התעלה הגדולה (באיטלקיתCanal Grande; בפי תושבי העיר: קנלאצו, באיטלקית: Canalazzo) היא התעלה המרכזית העוברת במרכז ההיסטורי של העיר ונציה. אורכה של התעלה הוא 3,800 מטר, רוחבה נע בין 30 ל-70 מטר ועומקה הוא חמישה מטרים בממוצע. התעלה חוצה את העיר ויוצרת תוואי בדמות אות S הפוכה בין בנייני העיר. משני צידיה של התעלה שוכנים ארמונות מפוארים המשקיפים עליה, שבהם התגוררו בעבר המשפחות החשובות של העיר. התעלה מהווה את עורק התחבורה העיקרי בוונציה ויש בה תנועה ערה של מעבורות נוסעים, מוניות מים, גונדולות וסירות פרטיות. מהירות הנסיעה בתעלה מוגבלת על פי חוק, כדי למנוע נזק ליציבות הבניינים העתיקים אשר סביבה.
בהשוואה לתעלת ג'ודקה (Canale della Giudecca), תעלה המקבילה לחלק הדרומי של התעלה הגדולה ולמעשה רחבה ועמוקה ממנה, נחשבת התעלה הגדולה למרשימה ומרכזית יותר. בעוד התעלה הגדולה מהווה "רחוב ראשי" ומרכז שוקק חיים של העיר, הרי תעלת ג'ודקה משמשת כ"כביש מהיר" ומהווה עורק תחבורה ימי מרכזי עבור ספינות מהירות וגדולות.
היסטוריה
ההתיישבות הראשונה
סביר להניח כי במקום בו עוברת כעת התעלה הגדולה עבר בעבר נהר (ככל הנראה נהר הברנטה) אשר זרם לתוך הלגונה. ההתיישבות לצד נהר זה התקיימה עוד לפני התקופה הרומית. התושבים הראשונים של האזור התגוררו בבקתות ליד הנהר והתפרנסו מדיג וממסחר במלח. במהלך האימפריה הרומית ולאחר מכן, ובייחוד לאחר נפילת האימפריה, ובמהלך שלטון האימפריה הביזנטית גדל מספר התושבים באיי הלאגונה.
בעקבות העלייה בהיקף המסחר ובהסתמכות תושבי הלגונה עליו, הביאה להחלטה להעמיק את הנהר ולבנות למעשה תעלה גדולה אשר תשתמש כנמל עבור התושבים ותאפשר לאוניות סוחר לעגון לאורכה. העבודות בוצעו במהלך שלטונו של הדוכסאגנלו פרטיצ'יפאציו, בתקופה בה הפך אזור הריאלטו למרכזה של העיר.
עליית היקף המסחר של הרפובליקה של ונציה ועליית כוחה הביאו לבניית בתי "פונדאקו" לאורך התעלה הגדולה. בתים אלה כללו מחסנים ומשרדים לאורך גדת התעלה, שמעליהם נבנו בתי המגורים של הסוחרים.
בתים אלה נבנו בסגנון זהה. בחזית המבנה הייתה אכסדרה שלתוכה הובלו הסחורות מסירות או ספינות שעגנו לצד הבית. הסחורות הוכנסו למחסנים בחלקו האחורי של המבנה (החלק הפונה לעבר האי). במרכז הקומה הראשונה הייתה חצר פתוחה שסביבה נבנה המבנה. בקומה הראשונה של המבנה היה אולם מרכזי המואר מכיוון החצר, ומשני צדדיו חדרי המגורים של הסוחרים.
לעיתים חלק ממבני הפונדאקו כללו מגדלי הגנה (torreselle) מצד אחד של המבנה או משני צדדיו הפונים אל התעלה. דוגמאות לכך הוא הפונדאקו דיי טדסקי והפונדאקו דיי טורקי ששרדו עד ימינו - שני פונדאקו אלה שימוש סוחרים זרים - הראשון סוחרים מגרמניה והשני סוחרים מטורקיה. המבנים נבנו על ידי רפובליקת ונציה, ושימשו מבנה מגורים לסוחרים ממדינות אלה מחד, ואמצעי לפקח על המסחר של הסוחרים הזרים ועל המכסים המוטלים עליהם מאידך.
