מָאטֶה (בספרדית: Mate) היא חליטה עתירת קפאין של עלי צמח בשם ז'רבה מאטה (Ilex paraguariensis), מין צינית שמקורו באמריקה הדרומית. המשקה פופולרי מאוד בארגנטינה, פרגוואי, אורוגוואי ודרום ברזיל. את המאטה נוהגים לשתות בחברה. מנהג זה רווח בכל שכבות האוכלוסייה, לרוב באופן שיתופי בדומה לעישון נרגילה.
דרך השתייה
את המאטה ניתן לשתות במגוון דרכים. הנפוצה שבהם היא החליטה בכלי עשוי דלוע הנקרא גם הוא מאטה ובאמצעות קשית מתכת או עץ הנקראת בומביז'ה (מספרדית: bombilla) בעלת מסנן בקצה. גם לשיטה זו וריאציות רבות, אך המשותף לכולן היא שנהוג לשתות את המשקה באופן חברתי ושיתופי מאותו הכלי. נהוג למלא את הכלי בעלי הז'רבה בין שליש לשלושה רבעים מנפחו ולחלוט בטמפרטורה של כ-75 מעלות. נהוג לחלוט את אותם העלים מספר פעמים.
בארצות בהן נפוץ המשקה, השתרש המנהג לשתותו במהלך פגישות חברתיות ומשפחתיות בהן יושבים הנוכחים במעגל. המארח, נקרא בספרדית "סֶבַּדוֹר" (cebador[1]) שותה את החליטה הראשונה, לאחר מכן מוזג מים חמים לכלי בשנית ומעביר אותו לבא בתור וכן הלאה. תפקיד הסבדור נחשב מכובד בקרב שותי המאטה. יש המוותרים על תפקיד זה ומעבירים את כלי המאטה מהאחד לשני לפי סדר הישיבה.
יש המכינים מעלי הז'רבה חליטה המכונה מאטה קוסידו (mate cocido).
בפרגוואי ובאזורי הגבול הסמוכים אליה נפוצה שתיית ה"טררה" (Tereré) שהוא מאטה שנשתה קר מתוך כלי גדול יותר מאשר זה המשמש לשתיית המאטה החם, ובו כמות גדולה יותר של עלי ז'רבה, שעליהם מוזגים מיץ פירות, בדרך כלל מיצי הדרים שונים. המיץ לעיתים מקורר בעזרת קוביות קרח.
באזור קורדובה שבצפון ארגנטינה נפוץ מאטה שמוסיפים לו עלי תבלין מקומיים (Yuyos) המוסיפים לו טעם.
בערים הגדולות בארגנטינה ואורוגוואי אחוז מסוים מהאוכלוסייה נוהג להוסיף למאטה מעט גרגרי קפה או קפה נמס. המאטה המתקבל מכונה Mate gringo.
המשקה נפוץ גם בקרב הדרוזים בסוריה, לבנון וישראל, שייבאו את מנהג שתיית המאטה בהשפעת קהילת המהגרים הדרוזית באמריקה הדרומית, שאימצה את המנהג המקומי. בישראל המשקה נפוץ בקרב העולים מארגנטינה ומאורוגוואי.
דרך הפקת הז'רבה
את עלי הז'רבה מאטה קוטפים בחודשים מאי עד ספטמבר. הם נכתשים ונגרסים לפיסות קטנות שמחוממות בתנור בטמפרטורה גבוהה מאוד שבה עוברים העלים במהירות על מנת שלא יישרפו. לרוב מכניסים אותם בבתי הייצור לשרשרת המעבירה אותם אל תוך דודי מתכת עגולים, הסובבים בזמן שמתחת להם מוסקת אש. הסיבוב מעביר את העלים המתייבשים הלאה עד שהם יוצאים מהדודים שוב אל פס הובלה.
משם הם עוברים אל תאי חימום גדולים שבהם הם מסודרים על גבי משטח רחב ממתכת שמתחתיו עולה אוויר חם בטמפרטורה של מתחת ל-100 מעלות צלזיוס ושם הם לרוב נשארים למשך לילה על מנת להמשיך את תהליך הייבוש.
