הנרי פרסל[1][2] (באנגלית: Henry Purcell; 10 בספטמבר1659 – 21 בנובמבר1695) היה מלחין מתקופת הרסטורציה האנגלית (המקבילה כרונולוגית לתקופת הבארוק באירופה). יצירתו של פרסל כרוכה במידה רבה במוסדות המוזיקליים של חצר המלוכה האנגלית. חילופי המונרכים התכופים במהלך חייו של פרסל: צ׳ארלס השני, ג׳יימס השני, ויליאם השלישיומרי השנייה, הכתיבו צרכים מוזקליים שונים. פרסל הצטיין ביכולתו להתאים את סגנונו ואופן עבודתו לטעמים ולמצבים החברתיים והכלכליים שהשתנו תכופות במהלך חייו. הוא שילב בכתיבתו יסודות סגנוניים איטלקיים וצרפתיים ובמקביל עיצב סגנון אנגלי מיוחד במינו. חדשנותו בתחום התזמור, הצורה המוזיקלית ויוזמה באופן שיווק יצירתו לקהל הרחב, היוו השפעה מתמשכת על המוזיקה האנגלית גם שנים רבות לאחר מותו. במאה ה-19, עם התעוררות הרגשות הלאומיים והחיבה למוזיקה עתיקה, זכתה דמותו של פרסל למיצוב כמלחין האנגלי הגדול בכל הזמנים. בתחילת המאה ה-20 מצא פרסל את מקומו עם המלחינים הלאומיים הגדולים של תקופת הבארוק כגון: מונטוורדי, באך, לולי וטלמן.
ביוגרפיה
אף על פי שאין מידע רב בנוגע לרקע המשפחתי של פרסל ותקופת ילדותו המוקדמת הסברה הרווחת היא שהוא נולד בווסטמינסטר. אביו, שגם שמו היה הנרי פרסל, הועסק כמוזיקאי בחצר המלך, שירת במשרת כבוד בכנסיית מנזר וסטמינסטר ושר במקהלת הקאפלה המלכותית בהכתרת המלך צ'ארלס השני. לפרסל האב היו שלושה בנים, אדוארד, הנרי ודניאל. דניאל פרסל, צעיר האחים, היה גם הוא מלחין פורה.
אחרי מות אביו בשנת 1664, נמסר הנרי פרסל הצעיר לחסות דודו, תומאס פרסל. תומאס, שהיה גם הוא בעל משרה בקאפלה המלכותית (Chapel Royal), הסדיר את קבלתו של הנרי כנער מקהלה בקאפלה המלכותית שבחצר המלך. פרסל למד בבית הספר של וסטמינסטר בין השנים 1668–1673 ונאמר כי התחיל לחבר מוזיקה כבר בגיל תשע. היצירה המוקדמת ביותר שאפשר לשייך אליו בוודאות היא אודה ליום הולדתו של המלך, שנכתבה בשנת 1670 (תאריכי יצירותיו אינם ודאיים במקרים רבים, על אף מחקר לא מבוטל.)
לאחר שהתחלף קולו נמשכו קשריו של פרסל עם חצר המלך. בתחילה הועסק פרסל כשוליה ללא שכר של האחראי על כלי הנגינה של החצר, ובשנת 1677, לאחר מותו של המלחין מת׳יו לוק, כמלחין בשכר. בשנים שלאחר מכן הלחין פרסל בעיקר מוזיקה כנסייתית (anthems) ואודות לטקסים רשמיים בחצר המלך. במקביל לעבודתו בחצר המלך פעל פרסל בכנסייה שבמנזר וסטמינסטר, איתה הוא מזוהה במיוחד, משנת 1675 ועד למותו. בתחילה הועסק שם כמעתיק תווים ובשנת 1679 לאחר פרישתו של מורו ג'ון בלואו, כנגן העוגב של הכנסייה.
באותה תקופה הקדיש פרסל את כל עתותיו כמעט לחיבור מוזיקת קודש, ולמשך שש שנים ניתק לחלוטין את קשריו הקודמים עם התיאטרון. עם זאת, בראשית אותה שנה, כנראה לפני שקיבל עליו את המשרה החדשה, הוציא מתחת ידיו שתי יצירות חשובות לבימה, המוזיקה ל"תיאודוסיוס" של נת׳נאל לי(אנ') ו"אישה נעלה" של תומאס ד'אורפי(אנ'). חיבור האופרה שלו ״דידו ואניאס״ של נחום טייט, הנחשב לאבן דרך חשובה בתולדות המוזיקה הדרמטית האנגלית[3], מיוחס לתקופה זו. הביצוע המתועד הראשון של האופרה התקיים בשנת 89–1688 בבית-ספר לנערות בצ'לסי. אולם, קשה לומר בוודאות האם היה זה ביצוע הבכורה. למעשה, מחקרים אחרונים אודות הטקסט ואודות הדימויים המופיעים בו מחזקים את ההשערה כי היצירה נכתבה כחמש שנים מוקדם יותר, ויועדה לביצוע פרטי בחצרו של המלך צ'ארלס ה-2 (אשר מת בראשית 1685)[4].
