פסל של הופליט יווני - חיל שהיה נפוץ מאוד בספרטה. בתמונה החייל חובש קסדה קורינתית ומוגן במגן ושריון גוף. ככל הנראה מתואר הופליט מהמאה ה-8 או 7 לפנה"ס
הצבא הספרטני היה צבא קבע אשר הורכב מאזרחי ספרטה (Σπάρτη) חופשיים, בעלות ברית ושכירי חרב. ספרטה הייתה פוליס חשובה ביוון העתיקה, והגיעה לשיאה בתקופה הקלאסית בתולדות יוון במהלך המאה ה-5 לפנה"ס. מספר האזרחים הספרטנים היה קטן יחסית ולא עלה מעולם על 10,000. כתוצאה מכך, הצבא שלהם לא היה גדול במיוחד. עם זאת, בשיאו היה זה הצבא החזק ביותר ביוון העתיקה. הספרטנים היו חברה שחונכה להילחם. כל תכליתם של הספרטנים הייתה להביע את עצמם בקרב וחינוכם הנוקשה הביאם לשיאים בתחום זה. רק אחרי אסונות טבע קשים והדלדלות האוכלוסייה, ירד הצבא הספרטני מכוחו ויחד איתו שקעה ספרטה. המוניטין שצברו הספרטנים וצבא ספרטה נותר עד היום כעדות לאומץ לבם והמורא שהטילו בלב אויביהם.
הצבא הספרטני הורכב מגרעין של חיל רגלים כבד - ההופליטים. פרשים היו מעטים ולא יעילים. הספרטנים תיעבו את הקשתות בטענה שהיא ביטוי לפחדנות וכתוצאה מכך מספר החיילים קלי החימוש בצבאם היה קטן.
האימון
בספרטה הונהג חינוך "ממלכתי", שנועד להכשיר את האזרחים כלוחמים. ילדים ספרטניים החלו את מסלול ההכשרה שלהם (אגוגה) בגיל 7 (עד אז היו בהשגחת האם). ילד ספרטני בגיל זה קיבל מעמד של "ילד" ונשאר במעמד זה במשך 6 שנים. הוא עבר מביתו לקסרקטין עם ילדים אחרים. תקופת החניכות הראשונה כללה לימוד כל שיריו של טירטאוס (אנ') בעל פה, ריקוד מיוחד עם כלי נשק שדימה קרב אמיתי ופעילות נוספת. הוא שולב בקבוצת נערים ועודדוהו להשתתף בפעילות ספורטיבית במסגרת הקבוצה כנגד הקבוצות האחרות. בנוסף לכך, למד הילד הספרטני קרוא וכתוב. בהגיעו לגיל 10 הוא השתתף גם בתחרויות שירה, נגינה וריקוד.
בהגיעו לגיל 12 נחשב הספרטני הצעיר ל"נער" וכמות האימונים הגופניים עלתה. זהו הגיל היחיד שבו הספרטני קיצר את שיערו. האימונים היו מפרכים ולפי אמות מידה מודרניות בלתי אפשריים כמעט. הנערים קיבלו מנות אוכל קטנות מדי ועודדו אותם לגנוב על מנת להעלות את כישורי ההתגנבות שלהם. אם הנער נתפס גונב, הוא נענש באכזריות על עצם תפיסתו. הנערים הסתובבו עם יריעת בד שלא סיפקה הגנה מהקור המקפיא בחורף וחויבו ללכת ברגליים יחפות על מנת לחשלן לקרב. לכל נער היה מדריך מבוגר. הומוסקסואליות הייתה תופעה מוכרת ומקובלת וברוב המקרים המדריך עסק גם בפעילות מינית עם הנער.
בהגיעו לגיל 18 נחשב הספרטני לאזרח מלא של ספרטה אחרי טקס מעבר שכלל התגנבות לילית ורצח של הלוט. זכות ההצבעה ניתנה רק בגיל 30. עד גיל 20 עסק בהדרכת נוער ובגיל 20 שולב בצבא. בין גיל 20 ל־30 כל ספרטני היה מועמד למשטרה החשאית – הקריפטיה שתפקידה היה לעקוב אחר ההלוטים. לפי החוקים הספרטניים אפשר היה לשלוח אזרח ספרטני לשירות קבע מחוץ לארצו אם גילו היה צעיר מ-40.
