PROFILBARU.COM

כיס הרוהר
תאריכים	1 באפריל 1945 – 18 באפריל 1945 (18 ימים)
מקום	חבל הרוהר, גרמניה
קואורדינטות	51°28′00″N 7°33′00″E / 51.466666666667°N 7.55°E
תוצאה	ניצחון מכריע של בעלות הברית כניעת הארמייה ה-15 הגרמנית
הצדדים הלוחמים
ארצות הברית ; בריטניה	גרמניה הנאצית
מפקדים
עומר בראדלי ; ברנרד מונטגומרי ; קורטני הודג'ס ; ויליאם סימפסון ; לאונרד ג'רואו	ולטר מודל ; גוסטב-אדולף פון צנגן ; יוזף הרפה
כוחות
קבוצת הארמיות ה-12; הארמייה הראשונה; ; הארמייה ה-15; ; קבוצת הארמיות ה-21; הארמייה התשיעית;	קבוצת ארמיות B; הארמייה ה-15; ; ארמיית הפאנצר החמישית; ; ארמיית הצנחנים הראשונה;
אבדות
1,500 הרוגים; 8,000 פצועים; 500 נעדרים; סך הכל: 10,000	317,000 שבויים; כ-10,000 הרוגים; (כולל שבויי מלחמה בשבי הגרמני, עובדי כפייה זרים, מיליציית פולקסשטורם ואזרחים לא חמושים)

כיס הרוהר היה קרב כיתור שהתרחש באפריל 1945, בחזית המערבית לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, באזור הרוהר בגרמניה. כ-317,000 חיילים גרמנים נלקחו בשבי יחד עם 24 גנרלים. האמריקאים ספגו 10,000 נפגעים כולל 2,000 הרוגים או נעדרים.

תוך ניצול כיבוש גשר לודנדורף ברמאגן ב-7 במרץ 1945, קבוצת הארמיות ה-12 (גנרל עומר בראדלי) התקדמה במהירות לשטח גרמניה דרומית לקבוצת ארמיות B (גנרל-פלדמרשל ולטר מודל). בצפון חצתה קבוצת הארמיות ה-21 של בעלות הברית (פילדמרשל ברנרד מונטגומרי) את הריין במבצע ביזה ב-23 במרץ. הגורמים המובילים של שתי קבוצות הארמיות של בעלות הברית נפגשו ב-1 באפריל 1945, מזרחית לרוהר, כדי ליצור כיתור של 317,000 חיילים גרמנים ממערב להם.

בעוד עיקר הכוחות האמריקניים התקדמו מזרחה לעבר נהר האלבה, נותרו מאחור 18 דיוויזיות אמריקאיות כדי להשמיד את קבוצת ארמיות B. צמצום הכיס הגרמני החל ב-1 באפריל על ידי הארמייה האמריקאית התשיעית, עם כוחות הארמייה האמריקאית הראשונה אשר הצטרפו ב-4 באפריל. במשך 13 ימים הגרמנים עיכבו או התנגדו להתקדמות ארצות הברית. ב-14 באפריל נפגשו הארמיות הראשונה והתשיעית, פיצלו את הכיס הגרמני לשניים וההתנגדות הגרמנית החלה להתפורר.

לאחר שאיבדה קשר עם יחידותיה, נכנעה הארמייה ה-15 הגרמנית באותו יום. מודל פיזר את קבוצת הארמיות שלו ב-15 באפריל והורה לפולקסשטורם ולכוחות הלא-לוחמים לזרוק את המדים שלהם וללכת הביתה. ב-16 באפריל מרבית הכוחות הגרמניים נכנעו בהמוניהם לדיוויזיות האמריקאיות. ההתנגדות המאורגנת הגיעה לסיומה ב-18 באפריל. מודל שלא היה מוכן להיכנע וללכת לשבי בעלות הברית, התאבד אחר הצהריים של ה-21 באפריל.

רקע

לאחר יום ה-D ביוני 1944, החלו בעלות הברית לדחוף מזרחה לכיוון גרמניה. במרץ 1945 חצו בעלות הברית את נהר הריין. דרומית לרוהר, קבוצת הארמיות ה-12 (גנרל עומר בראדלי) רדפה אחר הצבאות הגרמניים המתפוררים וכבשה את גשר לודנדורף על פני הריין ברמאגן עם דיוויזיית השריון ה-9 (חלק מהארמייה הראשונה). בראדלי ופקודיו ניצלו במהירות את המעבר שנעשה ב-7 במרץ 1945 והרחיבו את ראש הגשר עד שהגשר קרס 10 ימים לאחר מכן.

