את הקהילה ייסדו בעיקר מגורשי ספרד שהגיעו אליה ממחוז פרובאנס שבדרום מזרח צרפת. יהדות פיימונטה נחשבת לצעירה מבין הריכוזים של יהדות איטליה. כיום יש בפיימונטה שלוש קהילות: יהדות טורינו, יהדות קזאלה מונפראטו ויהדות ורצ'לי. שאר הקהילות מקבלות שירותי דת מקהילת טורינו, המפעילה תוכנית לשיקום בתי כנסת יהודיים במחוז, שבו יש כיום 12 בתי כנסת הפתוחים לציבור.
תולדות היהודים
קהילות היהודים בפיימונטה הוקמו לאחר ייסוד הקהילות היהודיות הגדולות בטוסקנה, שבנימין מטודלה כתב עליהן במאה ה-12. לפניהן הגיעו יהודים לצפון איטליה, החל מהרדיפות בעקבות מסעי הצלב, מגרמניה ומההתיישבות היהודית העתיקה ברומא ובדרום איטליה.
היהודים הגיעו לפיימונטה לאחר שברחו מדרום-מזרח צרפת לאחר שסבלו שם מרדיפות. היה זה כמה עשרות שנים לאחר גירוש ספרד. קבוצות יהודים הגיעו לפיימונטה גם מעמק הריין שבגרמניה, ביניהם משפחת הרטום. בסוף המאה ה-16 הגיעו לעיר קונאו יהודים מאביניון בצרפת. היו אלה צאצאי היהודים שהאפיפיור הביא מרומא ל"אביניון", כדי שיהיו בנקאי העיר.
יחס בית סבויה
בית הכנסת בטורינו ב-1905. נכון ל-2007 נשמר מראהו.
הדוכסים לבית סבויה קיבלו את היהודים לתחום שלטונם כדי לפתח באמצעותם את המסחר עם סוחרים בנמלי אגן הים התיכון ובנמלי בנלוקס. קיום קהילות יהודיות בערי המסחר סייע לקדם את כלכלת הנסיכות וכתוצאה מכך את יכולת גביית המיסים מהאוכלוסייה השלטת. באותה תקופה הוקמו יותר מעשר קהילות יהודיות, או כפי שכונו בזמנו "L'universita Iraelitica". הגדולה שבהן הייתה יהדות טורינו. לפי ההערכה, בסוף המאה ה-18 הגיע מספר היהודים בקהילות אלה ליותר מ-4000 נפש.
השליטים לבית סבויה הטילו על היהודים כמה מגבלות: נאסר עליהם להקים בתי כנסת חדשים, לרכוש מבנים, להצטרף לצבא, לצאת מהשכונה בימי תהלוכות דתיות נוצריות. כמו כן לא יכלו להיות חברים באגודות מקצועיות למלאכה ולמסחר (גילדות). כתוצאה עסקו בעלי האמצעים בבנקאות, והאחרים - במסחר במוצרים ובבגדים משומשים. היהודים גם חויבו לשאת טלאי צהוב על בגדיהם ולא יכלו להתקבל לבתי הספר של המדינה, כולל האוניברסיטאות.
בתמורה קיבלו היהודים זיכיון בלעדי לקיים מוסדות מימון, בתי עבוט שנתנו הלוואות תמורת משכון חפצים, הילוו לאנשי העסקים של העיר כספים למטרות מסחר ולשליטים - למימון הוצאות רגילות ובייחוד למימון הוצאות מלחמה.
במהלך המאה ה-18 חויבו היהודים לגור הרחק מכנסיות וממסלולי מעבר של תהלוכות דתיות, באזורים מוגדרים שנקראו לימים "גטו". לעיתים נדרשו היהודים לאטום בלבנים את החלונות הפונים לרשות הרבים הנוצרית כדי למנוע מגע עם ההולכים בתהלוכה.
