טוניו קרגר

טוניו קרגר
Tonio Kröger

מידע כללי
מאת	תומאס מאן
שפת המקור	גרמנית
סוגה	נובלה
הוצאה
תאריך הוצאה	1903

עטיפת הספר "טוניו קרגר" שיצא לאור בספריית תרמיל ב-1973

טוֹנְיוֹ קְרֵגֶר היא נובלה שנכתבה על ידי תומאס מאן. זוהי אחת מיצירותיו המוקדמות; היא נכתבה ב-1901, בהיותו כבן 25 ופורסמה לראשונה ב-1903. זהו סיפור הממצה את המוטיבים המרכזיים ביצירתו הכללית של מאן והוא נותר קרוב לליבו עד סוף ימיו.^[1] הקונפליקט המרכזי שהנובלה בנויה סביבו הוא הקונפליקט בין האמן המייצג את האסתטיות והאינטלקטואליזם מחד אך גם את הבדידות הייסורים ואת הניתוק מהחיים, מול היפוכו - הבורגני החווה את החיים כפשוטם, ללא בחינתם ובלי לדרוש במופלא ממנו.^[1] וכדי להעצים את הקונפליקט הגיבור מודה בסוף הנובלה שהוא בעצם בורגני תועה.

הנובלה תורגמה לשפות רבות: לצרפתית על ידי ז'נבייב מאורי (צר') ב-1923. א' א' קנוף בניו יורק פרסם את המהדורה האמריקאית הראשונה בשנת 1936 בתרגום הלן טרייסי לואר-פוטר.^[2]

תמצית העלילה

העלילה עוקבת אחר מהלך חייו של אדם מימי בית הספר שלו לימי בגרותו. טוניו הוא בנו של סוחר תבואה אמיד ומכובד ואם "דרומית" (קונסואלו) בעלת כישרונות אמנותיים.^[3] טוניו ירש תכונות משני צידי משפחתו. הוא מתגורר בעיר חוף סחופת רוחות בצפון גרמניה. כילד הוא חווה רגשות מנוגדים של הבורגנים שבסביבתו. הוא חש גם נעלה עליהם בראייתו וגם קנאה בחיוניותם התמה. שני מושאי אהבתו הם חברו האנס האנסן בעת ששניהם תלמידים בני 14 ואינגה צהובת השיער בהיותם בני 16, שכלל אינה מודעת לקיומו. שניהם טיפוסים יפים, חברתיים וחופשיים שחייהם נתפסים על ידי טוניו כחסרי דאגות, כשהוא לכוד בבדידותו, בייסורים שגורמות לו אהבותיו הבלתי מתממשות וב"עליונותו" האסתטית והאינטלקטואלית שהסביבה אינה מעריכה וגם אינה מעוניינת לשמוע.

קונפליקט זה ממשיך גם לימי בגרותו של טוניו, הוא בתחילת שנות השלושים לחייו והוא כבר סופר מפורסם החי במינכן שבדרום גרמניה. הוא מתאר יצירתו במילים: ”יצירה ראויה לשמה אינה באה לעולם אלא מתוך יסורים, שמי שחי את חייו אינו עובד ושצריך אדם להמית עצמו על־מנת להיעשות אמן.”^[4] הוא מבקר את ידידתו הציירת, ליזוֶטה איוואנובנה,^[5] ומשוחח איתה ארוכות על האמנות ועל דרכו באמנות ובחיים. השיחה מסתיימת בכך שליזווטה אומרת לטוניו שהוא למעשה בורגני שתעה בדרכו. נושאים אלה נפתרים רק בחלקם כאשר טוניו נוסע צפונה לבקר בעיר הולדתו. בעודו שם, טוניו נחשד בטעות כעבריין נמלט, דבר המחזק את חשדו הפנימי כי על האמן להיות יוצא דופן ביחס לחברה המהוגנת. מעיר הולדתו הוא מצפין אל דנמרק ושוהה שם בבית מלון. בעת נשף שמאורגן במלון הוא צופה שוב בבורגנים המושלמים: האנס ואינגה שהם כנראה זוג ובשאר חבריהם השמחים וחסרי הדאגות. הנובלה מסתיימת עם מכתב שכותב טוניו מדנמרק אל ליזוֶטה איוואנובה, ובו הוא כותב לה כי לא פתר את בעיותיו ואת זהותו, אך הוא מבטיח לה כי עיקר יצירתו עדיין לפניו.