ארגון הצבא
ההופליטים
עמוד השדרה של הצבא הספרטני, בדומה לצבאות יוונים רבים אחרים בתקופה הארכאית והקלאסית הורכב מהופליטים, רגלים כבדים, שנלחמו במערך צפוף של פלנקס. בניגוד להופליטים של פולייס אחרות, ההופליטים הספרטנים היו חיילים מקצועיים בעלי משמעת נוקשה ומסורת צבאית ארוכה.
המידע על הצבא הספרטני העתיק מועט ואף סותר לעיתים. המקורות העיקריים הם מסורות, שירים ופואמות. משיריו של טירטאוס שנכתבו באמצע המאה ה-7 לפנה"ס, בעת המלחמה המסנית השנייה (אנ'), אפשר לגלות שהצבא הספרטני הורכב משלושה שבטים: פמפילוי, הילאיס ודימנס. לפי האגדות ליקורגוס היה אחראי לחלוקת החברה הספרטנית לשבטים. החלוקה לשבטים הייתה שרירותית ולא היו קשרי דם בתוך השבטים. חלוקה נוספת של השבטים הייתה ה"אחוות" כל שבט הורכב מ־9 אחוות. בדומה לחלוקה השבטית, גם החלוקה לאחווה הייתה שרירותית ולא היו קשרי דם בין חבריה. מהמקורות הספרותיים עולה שפרט ללחימה משותפת, האחוות עסקו גם בפעילות דתית שעקבותיה שרדו בצורה זו או אחרת עד התקופה הקלאסית.
כתביו של המשורר אלקמנס שכתב בעשור האחרון של המאה ה-7 לפנה"ס הם העדות הראשונה לרפורמה אדמיניסטרטיבית בחברה הספרטנית. במקום שבטים, החברה הספרטנים חולקה לחמישה "כפרים". כל כפר היה אחראי על גיוס "לוכוס" (הפירוש המילולי הוא "חבורה") – גדודים לצבא. הלוכוסים היו מחולקים למחלקות בנות שלושים לוחמים כל אחת שנקראה "טריאקס".
לפי הרודוטוס חמישה לוכוסים ספרטניים שהשתתפו בקרב פלטאיה (בתחילת המאה ה-5 לפנה"ס) מנו כ-5,000 לוחמים. בשלב זה זנחו הספרטנים את החלוקה לקבוצות של שלושים לוחמים וכל לוכוס חולק למחלקה בת 50 לוחמים כל אחת שנקראה "פנטיקוסטיס". הסיבה להגדלת המחלקה מ-30 ל-50 אנשים נעוצה ככל הנראה בגידול הטבעי של האוכלוסייה והצורך לכוח אדם רב יותר ברמה הבסיסית של הצבא.
תוקידידס שחי בתקופת המלחמה הפלופונסית תיאר את הלוכוס הספרטני בסוף המאה ה-5 לפנה"ס כמורכב מ-512 לוחמים שהתחלקו ל-4 פלוגות בנות 128 לוחמים כל אחת, שהתחלקו בתורן לארבע מחלקות בנות 32 לוחמים. הסידור הזה מראה על ירידה חדה במספר החיילים הספרטניים. ירידה זו מיוחסת בעיקר לרעש אדמה שפקד את לאקדמון ב־464 לפנה"ס, האבדות הכבדות בקרבות של המלחמה המסנית השלישית והמלחמות עם אתונה. הירידה החדה בכוח האדם חייבה את הספרטנים לשלב את הפריוקים (תושבי לאקדמון שלא נהנו ממלוא זכויות האזרח) ואף הלוטים עם הספרטנים.
