מִדְבָּר (ברבים: מִדְבָּרוֹת או מִדְבָּרִיּוֹת; נקרא גם אזור צחיח) הוא אזור נרחב שכמות המשקעים בו היא קטנה מ-200 מ"מ ולעיתים קרובות גם חם במשך היום. בשל כך, ובעיקר בשל המחסור במים, התנאים בו מאפשרים מחיה לאוכלוסייה קטנה מאוד של צמחים וחיות, אם בכלל. במרבית המדבריות יורדים משקעים מעטים. אזור מוגדר כמדברי אם יורדים בו פחות מ-200 מילימטר משקעים בשנה, מה שנכון גם בקטבים משני צידי הכדור, שם ישנם מדבריות קרח (אנ') בשממות הקרובות לקטבים בהם לא יורדים ממטרים. כמות משקעים זו אינה מאפשרת חקלאות בעל – חקלאות המסתמכת על גשמים בלבד. המדבריות מכסים כרבע משטח היבשה בכדור הארץ.
הגבול בין המדבר לאזור בעל אקלים אחר הוא קו דמיוני הקרוי קו הצחיחות.
רצועת המדבריות העולמית – כינוי לרצועה של שטחים מדבריים, המשתרעת באופן כללי בין קווי הרוחב 20–30 צפון ו-20–30 דרום. מיקומה של הרצועה נובע מתנאים גלובליים הקשורים לזווית קרני השמש הפוגעות ברצועה זו, וכן לרוחות גלובליות. ברצועה זו נכללים מדבר סהרה והמדבר הערבי בחצי הכדור הצפוני, ומדבריות אוסטרליה בחצי הדרומי. מדבר סיני והנגב נמצאים בקצה הצפוני של רצועת המדבריות הצפונית.
בחלוקה לפי סוג הקרקע
מדבר חולי – מדבר זה מכונה "אֵרְג" (באנגלית: erg), בעקבות המילה הערבית עַרְק (عرق), שהוראתה "קרקע חולית". מדבר סהרה הוא דוגמה למדבר חול. מדבר זה הוא גם המדבר הגדול ביותר בעולם ומשתרע על פני כ-9 מיליון קמ"ר.
מדבר אבנים – מדבר זה מכונה "חַמַּאדַה" (מערבית: حمادة, ḥammāda) והוא מאופיין בקרקע טַרשית.
מדבר ארקטי (מדבר "קר") – להבדיל מיתר המדבריות, יש בו מים בשפע. מכיוון שהם במצב צבירהמוצק, אין הם שימושיים לצמחים ובעלי חיים.
"יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה, וְתָגֵל עֲרָבָה"
לפי פירוש מלבי"ם (ישעיהו לה, א), קרקע המדבר איננה טובה לצמחים (בעיקר לצמחים בעלי תועלת לאדם) – בניגוד לצייה, אשר איננה פורייה מפאת השמש היוקדת, ולערבה, אשר מאפשרת צומח פראי כקוצים אך לא גידולים חקלאיים.
עקב מיעוט המים, המביא להפחתת מסת הצמחים, ברוב המדבריות גם אוכלוסיית בעלי החיים קטנה יחסית לזו שבאזורים אחרים. מיעוט הצמחים כגון הגזר מביא להפחתת האנרגיה הניתנת לניצול על ידי המערכת האקולוגית כולה. מעבר לזאת, אוכלוסיות הצמחיםובעלי החיים שכן מצויות במדבריות הן בעיקר מינים טקסונומיים בעלי התאמות ייחודיות לחיים במדבר.
לנוף המדברי מאפיינים ברורים. בדרך כלל הקרקע היא חולית, סלע חשוף או דיונות, אך במדבריות קרים (למשל אנטארקטיקה) הנוף כולל רק קרח ושלג. במדבר קר – הצמחייה מסתכמת בטחב וחזזיות, ובמדבר חם – הצמחייה מתרכזת בנחלים ונאות מדבר. לצמחי מדבר (חם) אסטרטגיות שונות כדי לשרוד במדבר, ובהן –
עליהם של צמחים מדבריים רבים הם בשרניים, וכך היחס בין הנפח לשטח הפנים מאפשר להפחית את האידוי ולשמור יותר מים.
