אגנס דה מיל

אגנס דה מיל
Agnes George de Mille

לידה	18 בספטמבר 1905 הארלם, ארצות הברית
פטירה	7 באוקטובר 1993 (בגיל 88) ניו יורק, ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית ארצות הברית
השכלה	אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס אוניברסיטת המדינה של קליפורניה, לונג ביץ'
פרסים והוקרה	הפרס המיוחד של דרמה דסק (1986) פרס אליזבת בלקוול (1982) פרס הריקוד קאפצ'יו (1966) פרס טוני לכוריאוגרפיה הטובה ביותר (1947) פרס מרכז קנדי המדליה הלאומית לאומנויות
www.agnesdemilledances.com

אגנס ג'ורג' דה מיל (באנגלית: Agnes George de Mille;‏ 18 בספטמבר 1905 - 7 באוקטובר 1993) הייתה רקדנית וכרואוגרפית אמריקאית, אשר שילבה טכניקות של בלט קלאסי, מחול מודרני ופולק. היא שינתה את פני מחזות הזמר של אמריקה, זכתה בפרסים רבים וכתבה ספרים.

ביוגרפיה

אגנס ג'ורג' דה מיל נולדה ב-18 בספטמבר 1905 במשפחה העוסקת בתיאטרון. אביה היה ויליאם דה מיל, מחזאי בברואדווי (Broadway) ותסריטאי קולנוע. אימה, אנה ג'ורג' דה מיל, ביתו של הנרי ג'ורג', סוציאליסט וכלכלן. אח של אביה היה ססיל ב. דה מיל, מגדולי במאי הקולנוע של התקופה.

במהלך ילדותה, דה מיל שהתה בעיקר בניו יורק, עם אביה ובעיירת קיץ הנקראת "מריוולד" (מקום שבו שהו בעיקר אמנים). דה מיל תיארה את המקום הזה כ”המקום שבו צמחו הכנפיים". שם היא רקדה בזמנה החופשי והרגישה שהיא מיועדת להיות אמנית.^[1]

כשדה מיל הייתה צעירה, אביה עבר עם משפחתו לקליפורניה כדי לעבוד בעולם הקולנוע עם אחיו. הוא נסע במטרה להישאר שם שנה, אך נשאר שם כל חייו, בעוד דה מיל, אחותה ואימה נסעו ממקום למקום לאחר הגירושין.^[2]

הבחירה בבלט

אחרי שמשפחתה של דה מיל עברה להוליווד ב-1914 היא נחשפה למופעי ריקודים רבים, בייחוד בלט, בעקבותיהם החליטה שהיא רוצה להיות רקדנית. היא ואחותה, מרגרט, למדו בבתי ספר מקומיים לבלט. אביה של דה מיל לא רצה שהיא תהפוך ריקוד לקריירה שלה, אך דה מיל סרבה לקבל את הדין המשפחתי ובחרה לרקוד בבקרים לפני שבני משפחתה התעוררו.^[3][4] במקביל, למדה אנגלית באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (University of California), שם ערכה את עיתון בית הספר וספר המחזור. היא גם נבחרה לשחקנית הטניס הטובה ביותר ול-'סגן נשיא' במועדון הדרמה. היא סיימה את לימודיה בהצטיינות. אימה של דה מיל תמכה יותר מאביה ברצונותיה האמנותיים.

קרוב למועד תום לימודיה, הוריה התגרשו. אימה לקחה אותה ואת אחותה ונסעו בחזרה לניו-יורק. שם, אחותה למדה בקולג' בזמן שדה מיל חיפשה עבודה בתיאטרון. כשלא מצאה עבודה, התחילה לרקוד בעצמה, תכננה לעצמה ריקודי סולו, תלבושות ומוזיקה. מבקרי אומנות הריקוד שצפו בה, התלהבו ברובם, אך הופעותיה לא נמכרו, לכן בחירתה עלתה לה בהתרוששות כלכלית. בעקבות זאת, דה מיל עזבה ללונדון יחד עם אמה. שם שוב זכתה לביקורות אוהדות על הופעות הסולו שלה, אך שוב, ללא קבלה כספית הולמת. דה מיל שהתה ופעלה בלונדון במשך חמש שנים.

דה מיל התחתנה עם וולטר פרוד (Walter Prude), מנהל אמני קונצרטים, ב-14 ביוני 1943. השניים היו נשואים משנת 1943 עד מותו ב-1988. נולד להם בן, ג'ונתן, ולו שני בנים.

קריירה

בשנת 1928 דה מיל יצרה את עבודתה הראשונה ככרואוגרפית, ריקוד סולו שנקרא "פחד במה", דמות המושפעת מפסל של אדגר דגה, המדגים רקדנית צעירה וביישנית.

