ואן גוך משויך לזרם הפוסט-אימפרסיוניסטי. יצירותיו מתחלקות בעיקר לשתי תקופות - התקופה שבה פעל בהולנד וצייר תמונות קודרות, והתקופה שבה פעל בדרום צרפת וצייר תמונות עתירות אור, בצבעים בהירים.
את רוב יצירותיו רשם וצייר במהלך עשר השנים האחרונות בחייו. רק אחרי מותו זכו יצירותיו להכרה, וכאחת עשרה שנים לאחר שנפטר הוצגו ציוריו בתערוכה בפריז[2].
ביוגרפיה
נעוריו
ואן גוך נולד בזונדרט, עיירה קטנה בהולנד, בן בכור לאנה קורנליה קרדבנטוס ותאודורוס פן חוך. בילדותו הושפע מאוד מאביו שהיה כומר קלוויניסטי (ומאוחר יותר אף הלך בעקבותיו). לוואן גוך היו חמישה אחים ואחיות בהם תאו ואן גוך, קורנליוס, ויל ואן גוך, אליזבת ואנה.
אחותו תיארה אותו כחמור סבר ונוטה להרהורים. כשמלאו לווינסנט 12 שנים, הוא נשלח לפנימייה בזבנברגן (אנ').
בגיל 16 החל ואן גוך לעבוד ב"גוּפִּיל ושותפיו" (צרפתית: Goupil & Cie), חברה לסחר באמנות, שבה היה שותף של דוד שלו. מאוחר יותר הצטרף לחברה גם אחיו הצעיר תאו, אליו היה ואן גוך קרוב מאוד. השניים שמרו על קשר מכתבים במהלך שנים רבות אחרי כן. כחלק מעבודתו נשלח ללונדון ולפריז ב-1873, ושם החל להתעניין בדת. ב-1876 פוטר מעבודתו בשל חוסר מוטיבציה, ככל הנראה בשל התעמקותו בתחום הדתי, כיוון שהזדהה באופן ניכר עם הבאים לכנסייה. לאחר מכן עבד זמן מה כעוזר הוראה ברמסגייט שבאנגליה, וב-1877 חזר לאמסטרדם, שם החל בלימודי דת. לאחר שנה פרש מהלימודים ועבר לבלגיה, שם עבד כדרשן לא מוסמך באזור המכרות העני של בורינאז', כשגורלם של הכורים נוגע עד עמקי לבו. אחרי שישה חודשים הוא פוטר ממשרתו והמשיך במתן דרשות ללא תשלום. במהלך תקופה זו החל ואן גוך ליצור את רישומי הפחם הראשונים שלו. כיוון שלא הצליח למצוא את לחמו, הפך תלוי בתמיכה שהעניק לו אחיו, ממנה התפרנס עד יום מותו.
עבודות ראשונות
בשנת 1882 החל ואן גוך להתייחס ביתר רצינות לציור. במשך תקופה קצרה למד בהאג אצל אנטון מוב (Anton Mauve), צייר מאסכולת האג, שאפשר לו לצייר מודלים בסטודיו שלו וסייע לו בצעדיו הראשונים בעבודה בצבעי מים ובצבעי שמן. ואן גוך גם התלווה לברייטנר, צייר נוסף באסכולה, ברישומים בתחנת הרכבת בהאג. תוך זמן קצר, עם זאת, התגלו חילוקי דעות בין מוב לוואן גוך, שסירב או התקשה לעבור את מסלול ההכשרה הרגיל, ובמיוחד חלק על הנימה הרגשנית והסנטימנטלית של חלק גדול מציירי אסכולת האג.
למרות חילוקי הדעות, השפיעו כמה מציירי אסכולת האג על יצירתו של ואן גוך בשנות יצירתו הראשונות, וניתן למצוא ברישומיו ובעבודות השמן הראשונות שלו הדים ברורים לעבודותיהם של ציירים כמו אנטון מאופה, יוזף ישראלס ויקוב מריס (אנ'). חותם אחר שהותירה התקופה הקצרה שבה למד ציור באופן מסודר, הוא חולשה מסוימת שנשא עמו ואן גוך בטיפול בקיצור פרספקטיבי, וכן יכולת רישום בלתי מהוקצעת.
