הממלכות ההלניסטיות נכבשו בסופו של דבר על ידי רומא או התפרקו. לתרבות ההלניסטית הייתה השפעה מכרעת על התרבות הרומית, ודרכה על תרבות אירופה המערבית שהתבססה במידה רבה על התרבות הרומית. הרושם העז שהותירה תרבות זו על התרבות המערבית ניכר עד היום.
המושג "הלניסמוס" (Ἑλληνισμός) ביוונית[1] מופיע בספר מקבים ב במובן הכללי של "יוונוּת".[2][3]
מקובל לחשוב כי ההיסטוריון הגרמני יוהאן גוסטב דרויזן היה הראשון שטבע את הביטוי "הלניזם" (בגרמנית: Hellenismus, הלניסמוס) כדי לציין את התפשטות התרבות היוונית מזרחה ואת מיזוגה עם התרבויות המקומיות.
התרבות ההלניסטית מהווה מושג רחב, מורכב ולעיתים סותר, האוצר בתוכו מזיגה בין התרבות ההלנית לתרבויות המקומיות. התרבות ההלנית שיקפה מטען גדול של מהויות, גישות, שפות, אורחות חיים ועוד. היוונים כינו את אדמתם בשם "הלאס", ואת עצמם בשם "הלנים", ומכאן נולדו תחומיה של תרבות הֵלַאס, התרבות ההלנית. זו, מטעמים פוליטיים, חברתיים-כלכליים ודתיים-תרבותיים, מתחה קו של שוני בינה לבין שאר התרבויות, שסווגו כ"נחותות".
היסטוריה
כיבושיו של אלכסנדר הגדול
בשנת 334 לפנה"ס יצא אלכסנדר הגדול ממקדוניה למסע כיבושים. בתוך כעשר שנים השתלט על כל הממלכה הפרסית, עד הודו במזרח, והקים ממלכה חדשה, הלנית על-פי מאפייני שליטיה. על אף שאלכסנדר יצא לקרב בשם המלחמה של התרבות ההלנית בזו הברברית, הוא נחשף לתרבויות המקומיות, הוקסם מהן וביקש לשלבן בתרבות ההלנית.
דרכו ושיטתו להגשמת חזונו התבטאו, בראש וראשונה, בדוגמה אישית שנתן אלכסנדר לקציניו, ולאחר מכן בשורת הוראות ותקנות שקבע כדי לעודד את היווצרותה והתפתחותה של תרבות זו על ידי תושבי ממלכתו. ראשית, על ידי נישואי תערובת עם בנות הסביבה, כשהוא עצמו נושא לאישה את רוקסנה, בת לאחד השבטים בבאקטריה ובהמשך ארגן נישואים המוניים בין קציניו לבין נסיכות פרסיות, כשהוא עצמו נושא לאישה את בתו של דריווש ומשדך את אחותה לסגנו ולחברו הטוב. שנית, על ידי הקמת צבא משותף המורכב מהלנים ומברברים. שלישית, על ידי אימוץ מנהגים מקומיים, כמו לבוש, מאכלים ואורחות חיים. רביעית, על ידי הקמת ערים שבהן הושיב מקדונים, יוונים ומקומיים.
מהסתייגות לקבלה
מותו של אלכסנדר ב-323 לפנה"ס, והוא בן 33 בלבד, רק בתחילת מימוש חזונו – ממלכה ותרבות מאוחדת – והעובדה שלא הכין והכשיר יורש ראוי שישלוט על ממלכתו העצומה וימשיך את מפעלו, הביאו לכך שהממלכה הגדולה שכבש התפצלה בין מספר יורשים (ביוונית: דיאדוכים). אלה פתחו במלחמות ארוכות שנקראו מלחמות הדיאדוכים, שפיצלו את הממלכה המאוחדת ליחידות טריטוריאליות קטנות יותר.
