יחידות התגמול הסובייטיות

יחידות התגמול הסובייטיות (Трофейные бригады) היו יחידות צבאיות בצבא האדום שעסקו באיסוף שלל אויב מסוגים שונים (צבאיים וגם לא צבאיים: כלי נשק, ציוד, תחמושת, אוכל, רפואה, תכשיטים, ערכים חומריים, חפצי אמנות ועוד) שנותרו לאחר שהצד הלוחם עזב את השטח שנכבש ממנו, כתגמול ופיצוי על הסבל שגרמה גרמניה הנאצית. היחידות פעלו במלחמת העולם השנייה, בשנים 1943–1945, לפני שנערכה ועידת פוטסדאם, שהסדירה את נושא הפיצויים.

היסטוריה

יחידות התגמול החלו להיווצר בפברואר 1943, בהתאם לצו של ועדת ההגנה הממלכתית "על איסוף ופינוי רכוש שנלכד והבטחת אחסונו". עוד קודם לכן, בהוראת המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות מ-5 בינואר 1943, הוקם עמדות פיקוד שנועדו לבצע משימות זיהוי, רישום, איסוף, אחסון והרחקה של שלל, רכוש, מספוא וגרוטאות מתכתיות מהשטחים המשוחררים. יחידות התגמול הצבאיות היו אמורות לשמש לאיסוף, רישום, שמירה וייצוא של כלי נשק, רכוש, מצרכי מזון וגרוטאות מתכת, כמו גם העברת השלל למחסנים של הצבא ונקודות הרכבה בתחנות כלי נשק ורכוש שנאספו על ידי פלוגות בעורף קווי האויב. בהתאם להחלטה זו, נוצרו גדודים מסוג שפעלו תחת הוועדה המרכזית לאיסוף אמצעי לחימה ורכוש שנתפס (Центральная комиссия по сбору трофейного вооружения и имущества) בראשות מרשל ברית המועצות סמיון בודיוני; הוועדה המרכזית לאיסוף מתכות ברזליות בקו החזית (Центральная комиссия по сбору чёрных и цветных металлов в прифронтовой полосе) בראשות ניקולאי שוורניק ; המינהל לאיסוף ושימוש בכלי נשק, רכוש וגרוטאות מתכת שנתפסו (Управление по сбору и использованию трофейного оружия, имущества и металлолома), שהיה כחלק ממנהל הלוגיסטיקה הראשי ובראשו עמד פ. ואליטוב.

מחלקות דומות המורכבות מ-8–12 איש נוצרו בחזיתות ובצבאות ונודעו כאוגדות לאיסוף שלל. כתוצאה מארגון מחדש באפריל 1943, הוקמה ועדת התגמול (Трофейный комитет) בראשות מרשל מברית המועצות וורושילוב במקום שתי ועדות ומינהל. הארגון מחדש המקביל התבצע ברמה המבצעית והצבאית עם הקמת יחידות התגמול החדשות. היחידות מיוחדות הוקצו לצבאות האוויר וצורפו לחזיתות. צעד חשוב לבניית הכוחות היה הקמת 5 גדודי רכבות ושלושה צוותי פינוי נפרדים לביצוע פעולות משא מורכבות עבור הצבא האדום. ב-28 באפריל 1944 נוסחה מטרתן העיקרית של היחידות: "איסוף, הגנה, רישום, הסרה ומסירת כלי נשק שנתפסו, תחמושת, ציוד צבאי, כלי אוכל, דלק וכלים צבאיים וכלכליים אחרים שנתפסו על ידי הצבא האדום מידי האויב."

אל היחידות צורפו יחידות לסיכול ריגול של סמרש שנועדו לוודא שהשלל לא ייגנב. ביוני 1945 אורגנו מחלקות תגמול נפרדות. לאחר הקמת מערכת הפיקוד והבקרה הצבאית התחזק הפיקוח והיחידות הפכו לחלק מקבוצות כוחות הכפופות למפקד^[1].

האקדמאי בוריס צ'רטוק כתב בפירוט על האווירה ששררה בצוותים הללו בספרו, ואז באפריל 1945, החיילים היו מפרקים כל מיני ציוד חשמלי ואחר בברלין ופרבריה^[2]. אלפי קצינים - נציגים מכל המשרדים והמחלקות - בזזו את גרמניה המשוחררת. הכל פורק ונלקח^[3], החל במפעלים שלמים, אספקת מזון, וכלה בתחתונים. התחושה הייתה בקרב החיילים שאחרי הסבל שגרמה גרמניה הנאצית לארצם הייתה זו זכותם לקבל פיצוי על הסבל.

