מיקום יישובי המשולש הערבייםאום אל-פחםטייבה, העיר הערבית השנייה בגודלה במשולש והגדולה ביותר במשולש הדרומי
המשולש (בערבית: المثلث, תעתיק: אלְמֻתַ'לַּת') הוא אזור ממזרח לשרון, במורדות הרי השומרון, בו מרוכזים ישוביםערביים ישראליים רבים. הכינוי "המשולש" ניתן לשטח זה, שהועבר מירדן לישראל בעקבות הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות בין ישראל לירדן[1]. האזור נמתח לאורך "הקו הירוק", בעברו במורדות המערביים של הרי השומרון. על פי הערכות שונות, מתגוררים באזור המשולש יותר מ-330,000 ערבים ישראלים.
מקור השם
מקורו של המונח "משולש" לציון אזור בעל אוכלוסייה ערבית הוא מהמונחים "המשולש הגדול" שציין בימי המנדט הבריטי את האזור התחום בין הערים שכם, ג'נין וטולכרם שהיה מיושב בערבים בלבד. המונח "המשולש הקטן" התייחס לאזור הכפרים בכרמל איג'זים, ג'בע ועין ע'זאל שהיה גם הוא אזור ערבי, אך קטן בהרבה.
בתחילה שימש המונח "המשולש הקטן" לציון האזור. זאת לאחר ש"המשולש הקטן" המקורי שבאזור הכרמל נחרב, ורוב תושביו הערבים נמלטו לאחר מבצע שוטר. בהמשך קוצר השם ל"המשולש" ובמשך הזמן התקבל הכינוי העברי גם לערבית. במשך הזמן החל הביטוי להתייחס לשטח גדול יותר, כך שכיום מקובל להתייחס לאזור אום אל-פחם כאל "המשולש הצפוני" (المثلث الشمالي), ואל אזור כפר קאסם כאל "המשולש הדרומי" (المثلث الجنوبي)[2].
על פי הסכמי שביתת הנשק עם ירדן שנחתמו ב-1949 ("הסכמי רודוס") קיבלה מדינת ישראל את אזור המשולש ואת כבישואדי עארה, הסמוך לאפיקנחל עירון. ישראל הייתה מעוניינת בשטח מסיבות אסטרטגיות - כביש ואדי עארה הוא עורק תחבורה חשוב ממרכז הארץ לגליל, ששניהם אזורים בשליטת ישראל. הר אלכסנדר, שעל כתפו שוכנת העיר אום אל-פחם, הוא נקודת תצפית גבוהה החולשת על האזור כולו. לפיכך, ישראל תבעה חזקה על האזור ואף איימה על ירדן לכבוש אותו בכוח צבאי במידה ולא יוסכם על כך בדיונים. ירדן, שלא הייתה לה אחיזה בשטח (שהוחזק על ידי כוחות עיראקיים בלבד) נאלצה להסכים, אולם קיבלה בתמורה שטחים שהוחזקו על ידי ישראל ליד בית שאן ובאזור דאהרייה שבדרום הר חברון.
קבלת אזרחות ישראלית והקשר עם יהודה ושומרון
תושבי האזור קיבלו אזרחות ישראלית ב-1949, והיו כפופים לממשל צבאי עד שנת 1966. עד 1967 היה האזור אזור ספר שסבל מאוד מניתוקו מהערים הערביות הגדולות שנותרו מהעבר הירדני של הגבול - קלקיליה, טולכרם ועוד. אחד הכפרים, כפר ברטעה נחצה לשניים עקב טעות בסימון שטחו על המפות שעליהן שורטט הקו הירוק. לאחר תחילת השלטון הישראלי ביהודה ושומרון מידי ירדן ביוני 1967 חודש הקשר בין כפרי המשולש ליישובים הסמוכים לו מהעבר האחר של הקו הירוק, אולם קשר זה התערער שוב עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה בדצמבר 1987. תושבי המשולש לא השתתפו בדרך כלל באינתיפאדה, והמשיכו לעבוד בישראל ולקנות תוצרת ישראלית, בעוד התושבים הפלסטינים מהעבר השני של הקו הירוק פעלו נגד ישראלים והחרימו תוצרת ישראלית. האינתיפאדה השנייה שפרצה בספטמבר 2000 והקמת גדר ההפרדה בעקבותיה, חידשו את החיץ בין כפרי המשולש לבין יהודה ושומרון.
ביוזמת ממשלת ישראל הוקמו יישובים יהודיים באזור המשולש. התושבים הערבים לא ראו בעין יפה את הקמת היישובים האלה, כיוון שהם הגבילו את האדמות שעמדו לרשות היישובים הערביים, כך שהצפיפות בהם הלכה וגברה. היישובים היהודיים במשולש הוגדרו כיישובים קהילתיים של הסוכנות היהודית, כדי שיותר להם להרכיב ועדות קבלה שיסננו את המעוניינים לקנות מגרשים ביישובים האלה. ועדות הקבלה לא אפשרו לערבים לקנות מגרשים ביישובים היהודיים. בני הזוג עאדל ואימאן קעדאן, שביקשו לעזוב את באקה אל-גרבייה ולרכוש בית ביישוב קציר, פנו אל האגודה לזכויות האזרח ועתרו באמצעותה לבג"ץ ב-1995, בדרישה שהדבר יותר להם. במרץ 2000 התקבל פסק דין של בג"ץ אשר קבע כי המדינה נהגה באי שוויון בכך שהקצתה אדמות לסוכנות היהודית וייעדה אותן ליהודים בלבד. ב-2004, בעקבות עתירה נוספת לבג"ץ, בוצע פסק הדין והותר למשפחת קעדאן לקנות בית בקציר[3].