הנושאים המרכזיים

ניתוח עצמי

כפי שאריך הלר – אשר הכיר את תומאס מאן באופן אישי – ציין, כי הנושא של טוניו קרגר הוא של "האמן כגולה מן המציאות", עם טרקוואדו טאסו של גתה (1790) וסאפפו של גרילפרצר (1818) כבני לוויה.^[6] ועדיין היה זה אריך הלר אשר, קודם לכן, בנעוריו הוא, אבחן את הנושא הראשי של טוניו קרגר כהתאהבויותיו והסתבכויותיו של לב נלהב, כדי לתת להן ביטוי אינטלקטואלי במונחים אמנותיים.^[7]

בתיה גור מסכמת את ביקורתה על הספר במילים: "הערגה הזו של טוניו קרגר לחיים התמימים היא פרי תחושת הנפש הרומאנטית של המשורר המקולל, מי שנדון להביט בעולם מבעד קיר הזכוכית, לראות את "מחול החיים" ולא להיות יכול לקחת בו חלק, לא להיות יכול לגעת בחיים עצמם. הוא שייך להוויה דמונית,כמעט מכר את נפשו לשטן בעצם היותו אמן.".^[8]

החיים בכלל והבורגנות בפרט מול האמן והאמנות

בביקורתה מ-1973, כותבת חנה הרציג: "בנובלה שלפנינו מאמין עדיין מאן, בתמימות מסוימת, בחלוקה הברורה בין החיים למתבוננים, בין הבריות השכיחות והאמנים: הראשונים הם הנורמאלים, הבריאים, היפים, "כחולי העיניים". והאחרים הם המוזרים, המופנמים, המתייסרים.".^[9] היא ממשיכה ומתארת את התפתחות גישתו של טוניו לנושא זה בחייו הבוגרים כשאיננו מוכן יותר להישבות עד כלות ברומנטיקה ולמות למען אינגה העליזה: "עם זאת נשארת איתנה התפיסה הבסיסית של היחס בין היוצר לחיים: האמנות באה על־חשבון החיים ("ככל שרפתה בריאותו כן הלכה יצירתו הלוך והשתכלל"^[10]). כדי ליצור על האמן האמיתי להתרחק מריגושי החיים, מכמיהת הלב, מאותה סחרחורת המפרה את המשמעת הפנימית.".^[9]

זהות מינית

פרטים שונים בטקסט מצביעים על כך שהקונפליקט של טוניו אינו מוגבל לזהותו החברתית והאמנותית, אלא גם לזהותו המינית. לידידותו עם האנס האנסן בגיל 14 יש תהודה הומוארוטית. גם בסצנת שיעור הריקוד משחקת הזהות המינית תפקיד אמביוולנטי: טוניו מצטרף בטעות לקבוצת הבנות, מה שמוביל לנזיפה של המורה שלו לריקוד, שמכנה אותו "מיס קרגר" ובאופן אירוני מצווה עליו לעזוב את הקו, דבר שמביך את טוניו. ככל הנראה, חברו של מאן לספסל הלימודים ארמין מרטנס, שמת בצעירותו, היה המודל לדמותו של האנס האנסן. תומאס מאן כתב לאחותו של מרטנס מכתב תנחומים לאחר מותו ב-1906: "את יודעת שזו הייתה הפעם הראשונה והטריה ביותר שחוויתי את הרגשות העדינים האלו.". חמישה חודשים לפני מותו של מאן ב-1955, הוא כתב לחברו לכיתה אודות מרטנס: "הוא היה למעשה האהבה הראשונה שלי, ומעולם לא זכיתי לאהבה עדינה יותר, כואבת ומאושרת יותר. דבר כזה לא נשכח, ועברו 70 שנים משמעותיות. זה אולי נשמע מגוחך, אבל אני מוקיר את הזיכרון של תשוקה זו של תמימות". קסמו של ארמין מרטנס ספג נזק ניכר מאז גיל ההתבגרות. "אבל הקמתי לו אנדרטה ב'טוניו קרגר'. ... זה גם מוזר לחשוב שכל ייעודו של האדם הזה היה לעורר תחושה שתהפוך יום אחד לסיפור שממשיך להדהד.".