זרעים של צמחים מדבריים רבים נפתחים רק לאחר ירידת כמות גשם רבה, וכך אין הם מתחילים לנבוט מיד לאחר הגשם הראשון, כאשר אין עדיין ביטחון שהמשקעים יספיקו לגידולו המלא.
הצמחים מפתחים שורשים עמוקים מאוד, וכך מצליחים לאסוף את המים גם לאחר החלחול הראשוני.
צמחים מסוימים מצמיחים עלים במאונך כך שפניהם יופנו למזרח ולמערב. כך יוכלו להטמיע את אור השמש בבוקר ובערב אך לא בצהריים, כשהחום מרבּי.
צמחי המלוח אוספים מלחים מהקרקע ואוגרים אותם בבלוטות מלח על פני עליהם. הבלוטות הלבנות מחזירות חלק ניכר מאור השמש והחום.
קוציהם של הקקטוסים הם למעשה עליהם, אך הם מתים ומשמשים הן להגנה מכנית הן להגדלת שכבת הגבול שלהם. הגדלת שכבת הגבול מאפשרת בידוד ומניעת התחממות יתר. ההטמעה (פוטוסינתזה) נעשית על ידי הגזע.
הן ממעטות בהפרשות נוזליות: יונקים מדבריים מטילים חומצת שתן, בדומה לעופות ולזוחלים, וגלליהם לרוב קטנים ויבשים. כך הם חוסכים במים.
יונקים מדבריים מסוימים פיתחו אפרכָּסות רחבות במיוחד, כך ששטח הפנים שלהן גדול ומאפשר ליונק לסלק חום מגופו ביתר יעילות. דוגמאות: פנק, קיפוד וארנבת.
יונקים מדבריים מסוימים, כגון דישון מקראי, יכולים להתקיים זמן ממושך ללא שתייה. את המים הדרושים להם הם משיגים מהמזון.
סנאי מדברי אפריקאי מֵצֵל על גופו באמצעות זנבו הרחב.
צבע גופן בהיר יותר, שכן ככל שהצבע בהיר יותר כך הוא קולט פחות חום שמש. צבע בהיר גם משמש להסוואה.
התנהגות: הן פעילות בעיקר בשעות הבוקר המוקדמות או בשעות הערב המאוחרות, ונוטות לחפש צל בצהריים. עיקרון זה נכון בעיקר לזוחלים אך גם ליונקים.
למיני חיות מדבר אחדים התאמות ייחודיות. שני המינים המפורסמים הם הגמלים: הגמל החד-דבשתי והגמל הדו-דבשתי. דמם של בעלי חיים אלה מאפשר לאגור מים רבים למקרה של אי-התקלות בנווה מדבר או במקור מים במשך כמה ימים. הם גם אוגרים שומן בדבשותיהם ויכולים להימנע מאכילה זמן ממושך מהרגיל. טמפרטורת גופם היא בטווח של כמה מעלות, והדבר מאפשר להם לחסוך במים במקום להזיע. לגמל החד-דבשתי עפעף שלישי שקוף המונע כניסת חול לעיניים. מעבר לזאת, ההתנהגות האינסטינקטיבית של שני מינים אלה מונעת מהם נזקי חשיפה לשמש. למשל, הם יושבים תמיד כשגבם אל השמש ולא פניהם. הגמל הדו-דבשתי במדבר גובי נוהג לאכול את השלג היורד, משום שהוא מתאדה ישירות בלי לעבור במצב נוזל (סובלימציה).[1]
.jpg)
_Wilhelma_Zoo-8.jpg)
_-_Flickr_-_Lip_Kee.jpg)
