סיפורי מי מריבה הוא סיפור מקראי המתואר בספר במדבר[1], בני ישראל מתלוננים על מחסור במים, ה' הורה למשה לדבר אל הסלע, משה חשב שבדומה למסה ומריבה עליו להכות בסלע, הוא הכה במטהו בסלע ויצאו ממנו מים. על סיפור זה נענש משה שלא ייכנס לארץ ישראל.
בספר במדבר מתואר אירוע בו אחרי מות מרים בני ישראל צמאים למים ורבים עם משה ואהרן. משה מתפלל אל ה' ונענה שעליו לקחת את המטה, להקהיל את עדת בני ישראל ו"לדבר אל הסלע לעיניהם" ועל ידי כן מהסלע יצאו מים. משה מקהיל את העדה וקורא להם ”שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם?” (פסוק י') (משמעות המילה "מורים" היא לפי הפשט גנאי בדומה למילה "ממרים"). משה מכה את הסלע פעמיים ומהסלע יוצאים מים רבים.
היחס בין המעשה בספר שמות למעשה בספר במדבר
ישנם פרטים מקבילים רבים בין סיפור מסה ומריבה שבספר שמות לסיפור שבספר במדבר.
רבי יוסף בכור שור טוען שמדובר על אותו מעשה[2], אלא שכדי לחבר אותו עם פרשת המן, הוא נכתב גם בספר שמות. ראיה לפירושו היא הפסוק בספר דברים, פרק ל"ג, פסוק ח' שמזכיר את 'מסה' ו'מי מריבה' יחד: "אשר נסיתו במסה, תריבהו על מי מריבה". מרבית הפרשנים חלקו על כך, אך חוקרים רבים מסכימים גם הם שמדובר בגרסאות שונות של אותו מעשה[3]. הקושי בכך הוא שלפי המקרא יש פערי זמן ומקום גדולים מאוד בין המעשים: הראשון בשנה הראשונה במדבר סיני, והשני בשנה הארבעים בקדש, קצה ארץ אדום (במזרח)[4].
רש"י[5] מציין שהסלע הוא באר מיםנסית שלוותה את בני ישראל בנדודיהם במדבר סיני ובעבר הירדן, ומסביר שהבאר סירבה לתת מים בגלל מות מרים: ”סלע, וְזָבִין ממנו מים והיה מתגלגל והולך עם ישראל והוא הסלע שבו הכה משה שלא היה רוצה להזיל מימיו בשבילו לפי שמתה מרים.” דהיינו, הבאר הייתה בעצם סלע שנבעו ממנו מים, והסלע היה מתנהל עם בני ישראל במסעותם. כשמרים מתה, הפסיקו המים לנבוע מן הסלע, והוא הסלע עליו הכה משה. למדים זאת מסמיכות המקרים של "וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם ... וְלֹא-הָיָה מַיִם, לָעֵדָה". דהיינו שעם מותה של מרים נסתתמו המים.
משה מכה בסלע, ציור מאת פרנצ'סקו אוברטיני
חטא משה
בספר במדבר מסופר שה' כעס על משה ואמר לו, שמכיוון שלא קידש את שמו לפני בני ישראל, הוא לא יכניס אותם לארץ ישראל:”יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם” (ספר במדבר, פרק כ', פסוק י"ב).
בביאור החטא נאמרו דעות רבות, שאפשר לסווגם לשלושה היבטים:
מעשי משה: לדעת רש"י, החטא הוא שמשה הכה את הסלע, למרות שה' ציווה לדבר אליו[6]; לדבריו ה' הורה למשה לקחת איתו את מטהו אך לא להשתמש בו. הרמב"ן הקשה, מדוע אם כן הורה ה' למשה לקחת את המטה. לדעת הרמב"ן[7] החטא של משה היה בכך שהכה פעמיים ולא פעם אחת; אולם אבן עזרא[8] הקשה שלפי הסבר זה, לא מובן למה אהרון גם נענש.
דברי משה: ישנם המפרשים שהחטא הוא בכך שכינה את בני ישראל בכינוי "מורים"[9], אולם אבן עזרא הקשה על הסבר זה, מכך שמשה השתמש בביטוי זה שוב בספר דברים[10], משמע שלא חשב שיש בעיה בביטוי. דעה אחרת אומרת, שהחטא היה בכך שמשה אמר: "המן הסלע הזה נוציא לכם מים", ולא הדגיש בדבריו שה' הוא זה שמביא את המים[11].
אופי משה: הרמב"ם פירש שחטאו היה שנטה אחר כעסו, ובכך הטעה את עם ישראל לחשוב שהקב"ה כועס עליהם, דבר שלא היה נכון[12]; אולם הרמב"ן הקשה על הסבר זה, שמהכתוב משמע שהחטא הוא שלא האמינו בה'. משה מנדלסון ורבי אברהם מנחם רפאפורט מפרשים שחטאם של משה ואהרן היה שפחדו מפני הקהל וברחו לאהל מועד.
על פי רבי ישעיה הלוי הורוביץ מדובר בגזירה קדומה שמשה לא יכנס לארץ ישראל, כיוון שעם ישראל לא ראוי להנהגה ניסית בארץ ישראל, והחטא היה רק תואנה[13].
בפרק ק"ו בספר תהילים, מתואר המעשה בקצרה: ”וַיַּקְצִיפוּ עַל מֵי מְרִיבָה וַיֵּרַע לְמֹשֶׁה בַּעֲבוּרָם. כִּי הִמְרוּ אֶת רוּחוֹ וַיְבַטֵּא בִּשְׂפָתָיו” (תהילים, ק"ו, ל"ב–ל"ג). מפרשי המקרא הראשונים פירשו פסוקים אלו בשני אופנים. יש מהם שפירשו שמשה ואהרן המרו את רוח ה', וה' ביטא בשפתיו גזרה שלא יכנסו לארץ.[15] אחרים פירשו שבני ישראל הם שהמרו ומררו את רוחו של משה, והוא ביטא בשפתיו אמירה לא נכונה, ועל כך נענש.[16]
חשיבות המטה
המטה מופיע בסיפור כמה פעמים. ה' מצווה על משה לקחת את המטה:
השימוש דווקא במטה מעורר שאלה. במאמרו[17], מציע אבוהב כי התשובה טמונה באירועים שקדמו למעשה מי מריבה. הוא מביא את דברי רבי יהודה אריה ליב אלתר שהסביר שמחלוקת קורח ועדתו יצרה פילוג בעם. בכדי ללמד את העם את חשיבות האחדות, ה' מצווה את נשיאי השבטים להניח מטה בפתח אוהל מועד ויום למחרת מטה אהרון, משבט לוי פרח. ובכך הביע האל את סמליות המעמדות וחשיבותם של הלוויים, והעם קיבל את הדבר. אותה הטקטיקה נמצאת גם בסיפור שלנו, כשהקב"ה ציווה את משה להשתמש דווקא במטה.
^רש"י במדבר כ י"ב; רשב"ם במדבר כ י'; רבי יוסף אלבו (ספר העיקרים מאמר ד' פרק כ"ב) מפרש את הפסוק "לא האמנתם בי להקדישני", שהם לא האמינו שהנס יקרה על ידי גזירה שלהם, וחיכו לציווי מאת ה'; אך גם לדעתו החטא היה בכך שהכו במקום לדבר
