הזמר מתחיל במילות פסוק משיר השירים: ”מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים” (ז', ז), והוא מתאר את עונג וכבוד השבת. לא ידוע מי מחבר הזמר, אך יש בו אקרוסטיכון של מרדכי בר יצחק, שחי כנראה במאה ה-13[1], ויש משערים שהוא מחבר "מעוז צור"[2].
"מה יפית" מורכב מ-8 בתים, המורכבים כל אחד משלושה פסוקים בני 4 שורות[3]. האקרוסטיכון מורכב מהאותיות שבראש הבתים בלבד. הפסוקים שבכל בית שונים בחריזה שלהם. בשני הפסוקים הראשונים שבכל בית שלוש השורות הראשונות מתחרזות אחת עם השנייה והשורה הרביעית מתחרזת עם השורה הרביעית של הפסוק שלעומתו בבית. שורות הפסוק השלישי מתחרזות עם עצמן, השנייה עם השלישית והראשונה עם הרביעית. החלוקה של החריזה סותרת לעיתים את החלוקה על פי המשמעות.
בכתבי הר”ר יאשיא שו”ב מסופר שהזמר "מה יפית" נכתב על ידי מחברו לאחר שהידיעה על הירצחו של בנו היחיד הגיעה אליו בשבת, וכדי שלא להתאבל בשבת חיבר את הפיוט. וכשהגיע למילים "חי זקוף מך" ראו את הדברים בשמים והחיו את הבן. ועל פי הכתוב שם מעשה זה הוא המקור לכך שהגויים מבקשים מהיהודים לשיר את "מה יפית"[4].
בחצרות החסידיות של קרלין וסטולין היו שרים את "מה יפית" רק בלילות החורף הארוכים[5]. אף על פי שבשאר הזמירות יש להם מגוון של ניגונים, את מה יפית הם שרו דווקא במנגינה העתיקה של יהודי אשכנז. אברהם אביש שור משער שהמקור לכך הוא במעשה שאירע לרבי אשר מסטולין (הראשון) שהושם במעצר ונתבקש על ידי אוסריו האוקראינים לשיר מה יפית[6]. בימינו, הזמר "מה יפית" נדפס בסידורים בצורת פרוזה ולא כשיר, ובחלק מהסידורים כלל אינו מופיע, ומנגינתו נשכחה אצל רבים.
"מאיופס"
שם הפיוט, "מַה יָּפִית", המבוטא בהגייה האשכנזית (הפולנית-אוקראינית) מַאיוּפֶס, קיבל בפולנית (Majufes) את המשמעות של זמר או ריקוד יהודי. ה"מאיופס" הופיע כזמר או ריקוד בו היהודי הופיע באור מגוחך או נלעג, למשל בהצגת פולנית קלוקלת, תנועות מגוחכות, זיוף בשירה או מילים מצחיקות. ככזה, המאיופס כנראה ייצג את הדעה הרווחת של הפולנים על מוזיקה יהודית[7].
במקורות שבהם מופיע ה"מאיופס" אין לו תוכן אחיד, אלא תוכן המשתנה ממקום למקום ולאורך התקופות. בהצגה פולנית משנת 1878 הכיל ה"מאיופס" את התוכן של הפיוט "יום זה מכובד" בתעתיק פולני, כנראה משובש. בסיפור יידי של הסופר ישראל ראבון, מכיל המאיופס טקסט חנופה לגוי, כתוב פולנית מתובלת ביידיש, המתחיל במילים "מה יפית, אדוני פאן. אברך אותך כל הזמן". מנגינת המאיופס, לעומת זאת, הייתה כנראה ידועה ומוכרת ומן הסתם דמתה למנגינה של הפיוט "מה יפית" אצל יהודי פולין. פרדריק שופן, למשל, מספר על יהודי שפיתה את הקהל ב"מוזיקה פולנית" משלו ובעצם ניגן להם "מאיופס"[8].
חנא שמרוק מסיק מעבודתו של ההיסטוריון הפולני יאנוש טאזביר (Tazbir) שהמאיופס היה רווח במאה ה-16 או ה-17, על אף שהאזכור הראשון שהוא מצא ל"מאיופס" הוא משנת 1763[9].
לפי שמרוק, בעוד המקורות הפולניים שמים את הדגש במאיופס על היהודי הליצן שאולי ביקש להשיג כמה פרוטות בשירתו העילגת, המקורות היהודיים מציגים את המאיופס כשירה שנעשתה תחת לחץ, כלכלי או פיסי. המאיופס הושר על ידי יהודי החצר בפני הפריץ אשר שם ללעג את שירי הקודש של היהודי[10] והוצג על ידי כליזמרים יהודיים בחתונות ואירועים של גויים[11]. ברט וורב טוען שהמאיופס שימש גם את היהודים העירוניים בלעגם כלפי היהודים החסידיים הכפריים, על סמך העובדה שהמאיופס הוצג לפעמים על ידי תיאטרון פולני אשר רוב עובדיו או הקובעים שבהם היו יהודים. מקורות מסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 מציגים התעללות של גויים ביהודים אשר נדרשו לרקוד את המאיופס תחת איומי מוות. תופעה זאת הופיעה גם בימי השואה כאשר יהודים נדרשו על ידי הנאצים לשיר זמירות ושירי קודש במסגרת ההתעללות ביהודים[12]. סצנה מעין זאת ניתן לראות, למשל, בסרט "הפסנתרן".