שנתיים מאוחר יותר, בגיל 16, טוניו מתאהב באינגֶה צהובת השיער ותכולת העיניים הצוהלת בחברת ידידיה ודוחה את מגדלנה פֶרמֶרן המגלה בו ובשירים שהוא כותב עניין, כלומר התנהגותו היא כשל נער הטרוסקסואלי.

קשר ליצירות אחרות של תומאס מאן

טוניו קריגר יוצר צמד עם סיפור מפורסם יותר: "מוות בוונציה" (Der Tod in Venedig). שתי היצירות מתארות את חייו של אמן ומבטאות את עמדותיו של תומאס מאן על האמנות. בסיפור אחד האמן נוסע מדרום לצפון, בשני מצפון לדרום. אחד המסע מסתיים בפיוס קלוש והשני במוות. אך, כשם ש-ט' ג' רייד ציין: "ב'מוות בוונציה' תומאס מאן חוזר ממסע ומגיע לאלגוריה ושוב כותב ישירות על אמן-הכתיבה. אבל הישירות אינה של טוניו קרגר. שם הוא הביע בצורה לירית את חוויותיו המיידיות, כשהוא מגבש ומתפייס עם מה שעבר עליו."^[11]

המוציא לאור בישראל כותב: " את הקונפליקט הזה ושלל הנגזרים ממנו (המוסרי מול האסתטי, הרציונלי מול האירציונלי, ה"בריא" מול ה"חולה", האפוליני מול הדיוניסי, ההומאני מול הברבארי) אפשר למצוא בגלגולים שונים לאורך כל יצירתו של תומאס מאן, עד ליצירותיו האחרונות, 'ד"ר פאוסטוס' ו'פליקס קרול' ועד בכלל.^[1]

החשיבות של היצירה מונחת, ביסודה, באופיה האוטוביוגרפי, ובה במידה בתרומתה, דרך תיאור ידידות מיוחדת (amitié particulière) כתאוריה של האהבה.

עיבודים לתיאטרון ולקולנוע

בשנת 1964 הופק בגרמניה המערבית סרט על פי הנובלה ובשמה, בבימויו של רולף טילה (אנ') ובכיכובו של השחקן הצרפתי, ז'אן-קלוד בריאלי. הסרט השתתף בפסטיבל הסרטים הבין-לאומי בברלין ב-1964.

תרגומים לעברית והשפעה על הסיפורת העברית

התרגום הראשון לעברית יצא לאור ב-1932 בהוצאת אמנות ותורגם על ידי יוסף ליכטנבוים.^[12] תרגום זה יצא בהוצאה מחודשת בספריית תרמיל ב-1973.^[9]

גרשון שקד ראה בדמותו של הילד בהתפתחותו בקובץ הנובלות של יהושע קנז, "מומנט מוסיקלי: "גיבורו של קנז הוא מעין טוניו קרגר שנתגלגל לפתח־תקווה או מעין הוזה פתח־תקוואי המנסה להעלות ממשאבי הילדות את חזון היופי והמוות שאבד ....".^[13]

ב-1988 יצא לאור תרגומה החדש של נילי מירסקי, כחלק מאסופת נובלות שנקראת "מוות בוונציה וסיפורים אחרים". הספר יצא בסדרת "הספרייה" של הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה וכתר הוצאה לאור.