עצמאות איטליה
בסוף המאה ה-18, בעקבות הכיבוש הצרפתי של צפון איטליה, הוקל מצב היהודים. הם החלו לשרת בצבא, לתפוס עמדות בממשל, לעסוק בבניין ובתעשיית הטקסטיל. הם עסקו גם בהתמחות של האזור: ייצור משי. מפעלים אלה סיפקו פרנסה לרבים באזור, יהודים ולא-יהודים. לאחר מפלת נפוליאון בונפרטה ב-1814 הוגבלו שוב תנאי חייהם של היהודים, עד אמצע המאה ה-19, כאשר במסגרת איחוד איטליה עבר השלטון בפיימונטה אל ממלכת איטליה החדשה. ב-1848 החליט המלך קרלו אלברטו והפרלמנט האיטלקי על שוויון זכויות מלא ליהודים. מאז הם נטלו חלק פעיל בחיים הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים. ההחלטה על הקמת בית כנסת מפואר בעיר טורינו (שלא יצאה לפועל, ובמקומו הוקם המולה אנטונליאנה) אמורה הייתה להיות הביטוי למצבם החדש של יהודי פיימונטה בכלל ויהדות טורינו בפרט.
יהדות פיימונטה התאפיינה בהתבוללות, נטישת הקהילות בערים הקטנות ומנהירה לערים הגדולות - לצפון איטליה התעשייתית, למרכז איטליה התרבותית ולבירהרומא. מאוחר יותר סבלה בתקופת הכיבוש הגרמני, אז הסתתרו היהודים בכפרים ונטלו חלק הפעולות ההתנגדות נגד הכיבוש הגרמני והפשיזם, עד לסיום המלחמה ב-1945.
בתחנת הרכבת "Porta Nuova " בטורינו יש מצבה לזכר הנספים בשואה, 400 איש מתוך 1,414 שנתפסו על הגרמנים, השאר חזרו לעיר בתום המלחמה.
בערים רבות בפיימונטה קיימים ממצאים המעידים על נוכחות קהילות יהודיות. השכונות היהודיות בפיימונטה התקיימו פחות זמן מאשר ברומא ובוונציה, התקיימו רק כ-100 שנה לעומת יותר מ-300 שנה, ולכן השרידים הם פחות מרשימים, אם כי נשמרה האותנטיות של תחום מושב המוקצב רק ליהודים - הגטו בלשון ימינו. במקומות המוכרים בתור שערי השכונה המעברים בין חצרות הבתים. עוברים מבית לבית ללא צורך לצאת אל רשות הרבים, החנויות ובתי מלאכה הוקמו בקומה הראשונה של הבניין, ובקומות מעליו עד שלוש קומות היו למגורים. במרכז המבנה יש תוספת קומות. בבתים הפונים לרשות הרבים של העיר החלונות אטומים בחומת לבנים. על היהודים נאסר לצפות בתהלוכות הדתיות העוברות ברחובות.[1] בערי פיימונטה נשמרו בתי קברות - לעיתים מרשימים למדי - בתי כנסת - עם ארון קודש, בימה מפוארת וחדר לימוד ומוזיאונים.
בתי הכנסת
בתי הכנסת בפיימונטה מתאפיינים בסגנון בארוקי פיימונטזי עשיר, השאוב ממזרח צרפת. בית כנסת טיפוסי מדגם זה הוא בית הכנסת של יהדות קזאלה מונפראטו, שנבנה בשנת 1595 אך שונה לחלוטין בסוף המאה ה-18, אז עוצב בסגנון הבארוק. ההיכל המרווח מובדל בסבכת ברזל רקועה עיטורים ומוזהבת. קרוב לאמצע הקיר המזרחי הוצבה בימת דרשן. האולם מלא קמרונות מעוטרים סטוקו מוזהב בסגנון הרוקוקו.
בקארמניולה נמצא בית כנסת ישן יותר, מתקופת הגטאות. בית הכנסת קטן, כלל פחות מ-80 איש. במרכז האולם בימה בנויה בצורה מעודנת ועשירה. מעוצבת בסטוקו עם דגמי צמחים. הבימה מתומנת ובפינותיה עמודים מפותלים. יצירת אמנות זו עוצבה על ידי אדריכל בית סבויה, "בנדטו אלפיירי", תופעה המצביעה על מעמד היהודים בזמנו, אפילו כאשר היו בגטו. בית הכנסת שוקם ופתוח לביקורים.
דוד קאסוטו, בתי הכנסת בפיימונט, מתוך המאמר בתי כנסת באיטליה בתקופת הבארוק, "ועשו לי מקדש" - בתי הכנסת מימי קדם ועד ימינו, עורכים: יעקב אשל, אהוד נצר, דוד עמית, דוד קאסוטו, רשות המחקר, המכללה האקדמית, יהודה ושומרון, אריאל, 2004
_-_n._8098_-_Torino_-_Tempio_israelitico_-_Architetto_Enrico_Petiti.jpg)
