ראמבר נולדה למשפחה יהודית ליברלית בוורשה, פולין. שמה המקורי היה צִיבְיָה (צֶסְיָה) רמבם. אביה ושניים מאחיה שינו בהמשך את שמות המשפחה, כדי שייחשבו לבנים יחידים ויזכו לפטור משירות צבאי בצבא הצאר,[1] וכך, בעוד שאחד מאחיה שמר על השם רמבם, אביה שינה את שמו ל"רמברג", אח אחר היה ל"רמברט" והשלישי שינה את שמו ל"ורשבסקי". היא שינתה את שמה ל"מרים ראמברג" ולבסוף קיבעה אותו בצורה הצרפתית "מארי ראמבר". בשנים הבאות הכירו אותה ידידים ורקדנים כ"מִים".
אביה, יעקב ראמברג, יליד וישטיטיס, עיר קטנה הנמצאת כיום בליטא, היה סוחר משכיל, מו"ל ומילונאי עברי וציוני. אמה, אייגה ראמברג, הייתה עובדת קהילה.[2]
ראמבר הייתה הרביעית בשבעה ילדים. הבת הבכורה, רחל, נישאה לסופר העברי מיכה יוסף ברדיצ'בסקי. השנייה, אווה ראמברג-פיגולה, הייתה אשתו של חוקר החיתים הגרמני הוגו היינריך פִיגוּלָה ואמו של הפיזיקאי יוהאנס פיגולה.[3]
ראמבר פגשה את בעלה, אשלי דיוקס, חייל בחופשה, בסעודה חגיגית ב-1917. באוטוביוגרפיה שלה מספרת ראמבר: "אחרי ארבעה ימים של פגישות אישיות, ושבעה חודשים של התכתבות, נישאנו ב-3 במרץ 1918."[4] נישואיהם נועדו, במידה מסוימת, לאפשר לדיוקס לקבל ארבעה שבועות של חופשה ממושכת, במקום יומיים. הם נמשכו 41 שנים, עד מותו של דיוקס בשנת 1959; נולדו להם שתי בנות.
הכשרה
ראמבר החלה את הכשרתה לבלט בשלב מוקדם בלימודיה. היא לא התרשמה מן המבנה והביצוע של הבלט, והריקוד לא קסם לה עד שהלכה שבי אחר ריקודה של איזדורה דאנקן כשראתה אחת מהופעותיה, ו"התרגשה עמוקות מיפי ריקודה של דאנקן".[5]
בשנת 1905, לאחר מעורבות בהפגנות פוליטיות, דחקו בה הוריה לעבור לפריז וללמוד רפואה, כאשר תתגורר לבטח עם דודה ודודתה, גם הם רופאים. במסיבה שהשתתפה בה רקדה מזורקה, וריקודה מלא החיים זיכה אותה בתשואות. הייתה זו הופעתה הראשונה, בין אם ראתה אותה ככזאת או לאו. באותה מסיבה פגשה את ריימונד דאנקן, אחיה של איזדורה, הוא שיבח אותה על ביצוע מעולה, ותשוקתה לריקוד ניעורה מחדש. היא למדה אצל מאדאם ראט מבלט האופרה של פריז והמשיכה בקולג' דאלקרוז אצל אמיל ז'אק-דאלקרוז שהציג לפניה את היוריתמיקה.[6]
באחד הימים בא סרגיי דיאגילב לצפות בשיעור בקולג' דאלקרוז, ואחריו הציע לה לבוא לברלין וללמוד אצלו בבלט רוס. לאחר היסוס, נענתה להצעה ועבדה בשיתוף פעולה עם בלט רוס בהנהלת דיאגילב בעונת 1912–1913. וצלב ניז'ינסקי התקשה בעבודה עםהמקצבים המוזרים והמתחלפים של סטרווינסקי בפולחן האביב, ודיאגילב שכר את שירותיה של ראמבר לסייע לו בעזרת היוריתמיקה, שלמדה אצל דאלקרוז.[7] היא רקדה בלהקת בלט רוס, שבה הופיעה באגם הברבורים, ז'יזל ו"שחרזדה". לאחר סיור הופעות עם ניז'ינסקי ובלט רוס, לא חודש החוזה שלה והיא החליטה שהגיעה העת לפתוח בפרק חדש. ב-1914 עברה לאנגליה ולמדה אצל אנריקו צ'יקטי.