למרות ההסתייגות המתנשאת והאתנוצנטרית של האריסטוקרטיה היוונית-מקדונית מחזונו של אלכסנדר עוד בחייו, נקלטה התרבות היוונית במזרח, ואף שילבה בתוכה אלמנטים מזרחיים רבים. ראשיתו של המיזוג, כאמור, במפעלי אלכסנדר, אך עיקרו בתנועת הגירה מקיפה של יוונים ומקדונים ששטפה את המזרח. הללו השפיעו על המקומיים והושפעו מהם בתחומים שונים, כמו שפה, אורח חיים, תרבות, דת ועוד.
המלך ההלניסטי של מצרים, תלמי הראשון, ראה כמשימה ראשונה במעלה ליוון את מצרים. לצורך זה הזמין לארצו סופרים, משוררים, ציירים, מלומדים והוגי דעות, והעמיד לרשותם תקציב גבוה וכן מוסדות ומתקנים כגון ספריה, גן בוטני ואף מצפה כוכבים.
תרבות זו נקלטה בעיקר בקרב שכבות האריסטוקרטיה המקומיות, שהיו בעלות עניין להיחשף לתרבותו של השליט, ועם הזמן חלחלה התרבות אף לשכבות עממיות יותר. השפעת התרבות ההלנית על האוכלוסייה המקומית נבעה בעיקרה מהסיבות הבאות: הערצת תרבות השליט החזק; מקדמי גירוי רבים בתרבות ההלנית, כגון הפעילות הגופנית; העדר מגמה מאלצת של כפיית ההלניזם; חשיפה הלנית לתרבות המקומית; קווי דמיון מסוימים בין חלק ממאפייני שתי התרבויות.
החברה ההלניסטית
ממוצא לחינוך
מבנה הגימנסיון של פומפיימבנה הגימנסיון בקירנהלובשמו של הגימנסיון נגזר מ"גימנוס" (עירום ביוונית). האימונים והתחרויות נערכו בעירום מוחלט, בהתאם לשאיפת הפגנת החוסן הגופני בהרמוניה פיזית, ועל מנת לחשל את הגוף.
על פי התפיסה היוונית הקלאסית, יווני הוא מי שנולד להורים יוונים. בתקופה ההלניסטית חל שינוי משמעותי בהגדרה, כדברי הפילוסוףאיסוקרטאס, שחי בשלהי התקופה הקלאסית: "להיות יווני אין זה עוד עניין של מוצא, אלא של נטייה, ומי ששותף לחינוך שלנו ראוי להיקרא יווני, יותר ממי ששותף לנו במוצאו". לכאורה, אין משפט זה אמור לחולל איזושהי סערה במחשבה, אלא שמסתתר מאחוריו שינוי של ממש בתפיסה. היוונים התייחסו אל הברברים כאל נחותים, ועל אף שקמו ממלכות הלניסטיות והחלה להתפתח תרבות הלניסטית, עדיין הגדירו עצמם היוונים והמקדונים במזרח כיוונים בעלי שיוך מכובד, בעוד שהמקומיים, הברברים, נחשבו לנחותים.
המימוש והחידוד של עקרון ההתנשאות בא לידי ביטוי בחינוך היווני. החינוך היה כה חשוב ליוונים, עד כי התפארו ואף מימשו את המשפט, כי בהיעדר מוסדות חינוך יווניים, לא יכולה העיר לתפקד כפוליס.
הקמת הממלכות ההלניסטיות במזרח שינתה בהדרגה את תפישת החינוך היווני. בממלכות רבות צמחו ערי פוליס, שבהם, בדומה לפוליס היווני, התקיימו אסיפות עם שמשתתפיהם נטלו חלק בקבלת ההחלטות, הונהגה הלשון היוונית, נטבעו מטבעות עם כתובות יווניות, נערכו תחרויות וחגיגות, הוצבו פסלים בחוצות, והוקמו מוסדות אופייניים, כגון מקדש, גימנסיון ואפיביון (מוסד למתבגרים). הללו, כביוון הקלאסית, ניסו לקיים את מערכת החינוך המסורתית הוותיקה.
