פ.נ. איש רחש לבו לכול אך אאבה ואמונה ולא טעם כל ימיו טעם אהבה וחנינה תום לב דורש אמת מלידה מבטן ועל זאת קמו נגדו כל יודעיו לשטן. איש אשר נולד זקן ומת נער קטן, זה האיש, יצחק-יואל בר' יוסף ז"ל ליניעצקי, הוא סופר העם, שכתב בדם אשר שפך כמים, כל עודו בחיים, עד שבה רוחו ותעלה השמים!
לעקסיקאן פון דער נייער יידישער ליטעראטור, באנד 5, עמ' 167
לינצקי נולד בסתיו 1840 בוויניצה שבפודוליה למשפחה חסידית. אביו, יוסף, היה רב ומקובל. הוא רצה לחנך את בנו בדרך החסידות ומסר אותו להשגחת היראים בבית המדרש המקומי. אלה חינכו אותו במכות, קללות והשפלות. הם אסרו עליו ללמוד תנ"ך. כתוצאה מכך הוא התרחק מן החסידות והתקרב למשכילים המקומיים. כדי להרחיק אותו מן האפיקורסות השיא אותו אביו בגיל 14 לנערה בת 12, אך הוא שכנע את רעייתו הצעירה בדרכו. אביו הכריח אותו לתת לה גט והשיא אותו לאישה מוגבלת שכלית וחירשת. דבר זה הרחיק את לינצקי עוד יותר מן הדת. ב-1858, כשהיה כבן 18, עבר לאודסה, שם לימד עברית. הוא התכוון לנסוע ללמוד בבית המדרש לרבנים בברסלאו, אבל עוכב בגבול על ידי חבריו הקנאים של אביו, שהחזירו אותו לוויניצה. לאחר שהתגרש גם מאשתו השנייה נסע ללמוד בבית המדרש לרבנים בז'יטומיר בשנים 1862–1863.
בהיותו בז'יטומיר פגש באליעזר צבי צווייפל וחיים זליג סלונימסקי, מנהל בית המדרש, והם התעניינו ביצירותיו המוקדמות. כמו כן פגש שם את אברהם גולדפדן, שלמד גם הוא בבית המדרש.
אחרי שעזב את ז'יטומיר התגורר כמה שנים בקייב והתפרנס שם מהוראה. ב-1865 התחתן בפעם השלישית, והפעם עם אישה שאהב. אחרי נישואיו החלה עבורו תקופת נדודים, שבמהלכה התגורר בערים וכפרים רבים בדרום רוסיה. הוא התפרנס באותה תקופה מהוראה, הנהלת חשבונות, מסחר ועיסוקים נוספים. ב-1882 התיישב באודסה והתפרנס מכתיבה ספרותית[1]. באותה תקופה היה לחובב ציון.
ב-1890 חגגו כמה מחבריו 25 שנים לפעילותו הספרותית, אבל מאז הוא כמעט ונשכח בציבור היהודי[2].
לינצקי נפטר באודסה בתחילת מלחמת העולם הראשונה, בגיל 74.
יצירתו
לינצקי כתב בשתי השפות: עברית ויידיש. יצירתו הראשונה ביידיש הייתה סאטירה בשם "געזוכט און געזוכט און געפונען מײַנס" ('חיפשתי וחיפשתי ומצאתי את שלי'), שפורסמה בשבועון "קול מבשר" בפברואר 1867. ביוני אותה שנה התחיל לפרסם בעיתון בהמשכים את יצירתו הגדולה שבזכותה התפרסם בכל העולם היהודי: "דאָס פּוילישע יינגל" ('הילד הפולני'). מראשיתו של הפרסום בעיתון היה הסיפור מאוד פופולרי, ואנשים היו מתאספים ליד המערכת כדי לקבל את הגיליון החדש עם המשך הסיפור[3]. ההצלחה הגדולה גרמה למו"ל אלכסנדר צדרבוים להוציא את הסיפור בנפרד עוד לפני שהסתיימה הסדרה[4].
מאוחר יותר החל להוציא בעצמו את יצירותיו. בתחילה הוציא את שירי העם הסאטיריים שלו "דער בייזער מארשעליק" ('הליצן הזועף'), ואחרי כן "דער וועלט-לוח פון יאהר אין כסף", שבו לעג לתופעות שונות בחיי היהודים ובמיוחד אצל החסידים. ב-1876 הוציא בלמברג יחד עם חברו מילדות גולדפדן כתב עת בשם "ישראליק: א צײַטונגס-בלאַט פֿאַר כל ישראל" (ישרוליק: עיתון לכל ישראל'), שלא הצליח ונסגר כעבור זמן לא רב.
אחת מיצירותיו המשפיעות ביותר היה סיפורו "די וויבארעס", שהיווה המשך לספרו "דער פּוילישער יינגל"[5].
בהיותו חובב ציון נלהב הוציא כמה פרסומים שבהם הטיף ליישוב ארץ ישראל: "אמעריקא צי ארץ-ישראל" (1882), "אהער אָדער אהין" ('לכאן או לשם') ועוד.
עד תחילת שנות ה-90 של המאה ה-19 היה פעיל מאוד והוציא סדרת כתבים סאטיריים שבהם תקף לא רק חסידים כי אם משכילים, עסקנים למיניהם ואת האינטליגנציה המתבוללת.