בלט ראמבר
שלט זיכרון, קמדן היל גרדנס 19
לאחר הלימודים עם צ'יקטי, חזרה ראמבר ללמוד אצל מאדאם ראט באופרה של פריז והשקיעה את עצמה בלימודים. בשנת 1919 החלה ללמד עוד שיעורי בלט ובהמשך ייסדה בית ספר לבלט משלה בבדפורד גרדנס, לונדון. ב-1926 הקימה להקה משלה, שנקראה במקור "מועדון בלט". הלהקה עברה שינויי שמות רבים, בדומה לראמבר עצמה. היא החלה להופיע בהצגות רביו ליליות בלונדון. ההצגה הלא-רשמית הראשונה התקיימה ב"לילות על חוף הנהר" בתיאטרון הלירי (האמרסמית), והמשיכה עוד זמן מה בהצגות רביו. ראמבר החלה לאתר רקדנים וכוריאוגרפים חדשים ומבטיחים, בהם פרדריק אשטון, שילבה אותם בלהקתה ונתנה להם הזדמנות לצמוח ולגדול. מ"רקדני מארי ראמבר", השתנתה הלהקה לבלט ראמבר, אחר להקת המחול ראמבר, ומ-2014 היא קרויה פשוט "ראמבר", להקת מחול מודרני, היוצאת לסיורי הופעות ברחבי העולם. מועד הולדתה של הלהקה נקבע כהצגה הראשונה של "טרגדיית אופנה" של פרדריק אשטון (1926),[8] מועד המציב אותה כלהקת הבלט הראשונה בבריטניה.
אשלי דיוקס, בעלה של מארי, שיפץ וחידש בניין והפך אותו לתיאטרון מרקורי, שם התקיימו רוב ההופעות של בלט ראמבר. נאמר, כי "נוטינג היל גייט, שם ניצב תיאטרון מרקורי, היה על מדרונות האולימפוס". בלט ראמבר מבצע בלטים כגון "קופליה", לצד "צל לילה" של בלנשין.[9]
ראמבר הייתה נחושה בדעתה למצוא כוריאוגרפים חדשים ומחדשים. בין הסטודנטים שלה, ובהמשך עמיתיה, היו אשטון, אנטוני טיודור, אגנס דה מיל ואחרים. בשנת 1965 חוללה ראמבר, בעזרת התגלית האחרונה שלה, נורמן מוריס, מהפכה בלהקתה, ששמה מעתה דגש על מחול מודרני.[10] ברפרטואר הלהקה נכללו עם הזמן בלטים עכשוויים יותר, אבל הוא כולל עדיין רשימה עצומה של היצירות, שהלקה ביצעה במשך השנים. ראמבר שיתפה פעולה עם מיליסנט הודסון,[11] בשנת 1979 להחייאת הכוריאוגרפיה של ניז'ינסקי לפולחן האביב. שחזור הכוריאוגרפיה הושלם ב-1987. ראמבר ידועה כמי שעזרה, לצד נינט דה ולואה, ליצור את קהילת הבלט בבריטניה ולשמר את כוחה. "יצירתו של בלט בבריטניה הוא אחד ההישגים המפוארים ביותר ברשומות האמנות של המאה שלנו. הדבר נזקף כל-כולו לזכות האידיאליזם ששילהב את ראמבר ואת דה ולואה", מייסדת הבלט המלכותי.