בשנת 1881 הכריז ואן גוך על אהבתו לדודניתו, האלמנה קי פוס, אך כאשר זו דחתה את הצעת הנישואים שלו, עבר לגור עם אישה בשם מריה הורניק ובתה, ואף שקל לשאת אותה לאישה. נוכח התנגדות אחיו ואביה של הורניק, נסוג בו ואן גוך בסופו של דבר מכוונתו.
בשנים 1882 עד 1886 נדד ואן גוך ברחבי בלגיה וארצות השפלה, התגורר תחילה בדרנתה, בהמשך בנוינן שבצפון ברבנט ומאוחר יותר בהולנד. ציוריו באותה תקופה התמקדו בחיי העובדים והעניים, בהם גילה ואן גוך קדרות ואפלה (כמו למשל בציור גן בית הכומר בנונן). הוא הזדהה, ברוח הסנטימנטלית של התקופה, עם סבלם של העובדים והעניים, והקנה לציורים שיצר באותה תקופה נימה לודיטית ודתית בולטת.
בתקופה זו, בערך בין מרץ למאי 1885, יצר את עבודתו החשובה הראשונה: "אוכלי תפוחי האדמה". ביצירה זו, כברוב יצירותיו של ואן גוך מאותה תקופה, משתקפת השפעתו החזקה של ז'אן-פרנסואה מילה, אך גם תחושה דתית עמוקה שפיעמה בו. ואן גוך העיד כי שאיפתו ביצירה הייתה לשקף את חיי העמל של המופיעים בתמונה, הסועדים בידיים לא שטופות שבהן עמלו כל היום בעבודת האדמה. באופן לא מודע, אולי, משקפת הקומפוזיציה הקלאוסטרופובית של היצירה גם את תחושת היעדר התקווה שקיננה בסועדים שבציור ובוואן גוך עצמו. במהלך העבודה על היצירה לא זכה ואן גוך לעידוד ולתמיכה מאחיו, ככל הנראה משום שחש שוואן גוך נטל על עצמו כאן משימה שמעבר ליכולתו. מאוחר יותר נמנע ואן גוך באדיקות מיצירת קומפוזיציות רבות-משתתפים שאפתניות כאלו.
בחורף של שנת 1885 ו-1886, ניסה ואן גוך את כוחו פעם נוספת בלימודי אמנות, הפעם באנטוורפן, אך גם הפעם הסתיים הניסיון במפח נפש, כאשר סולק מן האקדמיה לאמנות לאחר מספר חודשים על–ידי הפרופסור אז'ן זיברדט. בתקופה זו נחשף ואן גוך לראשונה לאמנות יפנית, והערצתו לחלוקה הנקייה של מרחב הבד ולצבעים הנקיים והבהירים הובילה אותו לזנוח כמעט לחלוטין, החל בדצמבר 1885, את גוני השחור, החום והביטומן שאפיינו את הרקע והצללים בתמונותיו, ולעשות שימוש הולך וגובר בצללים וברקע כחול, ובגווני אוכרה נקיים יותר. מאוחר יותר פינתה האוכרה את מקומה לשימוש מסיבי יותר בגווני צהוב לימון ושימוש הולך וגובר בגווני אדום ורמיליון.
ציוריו של ואן גוך בתקופה הפריזאית מאופיינים בתנודות חריפות בין טכניקות ציור שונות, כשהוא נע בין יצירות נדירות ברוח יצירותיו הקודמות (לדוגמה, חלק מציורי הנעליים שלו), דיוקנאות או דיוקנאות עצמיים ברוח מסורתית יותר, נופים ודיוקנאות בהשראה יפנית, עם קווי מתאר מודגשים וחדשים, וניסיונות שאפתניים יותר ופחות בציור נוף בהשראת הציור האימפרסיוניסטי (כאן ניכרת השפעה חזקה של קאמי פיסארו), ואפילו ניסיונות בטכניקות מעין פואנטיליסטיות, גם כאן ככל הנראה בהשפעת פיסארו.