אלא שהמציאות השתנתה: העיר לא נותרה עוד עצמאית כבעבר ואזרחיה נחשבו לאזרחי המלך וחויבו להעלות לו מיסים. בעלי המשרות מונו על ידי המלך וראו את עצמם משרתיו, נאסר על העיר לנהל מדיניות חוץ (בניגוד לפוליס היוונית שבה נושאי המשרות היו נבחרי ציבור וכל פוליס ניהלה מדיניות חוץ עצמאית). בנוסף, למרות גלי ההגירה מיוון למזרח, מעולם לא הפכה האוכלוסייה היוונית והמקדונית לרוב במזרח. היא המשיכה להיות מיעוט בתוך רוב מקומי גדול, ומכיוון שכך, המוסדות הקלאסיים, ובכללם מוסדות החינוך, נפתחו גם לציבור המקומי.
נוצר מעין גשר בין חלק גדול מהתושבים המקומיים, שרצו להתחנך בחינוך היווני, ובין היוונים עצמם. הראשונים נמנו עם השכבות האריסטוקרטיות המובילות והמנהיגות את הציבור המקומי, שרצו "להתחכך באבק כוכבים", כמקובל ביחס הקלאסי בין כובש לנכבש לאורך ההיסטוריה. מכאן נפתח צוהר להשתלבות המקומיים במוסדות החינוך היווניים.
היות שעל מנת להתקבל לשורות אזרחי העיר ולמלא בה משרות ציבוריות חייב היה בן העיר להתחנך בחינוך היווני, ברברי שהתחנך במוסדות אלה זכאי היה אף הוא להימנות עם החוג היווני כאזרח מן השורה. ההגדרה של איסוקרטאס אמרה במילים אחרות, כי גם ברברים זכאים להתחנך במוסדות היווניים, יקרים ויוקרתיים ככל שיהיו.
הגדיל מאיסוקרטאס פילוסוף אחר, ארטוסתנס, שהתפרסם בעבודתו בספרייה של אלכסנדריה. הלה טען בכלל כי אין כל בסיס להבדל בין יוונים לברברים, ויש להתייחס אליהם כאל בני אדם, מהם טובים ומהם רעים. תמונה המשקפת גישה זו משובצת בזיקה לרפורמה ההלניסטית של יאסון בירושלים, כשלמתחנכים בגימנסיון חשובים היו יותר הכיבודים יווניים מאשר הייחוס משפחתי.
אין לדעת בבירור האם עיר הפוליס ההלניסטית הקפידה על מערכת חינוך יוונית טהורה. בכל מקרה מדובר על מערכת חינוך מורכבת, שראשיתה בדידאסקליאום – בית ספר יסודי לגילאי 7–14, אשר בו הקנו את יסודות המוזיקה, האמנויות החופשיות והגימנסטיקה – הפעילות הגופנית, שבמרכזה בלטה ההיאבקות. בין הגילאים 14 ל-16 התחנכו הנערים ב"גימנסיון", שהיה מוסד מרכזי לחינוך. הפעילות הגופנית בגימנסיון, זו שהרכיבה כמחצית שעות הלימוד, התבצעה בעירום מוחלט. מעבר לגיל זה היה מוסד נוסף - אפביון ששם דגש על פעילות ספורטיבית וצבאית.