לקראת סוף שנות ה-70 של המאה ה-17 החל פרסל לפרסם יצירות נבחרות בדפוס לקהל הרחב[5]. עד שנת 1683 פרסל פרסם למעלה מ-20 שירים עצמאיים שנכללו באנתולוגיות שונות וגם את המוזיקה למחזה ״תיאודוסיוס״ שהוזכר קודם. פרסל תפס את הדפוס ככלי להפצת עבודתו ומיצוב דמותו הציבורית. החיבור ״שתים עשרה טריו סונטות", שיצא לאור בשנת 1683, כלל את רשימת המשרות המוזיקליות אותן נשא, דיוקן של המלחין ואפילו שלט אצולה (coat of arms). בשנים שלאחר מכן עסק פרסל בהוצאה לאור של יצירות נוספות, חיבורים תאורטיים ואפילו כרך פוליו מהודר של הפרטיטורה המלאה של האופרה הדרמטית ״הנביאה״, בסגנון כרכיו של המלחין הצרפתי ז׳אן בטיסט לולי.
זמן קצר אחרי נישואיו, בשנת 1682 התמנה פרסל לנגן עוגב בקפלה המלכותית, ובמקביל החזיק במשרתו הקודמת במנזר וסטמינסטר. בשנה זו גם נולד בנו הבכור. במשך שנים אחדות לאחר מכן עסק בחיבור מוזיקת קודש, אודות למלך ולמשפחת המלוכה וכדומה. בשנת 1685 כתב שניים ממזמוריו היפים ביותר, "שמחתי באומרים לי" (תהילים, קכ"א, א', שיר המעלות לדוד) ו"רחש לבי דבר טוב" (תהילים, מ"ה, ב', למנצח על שושנים), להכתרת המלך ג'יימס השני.
סביב שנת 1690, עם דעיכתן של ההפקות המוזיקליות בחצר המלוכה של ויליאם ומרי, החל פרסל לעסוק בעיקר בחיבור מוזיקה לתיאטרון. הוא השתתף בהלחנה של קטעים ממחזות רבים, ביניהם גם עיבודו של ג׳ון דריידן ל"הסערה" של שייקספיר (עם מלחינים אחרים), וגם הלחין בעצמו את המוזיקה לשלוש הפקות גדולות: ״הנביאה״ (1690) "המלך ארתור" (אנ') (1691) גם הוא מחזה מאת דריידן, ו״מלכת הפיות״ (אנ') (1692), עיבוד של חלום ליל קיץ של שייקספיר. בשנה האחרונה לחייו עסק במרץ בהלחנת מוזיקה בימתית למחזה ״בונדוקה״ (אנ') ולאופרה ״המלכה האינדיאנית״(אנ').
פרסל כתב מספר רב מאוד של יצירות כנסייתיות שונות, אופרות (אלה שהוזכרו כבר ואחרות) ועוד יצירות שונות. הוא מת בביתו שבווסטמינסטר בשנת 1695, בגיל שלושים ושש, והשאיר אחריו אישה, פרנסס פרסל, ושלושה מששת ילדיו. הוא נקבר במנזר וסטמינסטר, סמוך לעוגב עליו היה מופקד[6].
כריכת הספר ״אורפיאוס בריטנקוס״
השפעה
לאחר מותו, חלקו לו כבוד רבים מבני זמנו, ביניהם ידידו הוותיק ג'ון בלואו, שכתב "אודה על מות הנרי פרסל", למילים מאת שותפו של פרסל ליצירות רבות, ג'ון דריידן. אלמנתו פרנסס פרסל והמוציא לאור שלו, הנרי פלייפורד (אנ'), עסקו במודע או שלא במודע בעיצוב דמותו ההיסטורית של פרסל. עד למותה של פרנסס בשנת 1706, הם עסקו, ביסודיות רבה, בהדפסה מסחרית של כתבי היד הרבים שהותיר אחריו פרסל. עשרות שירים, סונטות, סוויטות, מוזיקת ליווי, ואפילו קטעים מתוך אודות שהולחנו לחצר המלך ראו אור תחת ידם. כרכים אלה, אשר התפרסמו באופן רציף בשנים שלאחר מותו, תרמו לשימור דמותו של פרסל בעין הציבור במשך זמן. בניגוד לאוספים אחרים, אשר כללו מספר רב של מלחינים, הפרסומים הללו התמקדו ביצירתו של פרסל בלבד ותרמו לתפיסתה כאמנות הראויה לשימור והפצה מחדש.
שיאו של מפעל זה היה פרסום האוסף ״אורפיאוס בריטניקוס״(אנ') שפורסם לראשונה ב-1698 וזכה להצלחה מסחרית כזו שבשנת 1702 פורסם כרך נוסף ובשנים לאחר מכן מספר מהדורות מחודשות ובהן יצירות ושירים נוספים. מעבר לכך, הכותרת של האוסף, המקשרת בין המוזיקאי המיתולוגי אורפיאוס ומציגה את פרסל כאורפיאוס הבריטי מעידה גם על כוונתם של העורכים למצב אותו כדמות מיתית, וגם כסמל לאומי.