צפונית לרוהר ב-23 במרץ 1945, קבוצת הארמיות ה-21 של האימפריה הבריטית (פילדמרשל סר ברנרד מונטגומרי), שכללה גם את הארמייה האמריקאית התשיעית, פתחה במבצע ביזה (עם תמיכה של מבצע נבחרת המוטס) שבו חצתה את הריין בריס ו-וזל.

הקרב

כיתור

לאחר שחצו את הריין, שתי קבוצות הארמיות יצאו אל העורף הגרמני. בדרום, בעוד הארמייה השלישית פנתה מזרחה, הארמייה הראשונה פנתה לצפון מזרח ויצרה את הצבת הדרומית של כיתור הרוהר. בצפון פנתה הארמייה התשיעית, שמאז הקרב על הבליטה הוקצתה לקבוצת הארמיות ה-21, לכיוון דרום-מזרח, ויצרה את הצבת הצפונית, בעוד ששאר קבוצת הארמיות ה-21 יצאה מזרחה וצפון-מזרחה. עוד לפני השלמת הכיתור, לפעילות בעלות הברית נגד הרוהר הייתה השפעה קריטית על כלכלת גרמניה - ב-26 במרץ ציין יוזף גבלס ביומנו כי לא מגיע עוד פחם מהרוהר. ^[1]

מול צבאות בעלות הברית עמדו שרידי יחידות ורמאכט מנופצות, כמה יחידות אימונים של אס אס ומספר רב של פולקסשטורם (יחידות מיליציה לגברים מזדקנים, כולל כמה יוצאי מלחמת העולם הראשונה), יחידות הנוער ההיטלראי, שהורכבו מנערים צעירים בגיל 12, כמו גם כוחות תומכים בשירות קרבי וצוותי לופטוואפה. גורמים מובילים של שתי הצבתות של בעלות הברית נפגשו ב-1 באפריל 1945, ליד ליפשטדט. עד 4 באפריל הושלם הכיתור והארמייה התשיעית חזרה להיות תחת פיקוד קבוצת הארמיות ה-12. בתוך כיס הרוהר נלכדו כ-370,000 חיילים גרמנים, 14 דיוויזיות מקבוצת ארמיות B ושני קורפוסים מארמיית הצנחנים הראשונה, בסך הכל שרידים של 19 דיוויזיות, ומיליוני אזרחים לכודים בערים שנפגעו קשות מהפצצות בעלות הברית. רק ל-20% מהחיילים הגרמנים, או 75,000 איש, היו נשק חי"ר, ולעוד 75,000 היו אקדחים בלבד ואספקת תחמושת ודלק היו מועטות. בקשותיו של מודל להסעה אווירית נדחו על הסף על ידי היטלר עקב עליונות אווירית של בעלות הברית. כל הבקשות של מודל לסגת או לפרוץ לפני או אחרי יצירת הכיס נדחו על ידי היטלר, שציפה ש"מבצר רוהר" יחזיק מעמד במשך חודשים וירתק מאות אלפי חיילי בעלות הברית. המטה של קבוצת ארמיות B ידע שיש להם אספקת מזון רק לשלושה שבועות בגלל מיליוני האזרחים שגם הם צריכים להאכיל.

צמצום

בעוד שהמבצעים העיקריים הופנו מזרחה למרכז וצפון גרמניה, גורמים משלוש ארמיות אמריקאיות התרכזו בכיס, וכבשו אותו קטע אחר קטע. חייליו של מודל גילו התנגדות חזקה לאורך תעלת דורטמונד-אמס וקו הנהר זיג, החזיקו בעמדותיהם בין ה-4 באפריל ל-9 באפריל ופתחו במתקפת נגד נגד הדיוויזיות ה-75 וה-95 האמריקאיות ליד דורטמונד. על כל עיר או עיירה גרמנית שנכנעה, בעיר אחרת נלחמו על כל בניין. ראשי העיר של כמה ערים גרמניות הציגו דגלים לבנים לכוחות הפולשים, כמו בדיסבורג ובאסן, בעוד שהחיילים הגרמנים בדורטמונד, וופרטל והאם נלחמו בקנאות במשך ימים עד למיצוי מוחלט של כל הפוטנציאל הזמין. נוכחותם של חיילי אס אס הייתה מרכיב נפוץ ברוב המקרים של התנגדות כוללת.