הנערים התחנכו, התאמנו והתחרו בהדרכתם של מאמנים ומורים מקצועיים, כאלה שרשויות העיר שכרו במיוחד. הגימנסיון נוהל על ידי פקיד שנבחר על ידי הציבור לשנה אחת בעל התואר "גימנסיארכוס", כשרוב הוצאותיו מתוקצבות על ידי הרשות העירונית. בגימנסיון, כמו בדידסקליאום, הוקפד על שילוב בין פעילות גופנית לעיונית, הומנית ומדעית. לאחר שלב הלימוד היסודי של קריאה, כתיבה וחשבון, למדו התלמידים את כתבי הומרוס, את יצירות המשוררים הליריים, המחזות האטיים, ובתחום הפרוזה את ההיסטוריונים. אחר-כך עסקו ברטוריקה, מתמטיקה, מוזיקה ואסטרונומיה. בשנתיים הבאות, עד גיל 18, למדו הנערים במוסד שנקרא "אפביון" (מיוונית: המוסד לבני הנעורים), שבו הוכשרו להיות אזרחים מחד ולוחמים מאידך.
ההתייוונות
ההתייוונות הייתה אחד היסודות המובילים בתרבות ההלניסטית. ההתייוונות החלה עוד בימיו של אלכסנדר הגדול והמשיכה ביתר שאת עם כינון הממלכות ההלניסטיות. ההתייוונות אפיינה, בדרך כלל, את השכבות האריסטוקרטיות. אחד המרכיבים שקידמו את ההתייוונות היה נישואי התערובת. גל המהגרים מיוון למזרח הורכב ברובו מגברים וממיעוט נשי, ותוצאת נישואי התערובת כמעט מובנת מאליה.
להתייוונות המקומית שבמזרח ההלניסטי היו מאפיינים רבים, בעיקרם חיצוניים, של האוכלוסייה המזרחית: אימוץ שמות יווניים, לימוד השפה היוונית ושימוש בה (הלשון היוונית הייתה השפה הרשמית של המינהל ההלניסטי), קריאת יצירות יווניות, שימוש בחפצים יווניים – שימושיים ואמנותיים, הקמת מבני ציבור יווניים, קליטת מאפייני החינוך היווני, ניסיונות להשתלב בפקידות המינהל, השפעת האדריכלות היוונית ועוד.
השלב הסופי של תהליך התייוונות בא בדמות הענקת מעמד של פוליס לעיר מזרחית על ידי המלך. הערים המזרחיות-המתיוונות בִקשו להצדיק את תביעתן לקבלת סטטוס של פוליס על ידי הבאת הוכחות למוצא יווני לכאורה של תושביהן. חלק מהן שמחו לגלות שהן נזכרות במיתולוגיה היוונית. אלו שהיו בנות מזל פחות המציאו לעיתים "הוכחות" בדבר היווניותן הקדומה.
עם זאת, המיזוג לא היה מושלם והתרבות המקומית לא נעלמה. זה בא לידי ביטוי בשלושה אופנים עיקריים: האחד הוא הדתי. המקומיים לא הפנו, לרוב, עורף לדתם ולפולחנם כתוצאה מהמיפגש עם הדת היוונית. השני – המקומיים נהגו הקפדה רבה בנושא חיי המשפחה, כמו נפיצות נישואי אח ואחות. כמו כן נודעו מקרים של שמרנות בתחום השפה המקומית, כגון הדימוטית במצרים; השלישי - ההתייוונות הייתה תופעה עירונית, ואילו רובו של המזרח היה כפרי. עם זאת מקומיים שאיישו משרות ציבוריות כגון "ראשי הכפר", או "סופרי הכפר", נזדקקו לשפה היוונית, ומשם קלה הדרך להתייוונות. במצרים, למשל, קיימות עדויות לקיומם של גימנסיונים לא רק במרכזי המחוזות אלא גם בכפרים.
האינדיבידואליזם
אמירתו של אריסטו, כי "האדם אינו אלא בעל חיים פוליטי על פי הטבע". כלומר היווני הממוצע היה בעל תודעה פוליטית עמוקה. במזרח ההלניסטי הייתה תמונת המצב שונה. ערי הפוליס צמחו והתפתחו, אך נקודת הכובד זזה מהעיר הריבונית שביוון למרכז המלוכני, ההלניסטי שבמזרח.