לאחר מכן העלים היבשים נארזים ונשמרים ליישון במחסנים. לאורך החודשים הבאים, עד לתקופת האיסוף הבאה, הם מיושנים שם ואז מועברים בהדרגה לבית האריזה בכמויות מדודות שנבררות על מנת להוציא מהן חתיכות בלתי מתאימות נוספות ולפעמים גם ענפים (למאטה כמה סוגים: עם ענפים (קון פאלוס: con palos) ובלי ענפים (סין פאלוס: sin palos)), והם נארזים באריזות למכירה, בדרך כלל של קילו אחד.
מופקת ז'רבה ברמות איכות שונות ובטעמים שונים. יש פסי ייצור המוסיפה לה טעם של לימון או עשבי תיבול, יש בתי ייצור בפרגוואי המכינים ז'רבה ברמות שונות של איכות, עד לרמת Premium.
מקור המנהג
משקה המאטה נצרך במקור בתקופה הפרה-קולומביאנית באזורי אמריקה הדרומית על ידי ילידי המקום הגוארנים (בעקבות זה, החלו קבוצות נוספות שחיו בקרבת הגוארנים לצרוך את המשקה כגון: הקראנדים, ואנשי טובס). המשקה הופץ במהירות על ידי הקולוניאליסטים הספרדים והפך לחלק בלתי נפרד מהתרבות באורוגוואי, ארגנטינה ופרגוואי – המדינות שבהן המשקה נצרך בכמות הגדולה ביותר. עם זאת, ישנן מדינות נוספות בהן צורכים מאטה בחלק מהאזורים, כגון ברזיל, חלקים מבוליביה (בעיקר בדרום) ודרום צ'ילה.
השפעות חיוביות
המשקה המכיל ויטמינים ומינרלים שונים, עוזר בהפגת העייפות, וממריץ פעילות פיזית ומנטלית. יש לו השפעה חיובית על השרירים והוא תורם לחשיבה בהירה[דרוש מקור]. כמו כן, מחקרים מצביעים על השפעה אנטי-דלקתית.[דרוש מקור]
צריכה
משקה המאטה היה מוכר לתושבים המקומיים של אזור פרגוואי, ואופן הכנתו הועבר מידי האינדיאנים הגוארנים אל הקולוניאליסטים הפורוטוגזים והספרדים ומשם הופץ ברחבי דרום אמריקה במדינות ארגנטינה, אורוגוואי, פרגוואי, ברזיל, דרום צ'ילה, בוליביה ופרו והגיע אפילו עד סוריה. כיום, ממשיך המאטה להיות פופולרי בקרב אותן מדינות, וצריכתו נאמדת במיליוני ליטרים של משקה בשנה.
ארגנטינה
מחקר מטעם מכון הז'רבה מאטה בארגנטינה מצא כי 98% מקרב האוכלוסייה מחזיקים בביתם בקביעות את עלי המשקה, נתון שמשקף את מקומו של המאטה בחיי הארגנטינאים.
המחקר נערך לבקשת חברת GEA research for strategy הארגנטינאית המשווקת את עלי המשקה על מנת להעריך את מידת הפופולריות שלו.
תוצאות המחקר הצביעו על כך שאין הבדל בין מעמדות סוציו אקונומיים בצריכתו של המאטה, כלומר שהמשקה נצרך בין כל שכבות האוכלוסייה.
92% מהנשאלים במחקר בוחרים לשתות את המאטה בעזרת קשית הבומביז'ה, 54% בצורת תה, ו-14% מעדיפים לשתות תמצית עלי מאטה שהושרו במים קרים.
מיריים ואזקס, המנהלת הכללית של חברת GEA research for strategy, מאשרת את חשיבותו של המחקר: "ברור שעל מנת להעריך את תנועת השוק הפרטים האלו חשובים ואף חיוביים, מוצר שאיתו אתה מגיע ל-100% מהאוכלוסייה הוא מוצר מוצלח, אתה בעצם מוכר אותו לכולם".
פרט נוסף היוצא מהמחקר הוא ש-75% מהאנשים שמשתמשים בבומביז'ה לשתיית המאטה נוהגים להמתיק אותו ומהמספר הזה 7 מתוך 10 אנשים מעדיפים סוכר על דבש, סטיביה או ממתיק מלאכותי.
