היער ניטע בין השנים 1956 ל-1958 על ידי הקרן הקיימת לישראל במימון של תורמים פרטיים[1]. ביער ניטעו כמיליון עצים, בעיקר עצי אורן, וכ-5,000 ארזי הלבנון[2]. בשנת 1962 החלה הקרן הקיימת לפתח את היער כפארק ומרכז נופש לתושבי ירושלים, הוקמה בריכת שחייה סמוך למושב בית זית[3], וב-1965 הקימה עיריית ירושלים והקרן לירושלים מרכז לקייטנות וגם בו הוקמה בריכת שחייה (היום מרכז ציפורי)[4], המרכז נחנך ב-1969[5]. בתהליך ארוך של למידה מתוך הניסיון בשטח, קרן קיימת לישראל פתחה תפיסות תכנוניות וניהוליות חדשות ליערות ולשטחים הפתוחים[6].
פיתוח ירושלים על חשבון שטח היער
בשיאו השתרע היער על פני כארבעת אלפים דונמים, אך במהלך השנים הצטמצם בעקבות התרחבות השכונות סביבו וכיום שטחו כאלף ומאתיים דונמים. עיריית ירושלים ביצעה מספר פרויקטים שהעמידו בסיכון את המשך קיומו של היער, והובעה לכך התנגדות ניכרת מצד ארגוני סביבה ותושבי העיר. בסוף שנות התשעים התארגנו ארגונים של חובבי טבע, איכות הסביבה והתושבים למאבק על עתיד היער ושימורו[7]. כיום היער מוגדר על ידי קק"ל כ"יער קהילתי".
סמוך לירידה מעין כרם זורם מעיין קטן הנקרא "עין סוף". המעיין נמצא בתוך מערה בסלע. עומק המים הוא כ-2 מטרים ושטח המעיין כתשעה מטרים רבועים.
בשטח היער ובסמוך להר הרצל והר הזיכרון שוכן מוזיאוןיד ושם. במרכז היער בין יד ושם לשכונת עין כרם נמצא מרכז נופש, "בית הארחה ע"ש חיים ציפורי" הכולל בית מלון ואכסנית נוער, המקום ידוע יותר בשם "מרכז ציפורי".
יער החיים הוא חלק מיער ירושלים. הוא משתרע על המורדות הצפוניים של הר הרצל והר הזיכרון, מדרום לחלקת גדולי האומה, בית העלמין הצבאי ויד ושם, וממשיך עד למורדות הדרומיים של רחובשמריהו לוין. ממזרח, במקומו הרם, נתחם היער על ידי רחבה ובה הוצב הפסל 'מחווה לירושלים', המהווה מיצב סביבתי גדול ממדים, אשר שש קשתותיו הן הד להרים הנשקפים דרכו. ממערב, במקומו הנמוך, נתחם הוא על ידי השכונה הציורית עין כרם, אליה מוביל שביל החוצה את היער במרכזו בין מורדותיו המיוערים.
