מצווה להדליק נרות בחנוכייה ולפרסם את נס פך השמן ברבים (פרסומי ניסא) לזכר ניצחון המכבים על היוונים. ולכן נוהגים להניח את החנוכייה בחלון הבית או בפתח הדלת, כדי שייראו מבחוץ. בבתים מסוימים מותקנים ביתני ברזל או מתכת קטנים שניתן להניח בהם את החנוכייה כך שתיראה לעוברים ברחוב ועדיין תישמר מפני פגעים שונים. אם הדבר לא מתאפשר, ניתן להניח את החנוכייה בתוך הבית, סמוך לדלת הכניסה, בצד שמאל של הנכנס. זמן ההדלקה הוא מצאת הכוכבים עד שתכלה רגל מהשוק, כלומר: ההדלקה צריכה להיות בזמן שעדיין מסתובבים אנשים בחוץ.
מבנה
החנוכייה בימי קדם הייתה שורת מנורות שמן עשויות מחרס או מתכת שהוצבו זו בסמוך לזו, או מנורה אחת עגולה בעלת שמונה פתחי פתילות. בימי הביניים התפתחו חנוכיית המתכת האשכנזית וחנוכיית החרס הספרדית. בספרד הוסיפו לחנוכייה קיר אחורי ששימש לתלייתה, בגרמניה עשו שימוש לראשונה בנברשת עומדת בעלת שמונה קנים בתוספת כן מוגבה עבור השמש, צורה זו כנראה בהשפעת מנורת בית המקדש, בתימן השתמשו בקערת אבן (עשויה מאבן מיוחדת) בעלת חריצים סביב עיגולה.
כיום לרוב החנוכייה מורכבת משמונה קנים המותאמים לקבלת שמונה נרות, וכן קנה נוסף המיועד ל'שַמָּש' - על מנת שאם ישתמשו לאור החנוכייה, יהיה זה לאורו של השמש, ולא לאור שאר הנרות שאסור להשתמש לאורם. כמו כן הוא משמש להדלקת יתר הנרות.
הסיבה שבחנוכייה ישנם שמונה נרות הוא מפני שחג החנוכה הוא שמונה ימים זכר לנס פך השמן, ותיקנו להדליק ביום הראשון נר אחד, ובכל יום ויום להוסיף עוד נר.
בחנוכייה כשרה כל שמונת הנרות עומדים בקו ישר, בגובה אחיד[5], ואילו על השמש להיות נבדל מיתר הנרות באופן כלשהו, לדוגמה בגובה שונה או במרחק מסוים משאר הנרות.
אורה יפה (עיצוב), אדריכלות במנורת החנוכה: השתקפות צורות ארכיטקטוניות במנורת החנוכה מתוך אוסף מנורות חנוכה במוזיאון ישראל, מוזיאון ישראל, 1979. (הספר בקטלוג ULI)
^כך גם במסורת יהדות תימן נקראת בערבית "מסרג'ה" (=מנורה), הרב יצחק רצאבי מעודד להמשיך להשתמש בשמה המקורי (שולחן ערוך המקוצר, חלק ג' עמוד רסו, קובץ דברי חפץ, חלק ה' עמוד רד).
^הלכות חנוכה, "ובעניין הנרות שידליקו בהן, כל אחד יעשה אותן כפי כחו וכל המהדר אותם ביותר הרי זה משובח. ומי שידו משגת לעשות אותם מכסף יעשה אותם. ... לפחות מי שאין בידו לעשות כל השמונה נרות כסף יעשה אחד מהם כסף, ויהיה אותה שמחדש בכל לילה זכר לנס, וכל זה אם אינו מעכב, מראה בה חביבות המצוה וחפצו והשמחה שיש לו בה - שהוא עיקר העבודה כנ"ל."