בדרום, ההתקפה של הקורפוס ה-3 והקורפוס המוטס ה-18 ב-5 וב-6 באפריל עוכבה על ידי חיילים גרמנים, שהשתמשו במיומנות בשטח הגלי של מחוז זאוארלנד המיוער ב-80% כדי לאלץ את האמריקנים להילחם על כל נחל, עץ ועיר. הגרמנים נלחמו בעוצמה למען העיר זיגן כדי למנוע מהאמריקאים לקבל גישה לשטח פתוח. בסופו של דבר לא יכלו הגרמנים שהיו נחותים מספרית וחסרי ארטילריה לעשות דבר מלבד לעכב את האויב המתקדם, שעבר כ-10 קילומטרים ביום. עד 11 באפריל כוח הלחימה הגרמני נחלש עד כדי כך שהם הגנו רק על מחסומים ושטחים בנויים לאורך הכבישים הראשיים, נתמכים על ידי כמה טנקים ותותחי סער או תותחי נ"מ בקוטר 2 ס"מ. בשלב מסוים כיסו הגרמנים עמק במסך עשן עבה, מה שעיכב את דיוויזיית השריון ה-7 לזמן מה. לאורך הקרב, גנרלים אמריקאים בדרום לא הצליחו להשתמש כראוי בשתי דיוויזיות השריון שלהם, וניסו לשחרר אותן על הגרמנים בכל הזדמנות אך נכשלו עקב החלטות פיקוד גרועות שהשאירו אותם תקועים מאחורי דיוויזיות החי"ר האמריקאיות במשך רוב כיבוש הכיס.

הביצועים של דיוויזיית השריון ה-13 היו הרות אסון במיוחד. שתי צעדות כביש באורך 400 קילומטרים הספיקו כדי שהפיקוד הקרבי של דיוויזיית השריון ה-13 ירד ל-50% מהכוח התקני של טנקי השרמן שלו עד שהגיע לאזור הקרב. הדיוויזיה שחוקה לחלוטין, הוטלה מיד לפעולה ב-10 באפריל על ידי מפקד הקורפוס המוטס ה-17 מת'יו רידג'וויי, אשר, בלחץ מפקד הארמייה קורטני ה. הודג'ס להאיץ את הפעולות, הורה לה לכתר ו"להשמיד" את כוחות גרמנים. מפקד הדיוויזיה, ג'ון ב' ווגאן, ופקודיו לקחו את הפקודה הזו פשוטו כמשמעו. התקשורת בין יחידותיה נותקה במהירות והדיוויזיה נעצרה על ידי נחל כאשר נפרסה ל"השמדת" הגרמנים. היא לא הצליחה להשיג את מטרותיה בזמן, והם הושגו על ידי דיוויזיות חיל הרגלים. ווגאן נפצע קשה מירי רובה גרמני ליד מחסום כביש והוחלף על ידי ג'ון מיליקין.

ב-7 באפריל השמיים התבהרו וכוחות חילות האוויר הטקטיים ה-IX וה-XXIX החלו להכות את המגינים הגרמנים הנותרים, תוך הפצצת ריכוזי חיילים גרמנים וטורים ממונעים ורתומים לסוסים. בעלות הברית היו להוטות לשים את ידיהן על כל כלי הרכבת הגרמניים ועל הטייסים האמריקנים נאסר לפגוע ביעד ראשוני רגיל זה, מה שהגביל את היקף פעולות ההפצצה של בעלות הברית. הקיצוב של תחמושת ארטילריה אמריקנית בוטל ותותחנים אמריקאים לתמיכה בקורפוס ה-16 ירו 259,061 פגזים ב-14 ימים.

כניעה

ב-10 באפריל הארמייה האמריקאית התשיעית כבשה את אסן. ב-14 באפריל הארמיות האמריקאיות הראשונה והתשיעית חברו על נהר הרוהר בהאטינגן ופיצלו את הכיס לשניים; החלק הקטן יותר, המזרחי, נכנע למחרת. מודל איבד קשר עם רוב היחידות שלו ומפקדיו ב-14 באפריל. הארמייה ה-15 הגרמנית בפיקודו של גוסטב-אדולף פון צנגן נכנעה ב-14 באפריל, לאחר שאיבדה כל שליטה על היחידות הכפופות לה. הגרמנים המשיכו את הקרב בכיס למרות שום תקווה ריאלית להקלה מלכתחילה, שכן הם ריתקו 18 דיוויזיות אמריקאיות.

במקום לוותר על תפקידו, פילדמרשל מודל פיזר את קבוצת ארמיות B ב-15 באפריל. כבר ב-7 באפריל היקף ההתקדמות האמריקאית למרכז גרמניה איפשר כל פריצה שהייתה נדרשת. ראש הסגל של מודל קרל וגנר הפציר בו להציל את חייהם של חיילים ואזרחים גרמנים על ידי כניעה. מודל סירב, מכיוון שידע שהיטלר לא יאשר זאת. בנוסף, הוא לא הצליח ליישב את הכניעה עם הדרישות שהציב לקציניו ולאנשיו לאורך המלחמה והקריירה שלו. אבל הוא גם רצה להציל חיים רבים ככל האפשר עבור הבנייה מחדש שלאחר המלחמה. הוא הורה על שחרור כל הצעירים והמבוגרים מהצבא. עד ה-17 באפריל אספקת התחמושת תיגמר, ולכן החיילים הלא-לוחמים יורשו להיכנע באותו יום. כל הכוחות הקרביים היו אמורים לפרוץ בהרכבים מאורגנים או להניח את נשקם ולחזור הביתה, פקודה מרומזת להיכנע.