במהלך התקופה הפריזאית של ואן גוך, עד פברואר 1888, ניכרת גם הידרדרות מתמדת ביציבותו הנפשית וככל הנראה גם בראייתו. הידרדרות זו ניכרת גם בציורי הנוף שלו, שבהם העיוות הפרספקטיבי ואפקט "עין הדג" הולך ומתחזק, אך במיוחד היא בולטת בציורי הדיוקן העצמי שלו, שהופכים קלאוסטרופוביים ו'חתוכים' באופן המשקף אי-שקט הולך וגובר. הרקע ומרחב הציפייה שאפיינו דיוקנים מוקדמים שלו נעלמו בהדרגה ופינו את מקומם לציורי דיוקן מכווצים ודחוסים, בצבעים גסים ותוך היעלמות יומרה לקומפוזיציה של ממש.
בפברואר 1888 התערער מצבו של ואן גוך עד כדי כך שנטש את פריז ואת אחיו ועבר לגור ב"בית הצהוב" בארל שבחבל פרובאנס בצרפת. המעבר הועיל לוואן גוך, שבתקופה שבין פברואר לספטמבר אותה שנה הפיק חלק גדול מעבודותיו הטובות ביותר. העבודה היחידה שמכר ואן גוך בחייו, "הכרם האדום", נוצרה בשלהי אותה תקופה.
את החלק הראשון של התקופה בארל מאפיינת היעלמות ציורי הדיוקנאות, כולל הדיוקנאות העצמיים. ואן גוך התמסר במהלך אותה תקופה לציורי נוף וטבע דומם פשוטים ונטולי יומרה — תחומי הציור בהם היה כוחו גדול במיוחד. כאן הוא יצר את סדרת הציורים של "החמניות" ו"מרפסת בית הקפה בלילה".
בארל קיווה לכונן "מושבת אמנים" והזמין למקום כמה מהם, אך רק אחד, פול גוגן, נענה להזמנה. שני הציירים, שהעריכו זה את יצירתו של זה, ציירו בצוותא משך זמן מה, עד שמצבו של ואן גוך שב והדרדר, כפי שניכר משובם של ציורי דיוקן רבים לעבודותיו. בין ואן גוך לגוגן התגלע במהרה ריב[3]. ואן גוך התמוטט מבחינה נפשית, ותחת השפעת משקה אלכוהולי, כרת את החלק התחתון של אוזנו[4] ונתן אותו לאהובתו ראשל אשר הייתה זונה בבית בושת. גוגן עזב זמן קצר אחרי כן, בדצמבר 1888.
הבית בו חי ואן גוך כשהחליט להפוך לאמן.
תקופת סן-רמי
בתחילת שנת 1889 היה ואן גוך שרוי בדיכאון, כפי שאפשר להתרשם גם מהעובדה שצייר רק שלושה ציורים במהלך חודשיים, בניגוד לכמעט ציור חדש מדי יומיים בתקופה שקדמה להתמוטטותו. במאי 1889, כאשר הבין שמצבו אינו משתפר, התאשפז מרצונו במרכז הפסיכיאטרי שבמנזר סן-פול דה מסול שבסן-רמי-דה-פרובאנס. גם כאן ניכרה התקופה הראשונה של ואן גוך במקום (מאי-אוגוסט) בהתמקדות כמעט בלעדית בציורי נוף, ובעיקר זה שנשקף מבית החולים ובסביבתו. אחד הציורים המפורסמים מאותה התקופה הוא "אירוסים"[5].
לפי מחקר שנערך במוזיאון ואן גוך באמסטרדם על ידי לואי ואן טילבורך שהתמקד בציוריו של האמן שלא צוירו על קנווס, התברר שהצייר בהיותו בסן-רמי סבל ממחסור בכסף וחומרים. לנתון הזה יש תימוכין במכתב שכתב הצייר לאחיו תיאו ב-16 בנובמבר 1889 וביקש שיספק לו מלאי חדש של בד ציור. המשלוח התעכב כמה שבועות ומחוסר ברירה האמן החל להשתמש בתחליפים כגון נייר, מגבות מטבח, ומפות שולחן. ציוריו "עצי המישור הגדול" ו"שדות חיטה בנוף הררי" צוירו כנראה על מפת שולחן. יש השערה שהבד הגיע ממטבחי המוסד מכיוון שניתן להבחין בהדפס חיוור של רשת זעירה במקומות ששכבת הצבע דקה. שני ציורים נוספים מאותה תקופה צוירו על מגבות עם מסגרות אדומות. אחד הציורים נמכר בשנת 2000 במכירה פומבית תמורת 2.1 מיליון ליש"ט.