המאטה אינו רק אחד המוצרים המיוצאים ביותר, אלא המוצר הנצרך ביותר ברחבי ארגנטינה, וחלק בלתי נפרד מהתרבות שלה.
כך תיאר ארנן קסיארי, סופר ועיתונאי ארגנטינאי, את מקומו של המאטה בחיים בארגנטינה.
"המאטה הוא לא משקה ותו לא. טוב, כן. זה נוזל שנכנס דרך הפה. אבל הוא לא רק משקה. במדינה הזאת אף אחד לא שותה מאטה כי הוא צמא. טוב יותר להגדיר את זה כהרגל, כמו גירוד. המאטה הוא ההפך הגמור מהטלוויזיה. הוא גורם לך לדבר כשאתה עם מישהו, הוא גורם לך לחשוב כשאתה לבד. כשמגיע אורח לביתך המשפט הראשון הוא: 'שלום' והמשפט השני ישר אחריו הוא: 'תשתה מאטה'?
אורוגוואי
צריכת המאטה באורוגוואי עומדת על 400 מיליון ליטר לשנה (ביחס של 80 גרם עלי ז'רבה לכל ליטר מים) בשוק שבו יבוא המאטה עומד על 32 מיליון ק"ג לשנה ומגלגל כ-90 מיליון דולר לשנה. יחד עם הנתונים הללו, צריכת המאטה ממשיכה לעלות.
אורוגוואי היא המדינה הצרכנית ביותר בעולם של מאטה ביחס לכמות התושבים שלה.
ברזיל
מסורת שתיית המאטה נהוגה בדרום ברזיל, מהתקופה בה ברזיל נכבשה על ידי קולוניאליסטיםספרדים ופורטוגלים שככל הנראה
תרמו להתפשטות המאטה באזור.
בברזיל מכנים את המאטה בשם "שימראוו" (chimarrão) הבא מן המילה הספרדית "סימרון" (Cimarron), שמשמעותה "עשב פרא". קשית המתכת נקראת "בומבה" (bomba), והכלי המכיל את המאטה נקרא "קויה" (cuia).
המאטה בדרום ברזיל הוא סמל מובהק של הכנסת אורחים, ונפוץ במיוחד בכינוסים משפחתיים ובחגים.
פרגוואי
מדינה זו הייתה כנראה מקור המשקה וממנה הוא התפשט הלאה, ועד היום הוא חלק מהתרבות היומיומית של חלק גדול מאוד מהאוכלוסייה. בפרגוואי מקובל לשאת תרמוס, מאטה ובומביז'ה לאורך היום, בשעות הבוקר המוקדמות מקובל לשתות אותו עם מים חמים ולקראת הצהריים והלאה עם מים קרים.
מאוד מקובל ברחבי המדינה למלא בלי תשלום מים חמים בתרמוסים של אנשים המבקשים זאת במסעדות, בתי קפה ותחנות דלק.
הכלי המשמש לשתייה שלו נקרא כאן גואמפה (Guampa).
במזרח התיכון
בשנת 2009, קנתה סוריה כ-67% מכמות יצוא המאטה של ארגנטינה, והייתה היבואנית הגדולה ביותר בעולם של עלי מאטה מארגנטינה, ולבנון אחריה.[2]
בראיון שנערך עם אחד הסוחרים הארגנטינאים בשוק הארגנטינאי-ערבי בסוריה, אמר הסוחר כי "המאטה כל כך פופולרי בסוריה, עד שארגנטינה שמה לה למטרה מיוחדת את סוריה כמדינת היצוא הכמעט רשמית שלה".
המסורת הסורית של שתיית מאטה מקורה בהגירה של אזרחים סורים, במיוחד דרוזים, לארגנטינה בין השנים 1850–1860. גם רבים מהדרוזים בישראל אימצו מסורת זו.
^בספרדית יש למילה cebador מספר משמעויות, כמו למשל אדם שמפתה חיות בר באמצעות מזון. בארצות שבהן שותים מאטה מכונה כך האדם שמכין את המאטה לשתייה ומוזג את המשקה לנוכחים.