ה"מורה" (דיוויזיה) מוזכרת לראשונה בשנת 403 לפנה"ס. קסנופון הוא המקור העיקרי לתיאור המורה ולפיו הצבא הספרטני חולק לשש מורות כאשר כל מורה כללה 576 רגלים ו־100 פרשים. החלוקה החדשה באה לענות על צרכים חדשים שניצבו לפני הספרטנים. החל מהמלחמה הפלופונסית, כוחות ספרטניים גדולים הוצבו מחוץ ללאקדמון על בסיס קבוע. החזקת חילות המצב חולקה בין המורות בסבב שנקבע מראש. כתוצאה מכך, החלוקה המסורתית לחמישה כפרים לא הייתה יעילה כי אסון צבאי היה מכה בצורה חריפה רק בחלק אחד של החברה הספרטנית וממיט עליה אסון שהיא תתקשה מאוד להשתקם ממנו. התיעוד של קסנופון ביצירתו "החוקה הספרטנית" נכתב בסמוך לקרב לאוקטרה, כלומר בסמוך ל־371 לפנה"ס. אחרי קרב זה אין אזכור למורות. הסיבה לכך היא התבוסה הספרטנית ששמה קץ לשליטתם ביוון. מקרב זה ואילך נאלצה ספרטה לעבור למגננה בתוך הפלפונסוס וויתרה על החזקת חילות מצב מחוצה לו.
היפאוס
ההיפאוס (ἱππεύς - פרשים) היו גדוד עלית שהורכב מ-300 הלוחמים הטובים ביותר שנבחרו כולם מאבות שהיה להם לפחות בן אחד שיכול היה להמשיך את השושלת. חיילים אלה היו משמר ראשו של המלך בקרב. למרות שמם שפירושו פרשים, ההפיאוס נלחמו בתור רגלים[1].
חילות אחרים
הפרשים היו הזרוע החלשה של הצבא הספרטני. כוח הפרשים הראשון בן 400 לוחמים גויס בימי המלחמה הפלופונסית על מנת לתת תשובה הולמת לנחיתות אתונאיות בחופי לאקוניה. עם הזמן, כוח הפרשים עלה לכדי 600 לוחמים, אך ככל הנראה מדובר בחיל חלש. החולשה נעוצה לא רק במספר הלוחמים, אלא יותר בהיעדר האימון. לעומת הרגלים שהתאמנו מגיל צעיר, הפרשים זכו לאימון מועט ולעיתים קיבלו את הסוסים רק לפני היציאה למערכה. התשובה הספרטנית הייתה גיוס שכירי חרב. בשיאם, גייסו הספרטנים בין 1000 ל-1500 שכירי חרב רכובים, אך אחרי הפסדיהם לתבאי, האוצר המצומק לא איפשר להחזיק מספר רב כל כך של שכירי חרב.
הקשתות הייתה מתועבת בעיני הספרטנים. הם התייחסו לקשתים כאל מוגי לב ולא עודדו את השימוש בכלי נשק זה, כפי שהספרטנים אמרו על הקשתים הפרסים, שקשתיהם נלחמים כילדות קטנות. הקשתים המעטים שגויסו היו שכירי חרב ומספרם לא עלה לעולם על כמה מאות לוחמים. לצידם של הקשתים, הספרטנים גייסו כמה מאות לוחמים קלי חימוש, ככל הנראה 600 (כמספר הפרשים). מטרתם העיקרית הייתה תמיכה בפרשים בקרב, סיורים ואבטחת אגפים. חיילים קלי חימוש הגיעו מאזור בארקאדיה שנקרא סקיריטיס.
חיל נוסף הם הפלטסטים – חיילי חי"ר בינוניים שגויסו גם כן מקרב שכירי החרב. מספרם של אלה לא עלה כמה מאות ותפקידם היה תמיכה בפלנקס ופרשים, סיור ושמירה במבצרים ומחנות.
גיוס הלוטים
אף שההלוטים היו העבדים של ספרטה, הם לא היו קבוצה הומוגנית אחת. ההלוטים התחלקו לשתי קבוצות עיקריות: תושביה של לאקדמון ותושבי מסניה. האחרונים מרדו מספר פעמים ונטרו טינה לספרטנים על שיעבודם ואיבוד זכויותיהם. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהמסנים היו עם עצמאי שנכבש על ידי הספרטנים ואילו להלוטים מלאקדמון לא הייתה מסורת עצמאות מדינית. ההלוטים מלאקדמון היו נאמנים לאדוניהם ונהנו מיחס טוב בהרבה. בעת פלישתו של אפמינונדס ללאקדמון באמצע המאה ה-4 לפנה"ס, שמרו ההלוטים על נאמנותם ולא סייעו לתבאיים.