עוד לפני שהפקודה הזו הועברה במלואה, ההתנגדות הגרמנית החלה להתמוטט לחלוטין ב-16 באפריל, כאשר שרידי הדיוויזיות והקורפוסים הגרמניים נכנעו בהמוניהם. מפקד ארמיית הפאנצר החמישית יוזף הרפה נתפס על ידי צנחנים של הדיוויזיה המוטסת ה-17 ב-17 באפריל בעת שניסה לחצות את הריין לכוחות גרמניים בהולנד. מפקד קורפוס האוויר המוטס ה-18, מת'יו רידג'וויי, שלח עוזר הנושא דגל לבן למפקדה של קבוצת ארמיות B, וקרא למודל להיכנע אך הפילדמרשל סירב, תוך ציון שבועתו להיטלר. כשביקשו הנחיות על ידי מנהיג החוליה של יחידה גרמנית שעדיין הייתה חמושה, אמר להם מודל ללכת הביתה ושהקרב שלהם הסתיים. לאחר מכן לחץ את ידיהם ואיחל להם בהצלחה.

החלק המערבי של הכיס המשיך בהתנגדות חלשה עד 18 באפריל. מודל ניסה להגיע להרי ההארץ דרך הקווים האמריקאיים בטור קטן, אך לא הצליח להגיע. במקום להיכנע ולעמוד למשפט על פשעי מלחמה, הוא התאבד.

קבוצות התנגדות גרמניות אנטי-נאציות בדיסלדורף ניסו למסור את העיר לצבאות בעלות הברית במה שנקרא "אקציית ריינלנד" כדי לחסוך מדיסלדורף הרס נוסף. עם זאת, יחידות האס אס הצליחו למחוץ את ההתנגדות, והוציאו להורג מספר מהמעורבים. הוצאות להורג של עובדים זרים ואסירים פוליטיים על ידי הגסטפו כבר התרחשו מאז פברואר. פעולת ההתנגדות אכן הביאה לביטול הפצצות נוספות על העיר על ידי עוד 800 מפציצים, באמצעות מגע עם האמריקאים. דיסלדורף נכבשה על ידי אמריקאים ב-17 באפריל ללא קרבות ראויים לציון.

לאחר מכן

נפגעים

317,000 החיילים הגרמנים מכיס הרוהר, וכמה אזרחים, נכלאו ב-Rheinwiesenlager ("מחנה אחו הריין") ליד רמאגן, מתחם כליאה זמני.

האמריקאים ספגו בערך 10,000 נפגעים תוך צמצום הכיס. הארמייה התשיעית איבדה 341 הרוגים, 121 נעדרים וקצת פחות מ-2,000 פצועים. הארמייה הראשונה ספגה פי שלושה, מה שהביא את כמות הנפגעים ל-10,000. הדיוויזיות של הקורפוס ה-3 איבדו 291 הרוגים, 88 נעדרים ו-1,356 פצועים, בעוד שהדיוויזיה ה-8 של הקורפוס המוטס ה-18 איבדה 198 הרוגים, 101 נעדרים ו-1,238 פצועים. סך הנפגעים עבור יחידות הארמייה ה-15 בקצה המערבי של הכיס אינם רשומים בהיסטוריה הרשמית של ארצות הברית.

האמריקנים שחררו מאות אלפי שבויי מלחמה ועובדי כפייה רעבים, חולים וחלשים, הראשונים מורכבים בעיקר מחיילי הצבא האדום ששמחו מאוד על שחרורם. לעבדים המשוחררים הייתה גם נטייה לבזוז ולהטיל אימה על האוכלוסייה הגרמנית ולסתום את הדרכים מול הטורים האמריקאים. האזרחים הגרמנים לא האמינו בתבוסתה של גרמניה. האמריקאים גם היו עדים להרס שנגרם על ערי ועיירות הרוהר על ידי מסעות ההפצצה של בעלות הברית; בערים רבות החיילים האמריקאים כבשו ערים בהם לא היה דבר מלבד הריסות, בלוק אחר בלוק. עם זאת, רוב המכונות התעשייתיות הגרמניות, הממוקמות במקומות מוגנים או מבוזרים, שרדו את המתקפה, ללא פגע או נזקקו לתיקונים קלים בלבד. ציוד כזה הופעל במהירות לאחר לכידתו.