דייוויד גפן היה מי ששכנע את מל ברוקס לעבד את הסרט למחזמר. כאשר ברוקס נפגש עם ג'רי הרמן[1] כדי לדון באפשרות שיעבדו יחד, הרמן סירב, ואמר ברוקס כי הוא צריך לעשות זאת בעצמו, שכן הוא כותב שירים טוב. ברוקס ביקש שכפי שהוא כותב טוב. ברוקס פנה למחזאיתומאס מיהן וביקש ממנו להצטרף אליו לכתוב את הלברית של המחזמר. כמו כן, ברוקס שכנע מייק אוקראנט ואת אשתו סוזן סטרומן להצטרף לצוות הקריאטיבי של ההפקה, כבמאי וככוריאוגרפית. לאחר מותו של אוקרנט ב-1999, הסכימה סטרומן להמשיך כבמאית וככוריאוגרפית.[2]
עלילה
מערכה ראשונה
בניו יורק בשנת 1959, מפיק התיאטרוןמקס ביאליסטוק מעלה את המחזמר "Funny Boy", גרסה מוזיקלית של "המלט" ("Opening Night"). הביקורות קוטלות את ההצגה, והיא יורדת אחרי הופעה אחת בלבד. מקס, שבעבר נקרא "מלך ברודוויי", מספר לקהל על הישגי העבר שלו, ונודר לעשות קאמבק ("The King of Broadway").
למחרת, ליאו בלום, רואה חשבון אפרורי, מגיע למשרדו של מקס כדי לבדוק את ספריו. כאשר מגיעה למשרד אישה זקנה וגלמודית - אחת מה-"משקיעות" של מקס, הוא מבקש מליאו לחכות בחדר האמבטיה, עד שהיא תעזוב. מקס מפלרטט עימה, עד שהיא משתכנעת לתת לו המחאה כהשקעה במחזמר הבא שלו. ליאו חושף בפני מקס את חלום חייו: הוא תמיד רצה להיות מפיק בברודוויי. אחרי שהוא חווה התקף פאניקה (כשמקס נוגע בשמיכה הכחולה שלו), ליאו מספר למקס שמצא שגיאה בספריו: מקס גייס 100,000 דולר להצגתו האחרונה, אבל היא עלתה לו רק 98 אלף דולר. מקס מתחנן בפני ליאו ש"יסדר" את הספרים, על מנת להסתיר את הפער. ליאו, בחוסר רצון, מסכים. אחרי כמה חישובים, הוא מבין כי "בנסיבות המתאימות, מפיק יכול להרוויח עם מחזה כושל יותר כסף מאשר עם להיט ... אתה יכול לגייס מיליון דולר, להוציא על המחזה הכושל רק מאה אלף דולר, ולשמור לעצמך את השאר!". בעקבות כך, מקס מציע לליאו את התוכנית הבאה:
שלב 1: אנו מוצאים את המחזה הגרוע ביותר שנכתב אי פעם.
שלב 5: ההצגה יורדת, אנחנו לוקחים את שני מיליון הדולר שלנו, ועוזבים לריו.
בתחילה, ליאו מסרב לשתף פעולה ומקס מנסה לשווא לשכנע אותו ("We Can Do It"). ליאו שב למשרדו, לעבודה ביחד עם עמיתיו רואי החשבונות האומללים, וחולם בהקיץ על היותו מפיק תיאטרון מצליח בברודוויי ("I Wanna Be a Producer"). הוא מבין כי עבודתו מאמללת אותו, מתפטר וחוזר אל מקס ("We Can Do It (Reprise)"). למחרת, הם מחפשים את המחזה הגרוע ביותר שנכתב אי פעם. מקס מוצא מחזמר שהוא בטוח שייכשל, כי הוא פוגעני כלפי אנשים מכל הגזעים והדתות: "שירו שיר לפיהרר: השתובבות עליזה עם אדולף ואווה בברכטסגאדן" ("Springtime for Hitler: A Gay Romp With Eva and Adolf at Berchtesgaden"). מקס מתאר את המחזמר הזה כ-"מכתב אהבה להיטלר". מקס וליאו הולכים לבית המחזאי בגריניץ' וילג' כדי לקבל את הזכויות למחזה. פרנץ, נאצי לשעבר, שוכב על גג ביתו יחד עם יוניו, מעלה זכרונות על ימי עברו ("In Old Bavaria"). המפיקים משכנעים אותו לחתום על חוזה על ידי הצטרפות לשירת המנגינה האהובה על אדולף היטלר ("Der Guten Tag Hop-Clop") ונשבעים את "שבועת זיגפריד" ומבטיחים שלעולם לא יכפישו את "הרוח והזיכרון של אדולף אליזבת היטלר".