במהלך המלחמה ריכזו יחידות התגמול 24,615 טנקים גרמנים ויחידות ארטילריה בהנעה עצמית, מעל 68 אלף תותחים ו-30 אלף מרגמות, יותר מ-114 מיליון פגזים, 16 מיליון מוקשים, 257 אלף מקלעים, 3 מיליון רובים, כ-2 מיליארד מחסניות רובה ו-50 אלף מכוניות. המשקל הכולל של המתכת שנלכדה, שהועברה מאזורי החזית לשימוש שני, הסתכם בכ-10 מיליון טון. 21,834 קרונות בגדים ורכוש כלכלי אחר; 73,493 עגלות של חומרי בניין ו"רכוש דירה ", כולל 60,149 פסנתרים מפוארים והרמוניום, 458,612 מקלטי רדיו, 188,071 שטיחים, 941,605 רהיטים, 264,441 שעוני קיר ושולחן; 6370 עגלות נייר ו-588 עגלות מכלים שונים, בעיקר חרסינה; 3,338,348 זוגות נעליים אזרחיות שונות, 1,203,169 מעילי נשים וגברים, 2,546,919 שמלות, 4,618,631 פריטי פשתן, 1,052,503 כיסויי ראש; 154 עגלות פרוות, בדים וצמר; 18,217 עגלות עם ציוד חקלאי של 260,068 יחידות; 24 רכבים של חפצי ערך ממוזיאונים; 447,741 טונות של מתכות ברזליות ומתכות אחרות בתעשייה בסכום של 1.38 מיליארד רובל במחירי המדינה; זהב, כסף, פלטינה - במשקל 174,151 קילוגרם; מוצרי תבואה - 2,259,000 טון; מוצרי בשר - 430,000 טון; מוצרי דגים - 10,000 טון; שומנים - 30,000 טון; זרעי שמן - 35,000 טון; סוכר - 390,000 טון; טבק - 16,000 טון; תפוחי אדמה וירקות - 988,000 טון; 20 מיליון ליטר אלכוהול; 186 עגלות יין ועוד^[4].

בשלב האחרון של המלחמה, משימה חשובה שביצעו יחידות התגמול היה איסוף הפריטים ההיסטוריים והתרבותיים בשטח המשוחרר, כולל יצירות אמנות שונות.

הצלת רכוש תרבותי

מאז שנת 1943 פיתחה האקדמיה למדעים של ברית המועצות תוכנית לפיצוי אבדן המוזיאונים הסובייטים במהלך המלחמה מיצירות אמנות שהיו שייכות לגרמניה. בראש התוכנית עמד איגור גראבר (Игорь Грабарь).

במסגרת יישום תוכנית זו, בפברואר 1945, הוקמה "הוועדה המיוחדת של ועדת ההגנה הממלכתית", שתפקידה היה להבטיח תיאום בין-עירוני בארגון ייצוא רכוש שהוחרם מגרמניה. ועדה מיוחדת פיקחה על פעילותן של יחידות התגמול בחזיתות (היו בהן גם חטיבות תגמול של הוועדה לאמנויות של ברית המועצות והוועדה למוסדות תרבות וחינוך של רוסיה הסובייטית). היו שם נציגים של הוועדה לאמנויות, מינהל הארכיון הראשי, האקדמיה למדעים של ברית המועצות, האקדמיה הלאומית למדעים ומוסדות אחרים. היחידות עסקו בחיפוש אחר הפריטים החשובים ביותר בתחום כאמנות והמדע, של ספרים, כתבי יד, אוספים. בדרך כלל היחידות קיבלו החלטות במקום קיבלו על החרמה וייצוא של נכסי תרבות שהתגלו, כנכסים "נטושים" או "חסרי בעלים", "לצורך שמירתם מנזק, הרס או גזל". בחירת נכסי התרבות המיועדים לייצוא אל ברית המועצות התקיימה במחסנים מיוחדים. עובדי הוועדה, שהיו עובדי מוזיאונים ותיאטראות סובייטים (ביניהם - אוצר מוזיאון הקרמיקה במוסקבה ב. אלכסייב, מנהל תיאטרון האמנות במוסקבה א. בלוקופיטוב, מראשוני ההיסטוריונים הסובייטים. ב. בלווטסקי א. צ'גודאייב ממוזיאון פושקין במוסקבה, מנהל המחלקה להגנת על מונומנטים ש. גריגורייב, ו. קלימוב וב. קופצוב מגלריית טרטיאקוב, פרופסור ב. לזרב (מאוניברסיטת מוסקבה), ראש המחלקה לאמנות א. סידורוב, המוזיקאי א. סושצ'נקו, אוצר המוזיאון לאמנות מודרנית נ. סוקולוב). לאישים אלה הוענקו תפקידים כקציני מטה הצבא, הוענקו סמכויות רחבות, והונפקו קטלוגים ותמציות מספרי מלאי, במטרה למצוא, לאסוף ולייצא יצירות אמנות יקרות ערך.

ב-6 במאי 1945 שלחה הוועדה למוסדות תרבות וחינוך (שהפך בהמשך למשרד התרבות) קבוצה של מומחים לברלין לחיפוש אחר פריטי מוזיאון וספרים שנגנבו על ידי הנאצים בברית המועצות ובין ה-10 במאי ועד 29 במאי 1945 עבדה קבוצת מוזיאונים וספריות בראשות האקדמאי א. מנבסקי באזורים המערביים של ברלין רבתי. ב-25 באפריל 1945 יצאו חמישה קצינים מהמוזיאון המרכזי של הצבא האדום לברלין. המשימה של הקבוצה הייתה יוצאת דופן - לאסוף שרידים של גרמניה הפשיסטית, כולל כל מה שקשור למנהיגי הרייך השלישי. המשלחת הובלה על ידי ו. גורישקין, איתו היו פ. ו. לוגינוב, I. ו. וולקוב ופ. ו. זובנוב וקפטן ו.ל. ז'יטנייב.