בשנת 1836 נוסד בלונדון מועדון פרסל לקידום ביצוע המוזיקה שלו, אך מועדון זה התפרק בשנת 1863. בשנת 1876 נוסדה אגודת פרסל (Purcell Society) שעסקה בשימור זכרו והוצאה לאור של יצירותיו. מהיווסדה ועד לשנת 1965, יצאו לאור 32 כרכים. כיום האגודה מוציאה מהדורות חדשות וכרכים בפורמטים נוחים לשימוש על ידי מבצעים. בשנת 1995 ארגנה האגודה את ציון 300 הנה למותו[7].
יצירותיו של פרסל נאספו לקטלוג על ידי פרנקלין צימרמן, אשר מספר אותם בלוויית האות המקדימה Z.
פרסל נמנה עם מלחיני הבארוק, שהייתה להם השפעה ישירה על הרוק'נרול המודרני, כפי שהדבר בא לביטוי, לדברי פיט טאונסנד מלהקת המי בתיבות הראשונות של Pinball Wizard. השפעתו של פרסל באה לביטוי גם אצל מלחינים בריטיים מראשית המאה העשרים, בעיקר אצל בנג'מין בריטן שהעלה על הבימה את "דידו ואניאס" ושיצירתו "מדריך לתזמורת לבני הנעורים" מבוסס על פרק רונדו מתוך מוזיקה למחזה "אבדלאזאר" (נקמת המורי) של פרסל.
Hail to this happy place from "Welcome to all the pleasures - Ode for St Cecilia's Day 1683"Air Here the deities approve from "Welcome to all the pleasures - Ode for St Cecilia's Day 1683"While joys celestial from "Welcome to all the pleasures - Ode for St Cecilia's Day 1683"Henry Purcell - choir Then lift up your voices from "Welcome to all the pleasures - Ode for St Cecilia's Day 1683"Air Beauty, thou scene of love from "Welcome to all the pleasures - Ode for St Cecilia's Day 1683"
יצירותיו
ניתן לחלק את יצירותיו של פרסל למספר סוגות עיקריות (רשימה מלאה וממוספרת מופיעה באתר הוויקיפדיה האנגלית):
אנת׳ם (Z 1-65] (Anthem]:
יצירה פוליפונית, שהולחנה למקהלה (בניגוד למזמורים עממיים), ובוצעה במהלך טקס דתי אך לא הייתה חלק מהפולחן עצמו. בקאפלה המלכותית הן נועדו לאוזני המלך ובדרך כלל הגיבו לאירועי השעה. ה-verse anthem משלב קטעי סולו ומקהלה ואילו ה-full anthem מושר על ידי מקהלה שלמה. פרסל הלחין כ-65 יצירות מסוג זה.
מזמורים ושירי דת (Z 101-200] (Hymns and Sacred Music]:
פרסל הלחין כ-188 יצירות דתיות שחוברו לביצוע כחלק מהפולחן הנוצרי, רובן מזמורים.
יצירה שבה שני קולות או יותר חוזרים על אותה המלודיה אך מתחילים אותה בזמן שונה (דומה לקאנון). בדרך כלל היצירה עסקה בנושא חילוני.
אודה (Z320-344] (ode]:
האודה היא יצירת שהולחנה לציון מאורע חשוב. ה-court ode מתארת אירוע חשוב שאירע בחצר המלוכה כגון: יום הולדת, שיבה הביתה, נישואין ועוד. סוג נוסף הוא ה-St. Cecilia's ode, אודות שנכתבו לציון יום ססיליה הקדושה, ה-22 בנובמבר. פרסל הלחין כ-24 אודות משני הסוגים.
שירים (Z 351–547] (songs]
מוזיקה לתיאטרון [Z 570–613]:
פרסל הלחין מוזיקה רבה לתיאטרון הכוללת מוזיקת ליווי ושירים.
^"דידו ואניאס" נחשבת לאופרה המושרת הראשונה שנכתבה באנגלית. בניגוד לאופרות למחצה ומחזות קצרים שקדמו לה, אין בה דיאלוג מדובר, והעלילה מתקדמת ברצ'יטטבים. אך מכיוון ש"דידו ואניאס" לא מצאה מעולם את דרכה אל התיאטרון (אם כי נראה שהייתה פופולרית מאוד בקרב חוגים פרטיים), "ונוס ואדוניס" של בלואו, נחשבת לאופרה המושרת האנגלית הראשונה שהועלת לבמה. סבורים, שהיצירה הועתקה פעמים רבות, אבל רק שיר אחד הודפס על ידי אלמנתו של פרסל ב"אורפיאוס בריטניקוס", והיצירה בשלמותה נשארה בכתב יד עד 1840, כשהודפסה על ידי "אגודת חוקרי מוזיקה עתיקה", בעריכת סר ג'ורג' מקפארן.
.jpg)
.svg){kind=logo}