כאשר גרה בלונדון, הייתה נוסעת לאמריקה לעיתים על מנת לבנות כוריאוגרפיות. ביניהם הגרסה של ברודוויי ב-1936 ל"המלט", והגרסה הקולנועית של MGM ל"רומיאו ויוליה". לבסוף, בנובמבר 1938 היא נשארה באמריקה. דה מיל הוזמנה לבנות כוריאוגרפיות בשביל קבוצה בשם "תיאטרון בלט" (Ballet Theater), לרגל העונה הראשונה שלהם ב-1940. התוצאה הייתה "פולחן שחור" (Black Ritual), ריקוד שכל הצוות בו היה אפרו אמריקאי, משהו שהיה נדיר בבלט באותה התקופה. שנה לאחר מכן, ביימה את המופע "שלוש בתולות ושטן" (Three Virgins and a Devil) עם הקבוצה, קומדיה ימי בניימית.

בשנת 1941, דה מיל יצרה את הכרואוגרפיה לריקוד "Drums Sound in Hackensack", עבור חברת ריקוד מודרני, מה שהפך אותה לאחת הכוריאוגרפים הראשונים אי פעם שעבדו גם עם קבוצות קלאסיות וגם עם קבוצות מודרניות.

ההצלחה הראשונה של דה מיל, הגיעה בשנת 1942, כשתכננה את הריקוד "רודיאו" (Rodeo) לקבוצת הבלט  "Ballet Russe de Monte Carlo".

"רודיאו" הוביל להצלחה הבאה של דה מיל. קבוצה אנשים מארגון התיאטרון ביקשו ממנה להכין את הריקודים למופע. התוצאה הייתה אחד מהלהיטים הגדולים ביותר בהיסטוריה של הקומדיה המוזיקלית באמריקה: "אוקלהומה!" (Oklahoma!). המופע יצא לאור ב-1943 והמשיך לרוץ יותר מחמש שנים. משם דה מיל המשיכה ליצור ולביים וליצור לעצמה שם חשוב בעולם התיאטרון המוזיקלי.

לקראת סוף שנות השבעים דה מיל קיבלה שבץ מוחי, מאז היא הפסיקה לרקוד והתמקדה בכתיבה. דה מיל כתבה בעיקר ספרים, חלקם היו ספרי זכרונות. והשאר, ספרים על ריקוד, ביקורות ודעות על רקדניות מפורסמות.

הצגות ומופעים

• One Toch of Venus - 1943
• Bloomer Girl – 1944
• Tally-Ho – 1944
• Carousel - 1945
• Allegro – 1947
• Brigadoon – 1947
• Fall River Legend - 1948
• Gentlemen Prefer Blondes – 1949
• Out of This World - 1950
• Paint Your Wagon – 1951
• The Harvest According - 1952
• The Girl in Pink Tights – 1954
• Rib of Eve – 1956
• Sebastian - 1957
• Goldilocks – 1958
• Juno – 1959
• Kwamina – 1961
• 110 in the Shade – 1963
• The Wind in the Mountains -1965
• The Four Marys – 1965
• A Rose for Miss Emily -1971
• Texas Fourth – 1976

הבלט האחרון של דה מיל היה "האחר" ("The Other"), מופע שה-"American Ballet Theater" פרסם ב-1992.

ספריה של דה מיל

ספרי זיכרון: "Dance to the Piper”, “And Promenade Home”, “Speak to Me, Dance With Me", “Reprieve”.

ספרים אחרים: "To a Young Dancer," "The Book of the Dance," "Lizzie Borden: A Dance of Death," "Russian Journals," "Dance in America", "America Dances", "Martha: The Life and Work of Martha Graham".

פרסים בהם דה מיל זכתה

•       נכנסה להיכל התהילה של התיאטרון ב-1973
•       Handel Medallion  – 1976 - הפרס הכי נחשב בהקשר להישגים אומנותיים בניו יורק.
•       Kennedy Center Career Achievement Award – 1980
•       Emmy – 1987
•       2  Tony awards.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אגנס דה מיל בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של אגנס דה מיל
• אגנס דה מיל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אגנס דה מיל, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• אגנס דה מיל, באתר MusicBrainz (באנגלית)

הערות שוליים

1. ג'ק אנדרסון, Agnes de Mille, 88, Dance Visionary, Is Dead, ניו יורק טיימס
2. Agnes de Mille's Biography (ארכיון)
3. Robert Emmet Long, Broadway, the Golden Years: Jerome Robbins and the Great Choreographer-Directors, 1940 to the Present, The Washington Post, ‏January 4, 2001
4. רוברט אמט לונג, אגנס דה מיל, וושינגטון פוסט