אף על פי שהיינו מצפים, לכאורה, כי דווקא הדבקות האתנית של המהגרים ההלנים שעקרו למזרח תיצור קולקטיביזם מאולץ, כדרכה של חברת מהגרים המהווה מיעוט בכלל האוכלוסייה המקומית, מהלך העניינים התרחש באופן שונה. דווקא גורמים אחרים כגון ההתנתקות מיוון, העימות התרבותי עם החברה הברברית שבמזרח ובפרט קשת ההזדמנויות שאליה נחשפו המהגרים מיוון, עיצבו אפיון חדש של היווני במזרח: רציונלי, חומרני, הישגי ושאפתן. תכונות אלה גיבשו את הדמות החדשה של המצליחן האינדיבידואליסטי.
היות שערי הפוליס ביוון, אפילו המרכזיות שבהן (כמו אתונה), היו קטנות יחסית, הרי מעורבותו של האזרח בחיי העיר הייתה רבה. הוא הכיר את האזרחים, אחיו לחיי הפוליס, ומתוך כך ראה עצמו כחלק מתוך כלל דינמי ופעיל. כשהגיע למזרח הסתבר לו כי העיר איבדה מחשיבותה ומגדולתה, ותחתיה פועל מנגנון ריכוזי הנשלט על ידי בית המלוכה ההלניסטי.
השפה המשותפת
עד לתקופה ההלניסטית הייתה השפה היוונית שגורה בפי תושביה של יוון גופא, ובפי יושבי המושבות היווניות במערב אסיה הקטנה, בדרום איטליה, באיי הים האגאי ועוד. היוונית דוברה בכמה ניבים, עד המאה הרביעית לפנה"ס, כמו הדורי והאיוני.
במזרח ההלניסטי החל להתפתח ניב חדש לכל דוברי השפה היוונית, והוא נקרא ביוונית בשם "קוינה" (koine) שמשמעו – המשותף. בניב זה נכללו גם ביטויים ויסודות מהשפות המדוברות במזרח, כגון המצרית. ה"קוינה" הכשירה את התפתחות התרבות ההלניסטית, ובעיקר את היצירות הספרותיות והליריות שנפוצו ברחבי הממלכות ההלניסטיות.
השפה היוונית הייתה שפת השלטון ובמהרה הפכה לשפה בינלאומית. כל מי שרצה לתקשר בשלטונות חייב היה לדעת יוונית, וידיעת יוונית קידמה את המעמד הכלכלי-חברתי. מי שלמד שפה זו היו בני המעמד הגבוה.
השלטון
השלטון ההלניסטי כולל אף הוא מרכיבים מתרבות יוון ומתרבות המזרח. השליטים ראו עצמם כיוונים, דברו יוונית והתלבשו בסגנון יווני, ובנוסף קיימו את הפולחנים היוונים והקימו מקדשים יוונים. לעומת זאת הם ראו את עצמם כאל או כבנו של אל (בניגוד מוחלט לתרבות יוון) ודרשו מהתושבים להקים לכבודם ולכבוד נשותיהם מקדשים ולערוך לכבודם משחקים ותחרויות, הפולחנים לכבוד המלך-האל המשיכו לפעמים גם אחרי מותם. בנוסף השושלת הלניסטית המצרית דגלה גם בנישואי אחים ואחיות כמקובל אצל הפרעונים (ייתכן שהסיבה היא כדי לשמור על טוהר הדם של בית המלוכה).
חיי הרוח
דת
בתהליך ממושך התגבשה במזרח ההלניסטי דת ממוזגת, שהחליפה את דת יוון העתיקה ואת פולחניה. המיזוג התבטא בשילוב בין הדת היוונית לדתות המזרח, כמו במציאת קווי דמיון בין משפחות האלים והתכונות של מרכיביהם. כך יצא שהתפתחו זהויות מהותיות וחיצוניות בין אלי יוון ודמויות מן המיתולוגיה היוונית לבין אלו שבמזרח. והדבר התרחש כיוון שהיווני היה רגיל, לזהות את אלהי העמים האחרים עם אלהיו.