הסגנון הביזנטי - ונטי
קשרי המסחר הענפים עם האימפריה הביזנטית הביאו להשפעה רבה של האמנות, הפיסול והאדריכלות הביזנטית על מקבילותיהן שבוונציה. פסלים ביזנטיים הובאו לוונציה על מנת לעטר את מבניה, ועמודי המבנים נבנו בסגנון ביזנטיני. לימים החלה להתפתח סגנון מקומי המשלב בין השפעות מקומיות לאלו הביזנטיות סגנון זה מכונה - סגנון ביזנטי- ונטי. מבנים המשמרים סגנון זה עד ימינו הם קא' פארזטי וקא' לורדאן (שניהם מבני עיריית ונציה) וכן קא' דא מוסטו; שלושת מבנים אל נבנו במהלך המאה ה-12 והמאה ה-13. בתקופה זו נבנו מבנים רבים סביב אזור הריאלטו, ועוצבה צורת התעלה הגדולה באזור זה והאזורים הסמוכים לבה באמצעות ייבוש הים ובניית תעלות בין הבתים.
חלק מהמבנים שנבנו בתקופה זו שופצו בשנים מאוחרות יותר, תוך שילוב סגנונות מאוחרים בסגנון הביזנטי - ונטי. דוגמאות למבנים אלו הם קא' סגרדו ופאלאצו במבו.
שקיעתה של רפובליקת ונציה במהלך המאה ה-16 והמאה ה-17 לא באה לידי ביטוי במבנים המפוארים שנבנו לאורכה של התעלה הגדולה בתקופה זו - בעיקר בשל העובדה שמשפחות סוחרים עשירות הפכו למשפחות אצולה בכך שהם שילמו כספים רבים לרפובליקה. משפחות אלה בנו ארמונות לאורך התעלה בהתאם למעמדן החדש.
הסגנון הנאו קלאסי הגיע לגדות התעלה הגדולה במהלך המאה ה-18. במחצית הראשונה של מאה זו נבנתה כנסיית סן סימאון פיקולו בעלת החזית המרשימה מהסדר הקורינתי. במחצית השנייה של מאה זו נבנה פאלאצו גראסי בתכנונו של מאסארי.
העת החדשה
לאחר נפילתה של רפובליקת ונציה בשנת 1797 הוקפאה למעשה הבנייה בוונציה, וארמונות שבנייתם טרם הושלמה נותרו במצב זה (דוגמה לכך הם כנסיית סן מרקואולה הבלתי גמורה, ופאלאצו דיי ליאוני המשמש כיום את אוסף פגי גוגנהיים). משפחות האצולה הוונציאניות איבדו את מעמדם ולרוב גם את כספם. מצב הארמונות, בלא שהיו כספים לשפצם, התדרדר עם השנים, ומבנים היסטוריים רבים נהרסו בהיעדר אמצעים לתחזקם. עם מות אחרוני בניהם של חלק ממשפחות האצולה עברו מבנים רבים לרשות העיר, וזו דאגה לתחזקם ולשמרם. כיום מרבית הארמונות החשובים הם בבעלות ציבורית (מוסדות שונים או מוזיאונים).
מבני הדת השונים הולאמו במצוות נפוליאון בונפרטה בתקופת שלטונו בעיר, ויצירות האמנות הוצאו מרבות מהן. כנסיית סנטה מריה דלה צ'ריטה הפכה למוזיאון וכיום היא חלק מגלריית האקדמיה. כנסיות רבות אחרות נהרסו כגון כנסיית סנטה קרוצ'ה (כיום ניצבים במקום גני פאפאדופולי) וכנסיית סנטה לוציה אשר תוכננה על ידי אנדראה פאלאדיו נהרסה על מנת לבנות את תחנת ונציה סנטה לוצ'יה.
עם הקמת ממלכת איטליה בשנת 1861, ותחילת עלייתה של ונציה כעיר תיירות, החל שיקומה של העיר ושיקום המבנים לאורך התעלה הגדולה. מבנים שנבנו בתקופה זו נבנו בסגנון גותי. דוגמה למבנים אלה היא הפסקאריה - שוק הדגים שליד גשר ריאלטו.