מאוחר יותר, עסק ואן גוך ביצירת העתקים לציורים של דלקרואה, רמברנדט ובמיוחד מילה, ממנו העתיק 19 ציורים שונים.
התפתחות בולטת בציוריו מאותה תקופה היא מידה הולכת וגוברת של הפשטה. משיכות המכחול הפכו באותה תקופה ישרות וארוכות יחסית, כשהצבעים המשמשים אותו הולכים ומצטמצמים במספרם והופכים נקיים יותר ויותר. פעמים רבות, ויתר ואן גוך על הגישה האימפרסיוניסטית ועל קווי מתאר מתמזגים ואימץ קווי מתאר שחורים ומודגשים, בנוסח ההדפסים היפניים. במקביל, הפכו צורות העצמים מעוותות ומסולסלות יותר ויותר, כאשר מקורות אור מוצגים אפופי הילה גדולה של אור, המשקפת ככל הנראה את בעיית הראייה ממנה סבל.
מותו
במאי 1890, אחרי שנה בה היה מאושפז, עזב ואן גוך את בית החולים בסאן-רמי ועבר לטיפול בקליניקה של פול גאשה באובר-סור-אוּאז שליד פריז, כדי להיות קרוב לאחיו תאו שנישא זמן קצר קודם לכן. על גאשה המליץ לשניים פיסארו כמי שטיפל כבר במספר אמנים.
התקופה הקצרה בה היה באובר-סור-אואז הייתה מיוסרת. ואן גוך נתקף שוב בדיכאון. התפישה המקובלת היא כי ב-27 ביולי1890, בגיל 37, במהלך טיול בשדות, ירה בעצמו ואן גוך בחזהו. בלי להבין כי הוא פצוע פצעי מוות, הוא שב לפונדק בו שהה, ושם נפטר כעבור יומיים, כשתאו לצדו. מילותיו האחרונות, כפי שדיווח תאו, היו "La tristesse durera toujours" (העצבות תימשך לנצח).
עם זאת, מחקר שפורסם באוקטובר 2011 על ידי סטיבן נייפה וגרגורי וייט סמית', מומחים במוזיאון ואן-גוך באמסטרדם, טוען כי ואן גוך נורה בשוגג מאקדח מקולקל על ידי שני נערים אותם הכיר. המחברים מבססים את קביעתם זאת, בין היתר, על כך שהקליע חדר לבטנו של ואן גוך בזוויתאלכסונית, כאשר במקרי התאבדות החדירה לגוף היא בזווית ישרה[6].
שישה חודשים אחרי פטירתו, מת גם תאו הלום מצער, ונקבר, לבקשת רעייתו, לצדו של וינסנט באובר-סור-אואז.
אחרי מותו
ב-9 בספטמבר 2013 נחשף ציור של ואן גוך, "שקיעה במונמז'ור". הציור נחשף במוזיאון "ואן גוך" בהולנד. היצירה היא מקיץ 1888. מכתב מ-4 ביולי 1888, שבו מתאר ואן גוך לאחיו תיאו את היצירה, היווה אישור מכריע. "זה היה רומנטי. השמש שלחה קרניים צהובות מאוד מעל השיחים והקרקע, כמו מקלחת של זהב", כתב הצייר, ותיאר גם את עצי האלון המתפתלים ואת שדות החיטה - שניתן לראות בציור[7].
ב־15 בנובמבר 2016 נחשפה בצרפת מחברת סקיצות ובה 65 ציורים של וואן גוך. מוזיאון וואן גוך טען כי מדובר בזיוף[8].
