מדינה אחת, שתי שיטות

שלט בשיאמן: "一国两制统一中国" ("מדינה אחת, שתי שיטות מאחדות את סין")

מדינה אחת, שתי שיטות (בסינית מפושטת: 一国两制) הוא עקרון חוקתי של הרפובליקה העממית של סין, הקובע את המנהל באזורים המנהליים המיוחדים הונג קונג ומקאו ויחסיהם עם הממשל המרכזי ברפובליקה, שנהגה על־ידי דנג שיאופינג בכהנו כמנהיג הרפובליקה.

בשנת 1984 העלה דנג שיאופינג הצעה להחיל את עקרון "מדינה אחת – שתי שיטות" במהלך משא ומתן עם ראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר על עתידן של המושבות הבריטיות לקראת פוג תוקפו של חוזה החכירה של בריטניה על הטריטוריות החדשות וקאולון, בשנת 1997. על־פי הצעתו של דנג, עם איחוד האזורים תחת שלטון סיני, יוכלו הונג קונג ומקאו להמשיך ולפעול על פי השיטה הקפיטליסטית ולשמר מידה רבה של אוטונומיה למשך חמישים שנה נוספות אחרי האיחוד, ואילו השיטה הסוציאליסטית הנוהגת בסין גופא לא תמומש בהם. הצעה זו התקבלה על–ידי הבריטים ואושררה במשותף בהצהרה המשותפת בריטניה-סין. הסדר דומה הוחל גם ביחס למקאו.

לצורך מימוש הצעתו של דנג, התכנס הקונגרס של הרפובליקה העממית של סין ואישר את סעיף 31 בחוקת הרפובליקה, שקבע כי למדינה מוענקת רשות להקים אזורים מנהליים מיוחדים כאלו, וכי ניתן יהיה לקיים בהם תנאים מיוחדים, כפי שיקבע הקונגרס.

כאשר אוחדו הונג קונג ומקאו עם סין, ב-1 ביולי 1997 וב-20 בדצמבר 1999 בהתאמה, הוקם אזור מנהלי מיוחד כזה בכל אחת מהן באופן מיידי. על–פי ההסדר שהותווה, שימרו האזורים את סמכותם בכל הנושאים, כולל משפט, מטבע ומדיניות הגירה, לבד מתחום היחסים הדיפלומטיים והצבא. לאזורים המנהליים המיוחדים אף הותר להמשיך ולהיות שותפים בוועידות ובכנסים בינלאומיים שאינם מוגבלים להשתתפות מדינות בלבד (תחת השם "הונג קונג, סין"). כך, לדוגמה, חברים שני האזורים בארגון הסחר העולמי והונג קונג חברה בפורום ה-APEC.

ערב האיחוד ואחריו הובעה דאגה מצד רבים בנוגע להצלחת השיטה, במיוחד בתחומים של זכויות אזרח.

הצלחת ההסדר הניעה את ממשלת סין להציע הצעה דומה לטאיוואן ב-2001,^[1] בהבדל שתחת הסדר זה תורשה טאיוואן לשמר את צבאה, אך ממשלת טאיוואן סרבה להצעה וההצעה זכתה באותה תקופה להתנגדות יציבה של כ-80 אחוז מהאוכלוסייה.^[2]

במהלך שנת 2014 גברו הקולות בהונג קונג כנגד התערבות הולכת וגוברת מצד הממשל בבייג'ינג בענייניה של הונג קונג וכירסום הולך וגובר באוטונומיה שהוענקה לה במסגרת ההצעה המשותפת בריטניה-סין.^[3] בחודשים ספטמבר ואוקטובר 2014 החלה מחאה עממית רחבה בהונג קונג שהעמידה את עתיד האי ואת יחסיו עם הממשל המרכזי בסימן שאלה. גם ב-2019 הפגינו כמיליון משתתפים בהפגנה נגד הסגרות לסין.^[4]

מספר מהלכים שהעבירה סין, ביניהם "חוק הביטחון הלאומי" שנחקק בשנת 2020 באופן שעוקף את הפרלמנט ההונג-קונגי, ושאוסר על אזרחים "לחתור תחת סין", סימנו בעיני רבים מהמפגינים את תום תקופת העצמאות של הונג-קונג מסין דה-פקטו.^[5]

ראו גם

• יחסי הונג קונג – סין

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מדינה אחת, שתי שיטות בוויקישיתוף

• ניו יורק טיימס, מדינה אחת, שיטה אחת? הונג קונג יצאה למאבק נגד נבואת מותה, באתר הארץ, 3 ביולי 2019

הערות שוליים

1. ניו יורק טיימס, מדינה אחת, שתי שיטות, באתר הארץ, 9 ביולי 2001
   יואב קרני, ‏נדודי שינה בבייג'ינג: האגרוף הסיני לא הצליח להכניס את רוח החירות בטייוואן, באתר גלובס, 12 בינואר 2020
2. ynet, סין וטייוואן: לקראת שלום, בתחום המסחרי, באתר ynet, 8 בנובמבר 2002
3. קייטי האנט, CNN, לא עוד עיר סינית. הונג קונג עומדת על שלה, באתר ynet, 29 בספטמבר 2014
4. מיליון מפגינים בהונג קונג נגד חוקי הסגרה לסין: "עניין של חיים ומוות", באתר וואלה, 10 ביוני 2019
5. סין אישרה את החוק שמגביל את האוטונומיה בהונג קונג, באתר ‏מאקו‏, 30 ביוני 2020