה לגופה. אלא שלהלכה למרות שזו אסורה מדברי חכמים בלבד, לא התירו הוצאה זו לצורך מת, מכיוון שמלאכה כזו חמורה יותר משאר אסורים חכמים, כיוון שפעולה זו עצמה עשויה להיות איסור מהתורה אם תעשה "לצורך גופה"[45]
^אין הכוונה שהיא מותרת לגמרי גם שלא לצורך כלל, אלא שהותרה גם לצרכים שאינם בגדר אוכל נפש, אך הוצאת אבנים שאין בהם שום צורך, הוצאה לצורך יום חול, או הוצאה לצורך נכרי, אסורות לדעת רוב הפוסקים.