יחס החברה היהודית ל"ריקודי מה יפית"
התגובות של החברה היהודית למאיופס היו שונות. אנציקלופדיית אוצר ישראל מדווחת שהחסידים העדיפו לא לשיר את "מה יפית" וכינו את אלו ששרו את הזמר "מה יפית" - מתנגד קר. הרב ברוך הלוי אפשטיין שיבח את הנהגת החסידים:
ובכלל ענין זה צריך להגות רגשי כבוד ולהכיר במשפט צדק ונאמן לרוחם הגדול באצילות וברוממות הנפש של יחידי סגולה מגדולי החסידים, אשר בעת שיזמרו "זמירות של שבת" ידלגו על הזמר הנודע "מה-יפית" ולא יזכרו אותו, מפני שהוא כמזכיר לנו את מרירות גלותנו וחותם הקלון והשפלות אשר הטביעו עלינו אלה "הפריצים" המתפנקים בדורות שלפנינו... ועל כן אותם החסידים בעלי רגש לא יזמרו אותו הפזמון, כדי שלא לעורר צער ושפלות הנפש, ועוד ביום השבת...
— מקור ברוך, ד, 2012
יהודי שנאלץ להתחנף לפני הגוי נקרא "בעל מה יפית" או "מה יפית איד" ומכונה לעיתים "מושקה". כמו החסידים, גם היהודים המשכילים לעגו ליהודי ה"מה יפית" המבזים את עצמם בפני הגוי. לעומת זאת, היו גישות שהצדיקו את יהודי ה"מה יפית" בכך שעדיף להתכופף לפני הגוי ולא להתגרות באומות[13]. היו גם שהגנו על יהודי ה"מה יפית" בכך שהם רקדו בפני הפריץ רק לצורך הפרנסה, אך בלבם פנימה בזו לגוי[14].
יוסף חיים ברנר התווכח עם גישה זאת וטען שלא ייתכן שהיהודי שרקד מה יפית בפני הגוי באמת בז לו:
"ההסכמה הכללית" בספרותנו עד העת האחרונה הייתה, כי אבותינו, יהודי הגיטו הישן, היו מבטלים בלבם את הגוי תכלית ביטול ומתגאים עליו גם בשעה שהיו מנשקים את ידיו ומזמרים לפניו "מה יפית". הפּירוש היה: כיעור ושפלות מבחוץ, אבל יופי וגאון מבפנים. ואולם ההערכה העצמית שבספרותנו היותר חדשה אינה מסכימה עם ההסכמה. ולא רק מפני שאוי-אוי להם לאותו היופי ולאותו הגאון, הקבורים באופל בעל כרחם ושנשיקות ידי פריצים וזמירות, מה יפית" אינן מעכירות אותם כל עיקר, אלא גם מפני שמעיקרא דדינא פירכא! לא היה אותו הגאון בלבב פנימה ולא היה יכול להיות.
המונח "מה יפית" שימש באופן רווח לכנות יהודים המתרפסים בפני הגוי. לדוגמה, ב"דבר" הדביקו את הכותרת "'מה יפית' של יהודי טורקיה" לידיעה על קריאה ליהודים בטורקיה לדבר בטורקית כדי למצוא חן בעיני השלטונות[15]. מתנגדי ההתבוללות טענו כלפי המתבוללים שהם גרועים מ"בעל המה יפית" בכך שהם מתחנפים לתרבות של הגוי ללא שום תכלית, ובכך הם רוקדים לפניו מה יפית. כך, במסגרת הוויכוח בין המשכילים למתנגדיהם, החלו היהודים המסורתיים והציוניים לכנות את המתבוללים והמתחנפים לגויים יהודי "מה יפית"[16]. בעיתון "דבר" כינו את הסנגוריה של אנשי מפ"ם על מדינות הגוש המזרחי "לשון מה יפית"[17] ואת הדרישה לסחור עם מדינות הגוש שלא על פי שיקולים כלכליים "כלכלת מה יפית"[18]. השימוש בביטוי "לרקוד מה יפית" שימש את הימין הפוליטי במדינת ישראל בהתייחסו לפוליטיקאים אשר מתרפסים בפני מדינות אחרות, כמו גם ככינוי גנאי לדתיים לאומיים המתרפסים, כביכול, בפני השמאל.