לקט אזכורים תרבותיים
ישנו מוזיאון באמסטרדם המוקדש לואן גוך ויצירתו. תמונותיו מופיעות בעשרות מוזיאונים נוספים ונחשבות ליקרות ומבוקשות במיוחד[9]. לאמנותו של האיש הוקדשו ספרים רבים ואמנים רבים נוספים מצהירים כי הוא השפיע עליהם. לכן, ואן גוך מוזכר בביוגרפיות של אמנים רבים ובספרים הסוקרים את אמנותם של אמנים רבים[10].
שלוש מיצירותיו נמצאות במוזיאון ישראל בירושלים. שער על האיל-דה-לה-גרנד ז'ט, ציור שמן (1887). קציר בפרובאנס (1887) ורישום גיר שחור על נייר איכרה עודרת (1885)[11]. במוזיאון תל אביב לאמנות נמצאת היצירה הרועה (1889)[12].
שירו האקוסטי הנוגה של דון מקליין וינסנט (Vincent) נכתב על ואן-גוך בהשראת הציור "ליל כוכבים". השיר נכלל באלבומו המצליח "אמריקן פאי" משנת 1971 וזוכה להשמעות רדיופוניות עד היום[13].
באותה שנה יצא גם סרטו של רוברט אלטמן, "וינסנט ותיאו", העוסק בחייו של ואן-גוך וביחסיו עם אחיו.
בשנת 2010 שודר בטלוויזיה פרק בסדרת דוקטור הו שבו מסופר על התקופה שהיה חולה נפש, כשנה לפני התאבדותו של ואן גוך ועל הרפתקאותיו עם הדוקטור.
הרומן "חמניות" מאת שראמי בונדריק (יצא לאור באנגלית 2009, בתרגום לעברית ב-2010) מתאר עלילה בדיונית המבוססת על עובדות מתולדות חייו ויצירתו של ואן גוך בשנתיים האחרונות לחייו[15].
1989 - ראיון קולנועי עם האישה הזקנה ביותר בעולם, ז'אן לואיז קלמן, בשם "וינסנט ואני", בו היא מספרת כיצד הכירה את ואן-גוך, כאשר היא הייתה בת 13.
בסרט האיש מכוכב ארץ (The Man from Earth) משנת 2007, הדמות הראשית היא של אדם הטוען כי חי למעלה מעשרת אלפים שנה. במהלך שיחה עם חברים בה הוא מגלה את סודו, הוא מספר על פגישתו עם ואן גוך ומראה ציור לא מוכר שהוא צייר והקדיש לו אישית.
בשנת 2017 יצא לאקרנים סרט האנימציה "לאהוב את וינסנט" המתחקה אחר חייו של ואן גוך. זהו סרט הקולנוע הראשון באורך מלא שמצויר כולו ידנית בצבעי שמן. במסגרת העלילה מונפשים בסרט רבים מציוריו המפורסמים של ואן גוך[16].
בשנת 2019 יצא לאקרנים סרט הדרמה הביוגרפי: ואן גוך: בשערי הנצח" בבימויו של הבמאי ג'וליאן שנאבל. הסרט מתמקד באומנות של ואן גוך בשנותיו האחרונות[17].
^ואן גוך לא הצליח למכור אף ציור במהלך חייו, למעט ציור אחד שאחיו תיאו מכר לקרובת משפחה זקנה. יש ציין שקרובי משפחתו היו סוחרי אמנות והיו בעלי גלריה בלונדון. איש מהם לא התעניין ולא החשיב את יצירתו של ואן גוך.
^כך הגרסה המקובלת; אך יש חוקרים הגורסים שגוגן הוא אשר כרת את אוזנו של ואן גוך. ראו כאן. קיימת גרסה נוספת, לפיה הסיבה שבגינה חתך ואן גוך את אוזנו, היא הידיעה כי אחיו תיאו עומד להתחתן. ואן גוך, שהיה קרוב במיוחד לאחיו, חשש כי הנישואין הקרובים יפגעו ביחסים ביניהם וכי אחיו יתרחק ממנו ויתרכז במשפחתו בלבד. ראו כאן.
.jpg)
.svg)
_-_Wheat_Field_with_Crows_(1890).jpg)
.jpg)
.jpeg)