גם שקד וגם מיכל בן־חורין^[14] עומדים על מרכזיות המוזיקה בעולמו של האמן הצעיר, אך לטענת בן־חורין "בעוד ששקד מדגיש את המודל הדואלי של יופי ורוע או יופי וחולי בספרות האירופית ..." היא טוענת שכמו אצל מאן ב"טוניו קרגר וב"דוקטור פאוסטוס" קיימים שני מודלים - מודל אסתטי ומודל פוליטי המשולבים זה בזה. כדוגמה מציינת בן־חורין צירוף אוקסימורוני של קנז לתיאור המוזיקה "צונן ואכסטאטי" ואילו אצל מאן ב"טוניו קרגר" הגיבור מסביר כי "האמנות אינה נוצרת אלא מכוח הגירויים והאקסטזות הצוננות המרעידות את מערכת־העצבים הנשחתת של האמן.".^[15]

קציעה עלון טוענת שבסיפור "נוף עם שלושה עצים" משוחח מחברו, יהושע קנז, עם שלושה ספרי חניכה מפורסמים, שאחד מהם הוא "טוניו קרגר" של תומאס מאן.^[16]

קישורים חיצוניים

• טוניו קרגר, באתר OCLC (באנגלית)
• טוניו קרגר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• בתיה גור, קריאות הולך אל מותו, "כל העיר (ירושלים)", 1 ביולי 1988
• אפרת פאיאנס, יסורי אהבה-בשני סיפורים (חלק ראשון ולא רלוונטי של המאמר), מעריב, 21 בספטמבר 1973 המשך (החלק הרלוונטי של המאמר), מעריב, 21 בספטמבר 1973
• יעקב פיכמן, שורות, דבר, 21 במאי 1954

הערות שוליים

1. דברי המוציא לאור בעברית "ספרי סימן קריאה", 1988, על הכריכה האחורית (ככל הנראה, מנחם פרי)
2. Stories of three decades, WorldCat
3. אמו של תומאס מאן, יוליה דה סילווה ברוהנס (אנ'), שימשה השראה לקונסולאו, אימו של טוניו בסיפור.
4. עמ' 167
5. ליזווטה איוואנובנה הוא שם דמותה של אחת מקורבנותיו של רסקולניקוב ב"החטא ועונשו"
6. Erich Heller, The Disinherited Mind: Essays in Modern German Literature and Thought, (Cambridge, Bowes & Bowes, 1952), p. 167. Cf. id., The Disinherited Mind (Harmondsworth, Penguin Books, 1961), p. 187.
7. Erich Heller, Flucht aus dem zwanzigsten Jahrhundert: Eine kulturkritische Skizze (Vienna, Saturn-Verlag, 1938), p. 9.
8. בתיה גור, קריאות הולך אל מותו, "כל העיר (ירושלים)", 1 ביולי 1988
9. חנה הרציג, "אהבה אזרחית אל האנושי", דבר, 19 באוקטובר 1973 המשך
10. הציטוט מהספר הוא על פי תרגומו של "יוסף ליכטנבוים ב-1932 ובהוצאה מחודשת ב-1973. נילי מירסקי תרגמה משפט זה: "אך ככל שנתרופפה בריאותו, כן נשתכללה אמנותו,", עמ' 166
11. T. J. Reed, Thomas Mann: The Uses of Tradition (2nd ed.; , p. 144., Oxford, Clarendon Press, ), 1996
12. אליהו רזניק, רשימות בקרתיות, דואר היום, 23 בספטמבר 1932
13. גרשון שקד, "להתעורר מחלום", סימן קריאה, חוברת 11, מאי 1980, עמ' 123
14. מיכל בן חורין היא פרופסור לספרות משווה באוניברסיטת בר-אילן.
15. קרן דותן, "מבוא", ומיכל בן־חורין, "מוזיקה והיסטוריה בספרות של קנז ושחם", "יופיים של המנוצחים: ביקורת ומחקר על יצירתו של יהושע קנז" / חן שטרס וקרן דותן, עורכות. — תל אביב : הוצאת עם עובד ; באר שבע: מכון הקשרים לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית, תשע"ז 2016.
16. קציעה עלון, נוף עם שלושה עצים / יהושע קנז (לשונית "על היצירה"), באתר "תרבות•il