כמו כן עסק גם בתרגום. בין השאר תרגם ועיבד בצורה חופשית את: ספר ההיסטוריה המונומנטלי של צבי גרץ "דברי ימי ישראל" ("די געשיכטע פֿינ'ם יודישען פֿאָלק") ב-4 כרכים (1883–1885), "נתן החכם" ("נתן דער חכם") לאפרים גוטהולד לסינג (1884) ו"קוצו של יוד" ("איבער אַ פּינטעלע") מאת יל"ג.
כתב בשם העט "עלי־קצין הצחקואלי".
השפעתו
ראובן גרנובסקי (גראנאָווסקי) כותב בפתיחת ספרו על לינצקי: "ליצחק יואל לינצקי לא היה מזל למבקרים. בצעירותו זלזלו בו ובזקנתו התעלמו ממנו"[6].
שלום עליכם ראה בו אחד מגדולי הסופרים. לדעתו, בכתיבת סאטירה "לינצקי הוא האומן הגדול ביותר ובסיפורו וויבארעס הראה כזאת אמנות שכל המחברים הקטנים השופעים כל כך ומתרבים כדגים בים, לא יכולים בשום אופן לחקות אותו[7]. באיגרת שכתב ללינצקי הוא מבקש ממנו סיפור עבור כתב העת הספרותי שעמד להוציא: "ממך אני יכול לבקש קטע כזה: שתהיה תמונה [סצענקע] מהחיים היהודיים הפשוטים, אבל שתהיה שמחה ומלאת חיים, במקום של "וויבארעס" שלך – אתה זוכר"[8].
הסיפור "דער וואָרעם אין כריין" ('התולעת בחזרת') שפרסם לינצקי בכתב העת של שלום עליכם זכה לתשבחות רבות מצד שמעון דובנוב, שהשווה אותו למנדלי מוכר ספרים.
מרדכי ספקטור כתב שיש כמה ספרי השכלה ששברו את החומה שהפרידה בין הקנאות להשכלה. הראשון שבהם הוא ספרו של לינצקי "הילד הפולני". אף על פי שקיללו את המחבר ואת הספר בקללות נמרצות קראו אותו בכל מקום ואפילו בחצרות האדמו"רים[9].
כך גם כותב הזיכרונות מנשה הלפרן קרא לפרק הראשון בספרו 'הזמנים של לינצקי ושמ"ר' והציג בו את שני הסופרים הללו כמחוללי תמורה בחברה היהודית וכמבססי קהל הקוראים ביידיש[10]:
אורח החיים היהודי שקדם ללינצקי היה זהה לגמרי לאורח החיים היהודי בדורות קודמים...בלתי משתנה כמו מראה בריכת מים עומדים. אבן הרעידה את המים העומדים...
לינצקי עבור דורי, ולדור מאוחר יותר היה ציון לזמן ששינה את מראה החיים היהודיים ואת הזיכרון. לינצקי עמד, במשך זמן רב, מעל ללוח השעון- הראה את הזמן הרץ, הוביל את מחוגי השעון וצילצל את השעה.
הוא היה בנו של רב...באופן מקרי הוא בא במגע עם המשכילים המקומיים, מהר הבחין בביצה המרופשת...וזרק לתוכה את האבן הגדולה- את 'הנער הפולני' ובכך עשה את המהפכה הגדולה בחיים היהודיים של הזמנים ההם...
להכתיר את לינצקי כסאטיריקין או קומיקאי הקוראים עדיין לא השכילו, קראו לו 'לץ'.
לינצקי כתב גם מחזות, מאמרים בעלי אופי של השכלה וכדומה. אבל שמו נשאר קשור ל'נער הפולני'. אהבו את לוחות השנה הרגילים שלו עם הטחות של הומור. מאחורי הדעקטוך (שם העט) שלו היה הבדחן הכועס...
... כל זה (ספרות ההשכלה) לא פעל עלינו כמו הלצה של לינצקי. מה שנחשב אצלנו והדהד הוא ביטול הקדושה של עשרות מעשיות חסידיות וזה המעיט מאד את סמכות
האבות השליטים עלינו... היידיש של לינצקי הייתה עבורנו, המתעוררים, לשון סבתא וסגנונו נוסח סבא...
סבא ואבא עדיין כעסו עליו (על ספריו של לינצקי). ללינצקי היה מגע עם הקהל באמצעו הלוחות שלו, לוחות ממש, עם בדיחות..."
— מנשה האלפערן, פארמעטן, סאו פאולו 1952. תרגום אלתר אופיר
יש שחשבו שיש לו עוצמה גדולה יותר ממה שאכן הייתה לו. פנו אליו מכולל ווהלין בטבריה שיעזור להם: "אנא, יפרוש נא כנפיו על אחיו החובקים טהרת אבני המקום ובדבריו אשר כפטיש יפוצץ סלע יעורר את אחב"י [=אחינו בני ישראל] כי יעמדו בפרץ נגד הרשעים ההם [הממונים על כספי היהודים בארץ ישראל]"[11].
מנשה האלפערן, פארמעטן- זכרונות און שילדערונגען, סאן פאולא : אלוועלטלעכער אידישער קולטור-קאנגרעס, 1952. פרק א' - בימי לינצקי ושמ"ר. מתאר את השפעת לינצקי על היווצרות קהל קוראים לספרות היידיש.