בצבאות העת העתיקה נהוג היה להצמיד לכל הופליט עבד שטיפל בחימושו, אם כי לא ברור מהמקורות עד כמה המנהג היה נפוץ והאם כל הופליט קיבל עבד אישי או שמא קבוצת עבדים שירתה פלוגת חיילים שלמה. כך או כך, הספרטנים נהגו לחמש את ההלוטים שלהם בעתות משבר. לקראת קרב פלטאיה, למשל, לצד 5,000 הופליטים ספרטנים ועוד 5,000 הופליטים פריוקים, גייסו הספרטנים 35,000 הלוטים. ההלוטים שירתו בדרך כלל בתור פסילוים, אם כי אחרי קרב לאוקטרה המשבר חייב את הספרטנים לגייס את ההלוטים גם לחיל ההופליטים. אחרי תום המערכה, ההלוטים קיבלו את עצמאותם בתור תשלום ושולבו בחברה הספרטנים בתור "נאומדים" – אזרחים חדשים.
הפיקוד והתנהלות הצבא במערכה
מבנה הצבא הספרטני
הצבא גויס על ידי האפורים והפיקוד על הצבא בעת המערכה היה נחלתו של אחד המלכים. בגלל סיבות דתיות והיסטוריות, אחד המלכים נשאר תמיד בספרטה ואילו השני יצא למערכה. ספרטנים היו ידועים באדיקותם הדתית ויציאה למערכה לוותה בהקרבת קורבנות. בנוסף לכך, הספרטנים הקריבו בהמות גם במהלך המערכה. במהלך המערכה, הספרטנים עסקו בפעילות ספורטיבית רבה ואף נערכו תחרויות נושאות פרסים. הפרס הרגיל היה בדרך כלל מנת מזון משובחת יותר או ויתור על חובות שמירה.
הפיקוד עצמו התחלק בין הקצינים הבכירים שנקראו "פולימרכוי". דרג הביניים כלל את ה"לוגוכוי" ואת ה"פנטקוסטרים". הדרג הזוטר כלל את "אנומוטרכוי". פקודות ניתנו בעזרת כלי נגינה, בדרך כלל חצוצרות. הנגנים המשיכו בנגינתם והחיילים היו שרים שירי מלחמה. השירה והנגינה לא היו נחוצים לשמירת המורל, אלא דאגו לכך שכל המערך יצעד בצעדים אחידים ולא ישתבש. פחדנות נענשה בחומרה, החייל היה מאבד את זכויות האזרח שלו וכל אזרח חופשי היה יכול להכותו ללא עונש והוטלו עליהם מגבלות שונות. בנוסף לכך, הם חויבו ללבוש טלאים צבעוניים על בגדיהם וזקנם גולח. בגלל האופי הבדלני של היוונים העתיקים, האזרח שאיבד את זכויותיו היה מתקשה מאוד למצוא מולדת חדשה באחד מהפוליס האחרים וכתוצאה מכך נידון לחיי סבל עד מותו.
במערכה, הצבא התפרס לשדרות עם מסך פרשים וחי"ר קל לפניהם על מנת למנוע הפתעות מצד האויב. המלך קבע את מיקום המחנה ללינה. הספרטנים הציבו שומרים לא רק בחלקו החיצוני של המחנה, אלא גם בתוכו על מנת להבטיח את נאמנותם של בעלות הברית והלוטים שנלוו אליהם.
לפני הקרב, המלך הקריב עז לאלת הציד ארטמיס, החצוצרנים היו מתחילים בנגינה והחיילים היו מסתדרים בשורות הפלנקס. אם האויב לא ברח, הצבאות היו נפגשים ויד הספרטנים הייתה כמעט תמיד על העליונה בגלל אימונם המעולה. בתקופה זו, אגף ימין נחשב לאגף היוקרתי כי החייל נשא את המגן ביד שמאל וכתוצאה מכך פלג גופו הימני לא היה מוגן. לכן, החיילים נטו לזוז ימינה על מנת לקבל הגנה ממגנו של חברם וכך נטיית כל הצבא הייתה תזוזה מתמדת ימינה. היות שתזוזה זו משבשת את מבנה הצבא, הוצבו החיילים האמיצים ביותר באגף ימין במטרה למנוע אותה. לכן, הספרטנים קיבלו תמיד את האגף הימני של המערך.