כך, שונה שמה של העיר רשף, הפיניקית לשעבר, לאפולוניה, בשל התכונות המשותפות בין רשף לאפולו. באופן דומה, נוצרה טשטוש זהויות בין מלקרת הצורי לבין הרקולס היווני, האל הסורי בעל זוהה עם האל היוני זאוס, והאל היהודי זוהה באופן מתמיה דווקא עם דיוניסוס[4]
המקדשים בתרבות ההלניסטית ביטאו סינקרטיזם, סגנון הבניה היה מקומי, עם תוספות בסגנון יוני. בפולחן שולבו לעיתים יסודות מדת היוונים, אך הייתה הקפדה על שמירת עליונות דת המקומיים, וקיום המסורת והמנהגים שלה. הטקסים הדתיים נוהלו רק בידי שכבה ממוצא נבחר (בניגוד לפוליס היוני בו זה היה תפקיד שהועמד להצבעה).
היוונים מצאו לעיתים בדתות המזרח את המיסטיות, את שלוות הנפש, את ההתבוננות אל מהויות הפרט, ובעיקר את השונה מדתם ומפולחנם.
ספרות
בתקופה זו, ההלניסטית, ירדה הטרגדיה היוונית הקלאסית מחשיבותה, ותחתיה התחברו מונולוגים ארוכים, ואף האפוס והקומדיה עברו שינויים. האפוס איבד את הילת הגיבורים שבו והקומדיה החלה לעסוק פחות בפוליטיקה ובבעיות חברתיות ויותר בנושאי אהבה וידידות, תמונות מחיי היומיום, יחסים בתוך המשפחה ועוד.
חדלו כמעט הקומדיות בסגנונו של אריסטופאנס, המותחות ביקורת על מוסדות הפוליס ואישי ציבור בה, אלא, מה שמזכיר מעט את הטרגדיה, התנגשות בין האדם לסביבתו הקרובה כגון משפחתו וידידיו. נודעו בתקופה זו מחברי קומדיות מוכשרים בשם אנטיפאנס או מנאנדרוס.
הופיעו, בתקופה זו, יצירות חדשות כגון כתיבת היסטוריה, כגון חיבורו של פוליביוס, יצירות של רטוריקה, שירת רועים, אפוסים קטנים המתבססים על מיתוסים מקומיים, שירים קצרים, סאטיריים ונשכניים.
שירה
השמות הבולטים בין המשוררים ההלניסטיים היו קאלימאכוס ותאוקריטוס. גם בשירה, כמו בספרות, נשחקו נושאים פוליטיים וחברתיים, ובמקומם צצים נושאים הדנים בחיי הפרט. אפשר למצוא בשירים הרבה הווי ופולקלור לצד ידענות ולמדנות. תחת שימוש מרובה בתמונות מחיי הדת והפולחן שביוון הקלאסית, בולטים בשירה ההלניסטית הדת והפולחן של השליטים. בתקופה זו נכתבה שירה אפית כמו הארגונאוטיקה של אפולוניוס מרודוס, המבוססת על האפוס הארכאי הנודע על אודות מסע הפלאים של הספינה "ארגו" ועליה הארגונאוטים ובראשם הגיבור המיתולוגי יאסון שיצא לחפש את גיזת הזהב בארץ קולכיס.
מדע
ההתפשטות הטריטוריאלית של אלכסנדר הגדול, הביאה לשינוי גדול בגישה למדע, בכל מקום שבו הכתה התרבות ההלניסטית שורש. המדע היווני לא קפא על שמריו. המדע ההלניסטי נהנה מפירות ההצלחה המדעית של מדעני המזרח הקדום. בניגוד לחקר המדע של המזרח הקדום, מאמץ רב הוקדש לחקר אמפירי טהור, ולא רק לתיאור תופעות טבע וחקירתן.