סטלין, ב-26 ביוני 1945, חתם על צו האומר: "לחייב את הוועדה לאמנויות תחת ממשלת ברית המועצות (בראשות חראפצ'נקו) שתיקח לבסיס הוועדה לצורך חידוש המוזיאונים הממלכתיים במוסקבה, עבודות האמנות החשובות ביותר הן ציורים, פסלים וחפצי אמנות יישומית, כמו גם פריטי מוזיאון עתיקים." הצו ניתן לפני ועידת פוטסדאם, בה נדון סוף סוף נושא הפיצויים מגרמניה הנאצית.

ההרכב, ההיסטוריה והגורל של "חידוש" זה נותרו עד כה לא ידועים.

לטענת רוסיה, במהלך מלחמת העולם השנייה ייצאה גרמניה יותר מ-560 אלף יצירות אמנות מברית המועצות, כמאה אלף ממצאים ארכאולוגיים, הרסו או ייצאו 180 מיליון ספרים. המוזיאונים הגדולים באוקראינה במלחמת העולם השנייה איבדו כ-300 אלף פריטים, ההערכה היא כי הרוב המכריע של אותם פריטים נמצאים כעת באוספים פרטיים במדינות אירופה, אך מידע זה נותר בלתי מאושר. הנזק שגרם הכיבוש הגרמני למוזיאונים וספריות ברית המועצות עדיין ניכר.

גרמניה, מצדה, ממשיכה להתעקש על החזרת נכסי תרבות עקורים בהתאם לחוק הבינלאומי (אמנת האג הרביעית משנת 1907) והסכמים רוסיים-גרמנים משנות התשעים. עם זאת, גם הדעות בגרמניה שונות, למשל, על פי הערכות קרן המורשת התרבותית הפרוסית הגרמנית, ברוסיה ישנם יותר ממיליון חפצים של "אמנות מוחרמת" וכ-4.6 מיליון ספרים וכתבי יד נדירים; למעל 200 אלף יצירות אמנות אלה יש ערך תרבותי. לדברי רוסיה, מדובר על 1.3 מיליון ספרים, 250 אלף פריטים ויותר מ-266 אלף תיקי ארכיון.

גורלם של פריטים רבים עדיין אינו ידוע^[5].

יתר על כן, חלק הארי של "השלל" המאוחסן ברוסיה - כמיליון פריטים - הוא נייר: דהיינו, ספרים וחומרי ארכיון. בנוסף לציורים ורישומים של אמנים גרמנים (כמו דירר, קרנאך, הולביין), ספרים ייחודיים (כמו תנ"ך גוטנברג שהדפיס גוטנברג עצמו) ומסמכים (למשל, כאלה המתייחסים לחייו ויצירתו של מרטין לותר), אוספים ארכאולוגיים, כמו אלה שאוחסנו במוזיאון על שם פושקין במוסקבה. ביניהם כל "אוספי הזהב" מברלין. בנוסף ל"זהב שלימן" ואוספים עתיקים אחרים, כמו גם ארכאולוגיה גרמנית: אוצר אברסוואלדה, שנמצא בסמוך לברלין בשנת 1913 והוא העדות התיעודית החשובה ביותר לתקופת הברונזה, או "זהב המרובינגים" של שושלת המלוכה הגרמנית העתיקה.

הממשלה הפדרלית הגרמנית ממשיכה לפעול למען פתרון שלו לסוגיית השבת הרכוש התרבותי^[6].

ראו גם

• ביזת יצירות אמנות בידי הנאצים
• מבצע רוזנברג
• נשק שלל
• מבצע מהדק נייר
• ציידי האוצרות (סרט)
• החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה
• מזבח פרגמון
• חדר הענבר
• פרשת השלל
• קרן המדינה של ברית המועצות

קישורים חיצוניים

• אילו פיצויים היו הכי נחשקים עבור הצבא האדום // "שבעה רוסים"

הערות שוליים

1. В. Ф. Ворсин — НЕЗАВИСИМОЕ Военное обозрение, 2003-04-25.
2. Б. Е. Черток — «РАКЕТЫ И ЛЮДИ. ГОРЯЧИЕ ДНИ ХОЛОДНОЙ ВОЙНЫ» 1999
3. П. Кнышевский «Добыча» М., «Соратник», 1994
4. Семиряга М. И. «Как мы управляли Германией», Изд. Российская политическая энциклопедия, 1995, — 400 с. ISBN 5-86004-032-6
5. д/ф Трофеи из Германии. Правда о трофеях Великой Отечественной войны. (Россия-1, видео)
6. [1] // Известия