ציוד קרב
לבוש
הספרטנים היו עסוקים עד מאוד בהופעתם והקדישו פרק זמן ניכר לעיסוק בה. על פי קסנופון ומקורות נוספים, ליקורגוס היה אבי הרעיון לעטות בגד עליון בצבע ארגמן. לא ברור אם זהו דיווח אמיתי או אנכרוניזם, אך כסות פשתן בצבע ארגמן הייתה מקובלת מאוד בספרטה ולאחר מכן חיקו אותה הרבה פולייס אחרות. הסיבה לבחירה בצבע לא ברורה דיה, אך היא קשורה, ככל הנראה, לאימה שמעורר הצבע העז וההסוואה שהוא מעניק לפצעים. סיבה נוספת היא המחיר הגבוה של הצבע הזה. בעולם העתיק, נהוג היה ללבוש את הבגדים הנאים ביותר לקרב על מנת שהחייל ההרוג יופיע לפני האלים במלוא הדרו. אף שלא הייתה חובה ללבוש כסות דווקא בצבע זה, היא הייתה נפוצה מאוד ובמאה ה-4 לפנה"ס כל הצבא הספרטני עטה בגדים בצבע זה. בנוסף לגלימה, המגן הספרטני קושט בדרך כלל באות λ ("למדה"), האות הראשונה בשם ארצם – "לאקדמון".
החנית והחרב
הנשק ההתקפי העיקרי של ההופליט הספרטני היה החנית מסוג דורה. חנית זו הייתה נפוצה בכל רחבי יוון העתיקה. זאת חנית חזקה מעץ אשה באורך של כשני מטר. חוד החנית חושל מפלדה והיה בעל צורת עלה מוארך. עם הזמן, התחילו להוסיף מכסה ארד לקצה השני של החנית על מנת לאזן את החוד הכבד ואף לאפשר לחייל להשעין את קצה החנית על קרקע בלי לחשוש מריקבון.
החרב הספרטנית הייתה דומה לחרב יוונית רגילה עד המאה ה-5 לפנה"ס כאשר הספרטנים החלו לאמץ חרב קצרה יותר. החרב המשיכה להתקצר עד שהגיעה לאורכו של פגיון גדול.
המיגון
עד המאה ה-7 לפנה"ס השתמשו הספרטנים במגן גדול בשם "דיפילון". מגן זה היה גדול ועגול עם חתך קמור מכל צד, על מנת להקל על החייל להשתמש בחנית. לאחר המאה ה-7 לפנה"ס אימצו הספרטנים את ה"אספיס" שהתפשט בכל יוון. האספיס דומה לדיפילון, אך אין לו חתכים קמורים והוא נראה כמו מעגל סגור. האספיס היה בנוי מפיסות עץ דבוקות יחדיו, כאשר מבחוץ המגן כוסה בשכבת עור ובשכבת ארד בקצהו ומרכזו. בסוף המאה ה-6 לפנה"ס המגן עבר שינוי: כל המגן כוסה בארד וצורתו נעשתה קמורה יותר, כך שהוא הגן טוב יותר על החייל.
להגנתם, עטו החיילים שריון גוף, אשר בתחילה היה מסוג של "שריון הפעמון". שמו נגזר מצורתו מאחר שהוא דמה לפעמון: הוא התרחב למטה על מנת לאפשר תנועה נוחה יותר. מאוחר יותר, בתחילת המאה ה-5 לפנה"ס, הופיע "שריון שרירי" – הסוג שרואים בדרך כלל בסרטים עם שרירי ארד מעוצבים. בין 450 ל־425 לפנה"ס החליטו הספרטנים להיפטר משריון הגוף, ככל הנראה על מנת להגדיל את ניידותם של ההופליטים, אך מאוחר יותר, בערך ב־360 לפנה"ס, חזרו למנהגם העתיק לעטות שריון בעת הקרב.