מרכז מדעי גדול במיוחד קם באלכסנדריה שבמצרים שהוקמה בה הספרייה הגדולה ששכנה בקומפלקס מבנים ייעודי הנקרא מוזיאון. מוסד זה, כמו מוסדות רבים אחרים נהנה מתמיכה נדיבה של השלטון התלמיי.
היוצרים המדעיים בתקופה ההלניסטית הגיעו מכל רחבי העולם ההלניסטי, אך נודעו בעיקר חיבוריהם של אלה שפעלו במרכז המדעי והתרבותי הנודע שבאלכסנדריה. הללו פיתחו תאוריות וערכו ניסויים בתחומים שונים כגון מדעי הטבע, אנטומיה, זואולוגיהבוטניקה, המתמטיקה והאסטרונומיה. נודעו בין השאר המתמטיקאיאוקלידס וארכימדס רב האשכולות.
בין ההישגים הבולטים הם גילוי מערכת העצבים וצמחי רפואה, נחקרו תופעות הגאות והשפל ונתיבי רוחות המונסון, נוסחו יסודות הגאומטריה שמקובלים עד היום, נוצרו המושגים אליפסה ופרבולה, וחושב כמעט במדויק היקף כדור הארץ. ארכימדס חישב את היחס בין שטח עיגול להיקפו, ולראשונה נטען שכדור הארץ נע סביב עצמו וסביב השמש (טענה שנדחתה באותם ימים).
פילוסופיה
הפילוסופיה ההלניסטית התפתחה מהפילוסופיה היוונית והפן המרכזי שלה היה הפילוסופיה של המוסר ואתיקה. האדם בתקופה ההלניסטית נחשף לבעיות מגוונות, שנבעו מירידת כוחה של הפוליס, מהתחזקות המשטר המלוכני וממרכזיותו, מתחושת שחיקה באמונה הדתית הקלאסית ובכלל ממשברי התנתקותו של היווני, כור מחצבתו אשר ביוון. שלושה זרמים מרכזיים עמדו בבסיסה של הפילוסופיה ההלניסטית, ואלו הם:
הזרם המרכזי בפילוסופיה ההלניסטית היה האסכולה הסטואית. מייסדו היה זנון הקפריסאי. הזרם נקרא על שם הסטואה – מבנה ציבור יווני הכולל שדירת עמודים שהיה חביב על זנון. הזרם הסטואי תמך במלוכה ההלניסטית ולא בפוליס. הוא חילק את הגותו לשלושה חלקים: לוגיקה, פיזיקה ואתיקה. הראשונה עסקה בתורת ההכרה המבססת את מציאת האמת על פי החושים ולאור הדיאלקטיקה, כלומר מה שנאמר על הדברים הנתפשים בחושים. השנייה מתבססת על תורם היקום והאלוהות.
אנשי הסטואה בקשו לבחון את בעייתו של היחיד בעולם. הם שמו דגש על התנהגות האדם, מילוי חובותיו ואחדות המין האנושי. הזרם הסטואי טען כי בני האדם דומים זה לזה במבנה הביולוגי והחברתי. לכל בני האדם ישנה איכות אנושית משותפת ושמה "טבע" או "תבונה". אנשי הסטואה האמינו כי לכל פרט נועדה שליחות בעולם ועליו לבצעה בכל מחיר. זרם זה דגל באחדות הטבע ושלמותו. לדעתם פועל תיאום בין הטבע האוניברסלי לטבע האדם, ומחובתו של הפרט לחדד את התאימות הזו. ללכת בעקבות התבונה, הטבע והאל – זה היה האידיאל הסטואי.
