טירת האי (בליטאית: Trakų salos pilis) היא טירה הנמצאת על אי באגם גאלבה בעיר טרקאי, ליטא. הטירה מכונה לעיתים "מאלבורק הקטנה". הקמת טירת האבן החלה במאה ה-14 על ידי קסטוטיס, הדוכס ששלט בתקופתו בדוכסות הגדולה של ליטא, ובסביבות שנת 1409, הסתיימו עבודות הבנייה העיקריות על ידי בנו ויטאוטאס הגדול, שמת בטירה בשנת 1430. טרקאי הייתה אחד המרכזים הראשיים של הדוכסות הגדולה של ליטא ונודעה לה חשיבות אסטרטגית גדולה.
בנייה
שלב ראשון
הטירה נבנתה בכמה שלבים. במהלך השלב הראשון, באמצע המאה ה-14, הטירה נבנתה על הגדול שבשלושת איי האגם בהוראת הדוכס הגדול, קסטוטיס. בניית הטירה קושרה להרחבה ולחיזוק של טירת חצי האי של טרקאי, הנמצאת דרומית לאגם גאלבה. קסטוטיס העביר את מגוריו והאוצר שלו לטירת האי.
הטירה סבלה הרס רב במהלך ההתקפה של אבירי המסדר הטבטוני בשנת 1377. לאחר רצח קסטוטיס, החל מאבק כוח בין יוגאילו לבין ויטאוטאס על תואר הדוכס הגדול של ליטא. הטירה הייתה במצור על ידי שני הצדדים. זמן קצר לאחר חתימת ההסכם בין הצדדים, החל השלב השני של בניית הטירה עד לשנת 1409. השלב הזה נחשב לשלב ההתפתחותי החשוב ביותר בהיסטוריה של הטירה. מסתבר שבזמן שביתת האש עם המסדר הטבטוני, העבודות בוצעו בהשגחת רב הבנאים של המסדר, ארבע שנים לפני פרוץ קרב גרונוולד.
שלב שני
במהלך השלב השני, נוספו שני אגפים חדשים, ובצד הדרומי נבנה מגדל ביצור בין 6 קומות. למגדל היו שערים ניתנים להזזה שהפרידו את הארמון משאר חלקי הטירה. המגדל שימש למספר פונקציות; חוץ מהיותו מבנה הגנה, היה בו בית תפילה ומתחם מגורים. הוא קושר לארמון הדוכסי, שהיה לה חצר פנימית.
כל האגף הדרומי של הטירה שימש כאולם הדוכסי. האולם היה בגודל 10 על 21 מטרים, ורק הארמון העליון במתחם הטירה של וילנה העפיל על ממדים אלו.
חומר הבנייה העיקרי שהשתמשו בבנייה נקרא לבנים גותיות אדומות. בלבני אבן השתמשו רק בבנייה של היסודות ובחלק העליון של המבנים, המגדלים והחומה. אפשר לתאר את סגנון הבנייה של הטירה בסיום השלב השני כגותי עם מעט מאפיינים רומנסקיים.
שלב שלישי
ההרחבה של החלק החיצוני של הטירה במאה ה-15 סימן את השלב השלישי בהתפתחות של טירת האי. החומות החיצוניות חוזקו לעובי של 2.5 מטרים והוגבהו. 3 מגדלי הגנה גדולים נבנו בפינות החומה. המגדל הדרום-מערבי גם שימש ככלא. הקומה העליונה של המגדל תוכננה עבור חיילים והיו בה מספר רב של תותחים. בניין כניסה ראשי נבנה גם כן, שיחד עם מגדל הביצור, היה בעל שערים ניתנים להזזה. סמוך לחומות הפנימיות נבנו מספר בניינים ביניהם: אורוות, מטבח ומבני תמיכה נוספים. כאשר הטירה עברה את השיפוצים הללו במאה ה-15, גובה פני המים באגם גאלבה היה גבוה מאשר הוא היום. בנאי הטירה ניצלו עובדה זאת על ידי הפרדת הארמון הדוכסי והחלק החיצוני של הטירה בעזרת חפיר, שהיה מספיק רחב רק למעבר סירות קטנות. שני החלקים קושרו בעזרת שערים ניתנים להרמה במקרה של התקפה.
לאחר המלחמה
טירת האי איבדה מחשיבותה הצבאית זמן קצר לאחר קרב גרונוולד. הטירה הפכה להיות מקום מגורים ושרוהטה מחדש בפנים. פרסקאות חדשות צוירו על הקירות, שחלקן שומרו בחלקיות עד היום. אורחים חשובים מחו"ל הוזמנו לארמון הדוכסי. ידוע שיואילו ביקר בטירה 13 פעמים בין השנים 1413 ל-1430.
הדוכס, ויטאוטאס הגדול, מת בתוך הטירה, מבלי שהומלך למלך ליטא, בשנת 1430. במהלך שלטונו של זיגמונט השני אוגוסט, הטירה רוהטה מחדש בסגנון רנסאנסי, והיא שימשה כארמון הקיץ המלכותי לזמן קצר. בשנים מאוחרות יותר הטירה שימשה ככלא. במהלך המלחמות עם נסיכות מוסקבה במאה ה-17, הטירה ניזוקה ולא שופצה מחדש.
בנייה מחדש
במהלך המאה ה-19, הוכנו תוכניות לשיפוץ הטירה. הפרקסאות המקוריות שלה שומרו. הוועדה הארכאולוגית האימפריאלית יזמה את שימור שאריות הטירה בשנת 1888. בשנת 1905, השלטונות הרוסים האימפריאליים החליטו לשחזר חלקית את הריסות הטירה. במהלך מלחמת העולם הראשונה, הגרמנים הביאו מומחים, שעשו מספר ניסיונות לשחזר את הטירה. בין השנים 1935 ל-1941, חלקים מהארמון הדוכסי חוזקו, והמגדל בחלק החיצוני הדרום-מזרחי נבנה מחדש, כולל חלקים מהחומה שלו. מומחים פולנים וליטאים לשימור עבדו על הפרויקט, אך הפסיקו לאחר שהמלחמה התגברה. לאחר מלחמת העולם השנייה, בשנת 1946, החל פרויקט שחזור רציני והעבודות עצמן החלו בשנים 1951 - 1952. החלק המרכזי בשחזור הסתיים בשנת 1961. הטירה שוחזרה בסגנון המאה ה-15.
כיום הטירה מהווה אתר תיירותי מרכזי.
גלריה
החצר הפנימית של הטירה. מימין - הארמון הדוכסי ומגדל הביצור