על ראשו חבש הספרטני קסדה מוצקה. בהתחלה הייתה זו הקסדה הקורינתית (ראו ציור בראש העמוד), קסדה מסיבית וסגורה מכל צידיה שסיפקה הגנה מצוינת לראש ולפנים. אך, הגבילה מאוד את שדה הראיה וחסמה בצורה קשה את יכולת השמיעה של החייל. על מנת להתגבר על כך, אימצו הספרטנים קסדה מסוג "פילוס" ושינוי הקסדה נעשה בערך במקביל לוויתור על שריון הגוף. קסדת פילוס דומה לחרוט ובניגוד לקסדה הקורינתית היא איננה מכסה את הפנים ולכן משאירה את האוזניים פתוחות.
בנוסף לשריון שצוין לעיל, השתמשו הספרטנים גם במגני רגליים גליליים (מוקָיים) ומגן גלילי ליד ימין שלא הייתה מוגנת על ידי המגן.
ציוד נוסף
בנוסף לכלי נשקם, נשאו החיילים כלי בישול, צלחת, כוס שתייה גדולה ואספקת מזון לכמה ימים. לא ברור מהכתובים אם החיילים בישלו את מזונם יחד או שמא כל הלוט היה מבשל את מזונו של אדונו בנפרד. פרט למזון וסכו"ם נשא החייל גם שמן ומסרק.
הצבא הספרטני בתרבות הפופולרית
עמידת הגבורה של הצבא הספרטני בקרב תרמופילאי נתנה השראה לכמה יצירות אמנות: בשנת 1963 יצא לאקרנים סרט על הצבא הספרטני, בשם "300 הספרטנים"; בשנת 1998 יצא לאור ספר קומיקס העוסק בקרב, בשם "300", ובשנת 2007 היא עובדה לסרט קולנוע בעל אותו השם. צבאות רבים בימינו, ובהם צה"ל[2], ראו בצבא הספרטני מודל לחיקוי. במיוחד מוערכים בקרב צבאות העולם ותאורטיקנים צבאיים המשמעת הצבאית, הלכידות היחידתית והדבקות במשימה של צבא ספרטה בכלל והלוחם הספרטני בפרט[3].
^Philip Sabin, Hans Van Wees, Michael Whitby (editors), The Cambridge history of greek and roman warfare vol I, Cambridge university press, 2008 p 118
^שחר הלווינג, הקורס לאמנויות לחימה, ביטאון ביבשה, גיליון 10, יוני2009, באתר זרוע היבשה, "חלק נכבד ביום העיון הוקדש להרצאה של מפקד הקורסתא"למשה (צ'יקו) תמיר. 'ההצלחה תגיע קודם כל ממוכנות הפלוגה לקרב. פלוגה שמבצעת מעצר טוב באיו"ש לא בהכרח יודעת להילחם. אבל פלוגה שיודעת להילחם, יודעת לעצור לפחות ברמה בינונית. הגורם הקובע ביותר הוא האימונים וזה תלוי במפקדים. אימון בלתי נכון בשטח שגוי רק יגדיל את הפערים המקצועיים. קיימים הרבה סגנונות פיקוד. מפקדים צעירים נופלים לפעמים למלכודת הזחיחות עם פרוץ הקרבות. דעו לכם שתמיד תהיו מופתעים. כשזה יקרה תצטרכו להמשיך הלאה, כי זה מה שמצפים מכם. תבינו, מלחמה היא בלאגן. תארו לעצמכם שהכל מבולבל; מי שמימינך 'לא מבין כלום' ומי שמשמאלך יורה לתוך גבולות הגזרה שלך. אתם, כמ"פים, צריכים להגדיר את המשימה גם אם היא לא ברורה. מפקדים גדולים הם אלה שניחנים בחשיבה מחוץ לקופסה. בכל הקשור למשמעת בצבא אני מעתיק מהספרטנים שעשו את 'הפעולה הכי פשוטה בצורה מושלמת בתנאים הכי קשים'. מבחינתי, פקודים שממלאים סוציומטרי טוב מדי על המפקדים שלהם לא מעידים בהכרח על פיקוד טוב, מכיוון שזה מוכיח שהמפקד בעיקר רוצה לרצות אותם'."
^אמיר ברעם, מעטים מול רבים, ביקורת על ספרו של סטיבן פרספילד- שערי האש: סיפור הגבורה בתרמופיליי, במחנה, .