זרם נוסף בפילוסופיה ההלניסטית היה הזרם האפיקוראי. הוא נקרא על שם מייסדו, אפיקורוס מהאי סאמוס. תכלית הפילוסופיה, לדעתו של אפיקורס, היא להביא שלווה ואושר לבני האדם, וכל דבר אחר שאינו מסייע למטרה זו חסר ערך. האדם אינו שלו מכיוון שהוא חרד מפני תופעות טבע, מחלות ומוות. תפקיד הפילוסופיה, לדעת האפיקוראים, הוא לגלות את טבעם האמיתי של הפחדים ומתוך כך לגרשם ממוח האדם ומלבו.
תורת המידות של האפיקוראים היא סדרה של הנחיות שנועדו להצביע על גבולות ההתנהגות האנושית כפי שנקבעו על פי הטבע. ידיעת הגבול הטבעי של התשוקות היא המפתח לשלווה ולאושר. בבסיס ידיעה זו מונחת התבונה, שממנה נובעות כל המידות הטובות המגוננות על האדם, כמו מידת הצדק.
גם זנון וגם אפיקורוס לא התייחסו לאדם כאל "חיה חברתית" הממצה את עצמה בקרתנות, בחיי העיר, אלא כפרט בודד, אינדיבידואלי, החשוף לטלטלות הגורל. הן הסטואים והן האפיקוראים ביקשו להתמודד עם התחושה של חוסר הביטחון הפוקד את האדם.
הזרם השלישי היה הזרם הספקני, שמייסדו היה פירון מאליס. זרם זה מבקש למצוא את האושר מחוץ למה שהבריות מייחסים כמקדם אושר (עושר) וכמקדם אומללות (עוני). הללו, העושר והעוני, הם זמניים ומשתנים ועל כן לא צריכה להיות להם השפעה על האדם ועל דרכיו. ההימנעות משיפוט או מקביעת עמדה, טענו הספקנים, היא-היא המפתח להשגת האושר. הגורם היחיד, הנצחי, המושלם והקבוע הוא הטבע והוא מקור חיי האדם.
איבוד העצמאות
ההתפשטות של האימפריה הרומית, מרידות ולחצים מבית הביאו לקץ העצמאות ההלניסטית ולפירוק המדינות שהרכיבו את העולם ההלניסטי. חלקן (אלה שגבלו בים התיכון) נכנסו תחת שלטונה הישיר של האימפריה הרומית, בשטחן של אחרות קמו מדינות עצמאיות דוגמת פרתיה שקמה בשטחיה של הממלכה הסלאוקית.
עם זאת, התרבות ההלניסטית לא הפסיקה את קיומה עם איבוד העצמאות. התרבות ההלניסטית נכנסה אל לשד עצמותיה של התרבות הרומית ויתרה מכך הייתה הבסיס הישיר שעליו קמה התרבות הביזנטית. הקוינה, השפה היוונית המשותפת, המשיכה להתפתח והייתה ליוונית של האימפריה הביזנטית. השפעותיה של תרבות זו, בעיקר של הפילוסופיה שלה, הספרות והאדריכלות ותחומים רבים נוספים מורגשות היטב עד עצם היום הזה.
^המושג "הלניסמוס" מופיע בספר מקבים ב, פרק ד, פסוק י (תרגום אליה שמואל הרטום: "מידות היוונים"; תרגום דניאל שוורץ: "הסגנון היווני") ופסוק יג (תרגום הרטום: "התיוונות"; תרגום שוורץ: "יוונות").
^דוד פלוסר, מוצא עלילות הדם, מחניים, גיליון ק"ט, תשכ"ז. יהושע עמיר, תגובת העולם ההלניסטי על היהדות, מחניים, גיליון קי"ב, תשכ"ז. פלוסר מעריך כי הדבר נעשה בשל דמיון חיצוני של חג הסוכות לחגו של דיוניסוס