לאחר מכן, הם הולכים לביתו רוג'ר דה ברי, במאי תיאטרוןהומוסקסואל הנחשב לגרוע ביותר בניו יורק. בתחילה, רוג'ר והעוזר שלו, כרמן גיאה, דוחים את ההצעה לביים את המחזמר בגללו תוכנו הרציני מדי לטעמם ("Keep It Gay"). מקס וליאו משכנעים את רוג'ר לשנות את דעתו, באמצעות הפיתוי שהוא עשוי לזכות בפרס טוני. רוג'ר מתרצה ומסכים, אך מסביר להם שיש לשכתב את המערכה השנייה כך שהגרמנים ינצחו במלחמת העולם השנייה. מקס וליאו חוזרים למשרדם, ופוגשים בשחקנית שוודית שרוצה לעשות אודישן לתפקיד במחזמר הבא שלהם - אולה אינגה האנסן בנסון ינסן טאלן האלן סוואדן סוונסון. היא עושה אודישן ("When You've Got It, Flaunt It") ומרשימה את שני המפיקים, בעיקר בשל יופייה, ששוכרים אותה להיות "המזכירה / פקידת הקבלה" שלהם. מקס יוצא לגייס שני מיליון דולר עבור "האביב של היטלר" על ידי חיזור ופלירטוט עם כל הזקנות הבודדות בניו יורק ("Act I Finale", "Act I Finale").
מערכה שנייה
ליאו ואולה נשארים לבדם במשרדו של מקס (לאחר שאולה עיצבה אותו מחדש), ומתחילים להתאהב זה בזו ("That Face"). מקס נכנס ורואה את דמותה של אולה ("That Face (Reprise 1)").
באודישנים לתפקיד הראשי במחזמר, אדולף היטלר, רוג'ר דוחה את השחקנים הרבים שבאים להיבחן, עד אשר פרנץ עצמו מבצע את השיר "?Haben Sie Gehört Das Deutsche Band" בביצוע ג'אזי, ובסוף הביצוע מקס קם וצועק: "מצאנו את ההיטלר שלנו!". ליל הבכורה מגיע ("Opening Night (Reprise)", "You Never Say 'Good Luck' on Opening Night"), ופרנץ נופל במדרגות ושובר את רגלו. רוג'ר, שהוא היחיד שיודע בעל פה את התפקיד של היטלר, ממהר לחדר ההלבשה כדי להתכונן. המסך עולה, ומקס וליאו צופים במחזמר ("Springtime for Hitler (part 1)", "Heil Myself", "Springtime for Hitler (part 2)"), ומצפים לתגובות זועמות. להפתעתם, הביצועים של רוג'ר הם כל כך קאמפיים ושערורייתיים, כך שהקהל טועה וחושב שזוהי סאטירה נגד היטלר. ההצגה הופכת להצלחה כבירה ולשיחת היום ברחבי העיר. מקס וליאו חוזרים למשרדם מיואשים ("?Where Did We Go Right"), וכאשר רוג'ר וכרמן מגיעים לברך אותם, הם מוצאים את השניים מתקוטטים. פרנץ פורץ פנימה, שולף אקדח, ומביע את זעזועו מהופעתו של רוג'ר הלועגת לפיהרר האהוב שלו. מקס מציע לפרנץ שירה בשחקנים, לא במפיקים. המשטרה שומעת את המהומה ומגיעה למקום לעצור את פרנץ אשר מנסה להימלט, ושובר את רגלו השנייה. גם מקס נעצר, יחד עם ספרי החשבונות שלו. ליאו מתחבא ועל כן לא נעצר; אולה מוצאת אותו ומשכנעת אותו לקחת את כל שני מיליון הדולר ולברוח יחד איתה לריו.
מקס, הנמצא בכלא וממתין למשפט, מקבל גלויה מליאו, וחש נבגד. הוא מתאר בפניו הקהל את תקציר המערכה הראשונה ("Betrayed"). במשפטו, מקס נמצא "אשמה להפליא"; אבל ליאו, כעת נשוי לאולה, מגיע לבית המשפט ומספר לשופט כי מקס הוא אדם טוב שמעולם לא פגע באף אחד, למרות ההונאה שלו ("Till Him"). הסיפור נוגע לליבו של השופט, שמחליט שלא להפריד בין השותפים: הוא שולח את שניהם לכלא סינג סינג למשך חמש שנים (יחד עם פרנץ). בכלא, הם כותבים מחזמר חדש, בשם "אסירים של אהבה" ("Prisoners of Love"), שבסופו של דבר מגיע לברודוויי, בכיכובם של רוג'ר ואולה. בעקבות הצלחת המחזמר, השניים זוכים לחנינה ממושל ניו יורק. ליאו ומקס הופכים להיות "המלכים של ברודוויי", וצועדים יחד אל עבר השקיעה ("Leo and Max").
כל צוות השחקנים עולה יחד לבמה לשיר אחרון. הם פונים לצופים בקהל, ומגרשים אותם מהאולם ("!Goodbye").
הבדלים בין עלילת הסרט משנת 1968 לבין עלילת המחזמר
אף על פי שהמחזמר כולל סצנות רבות ובדיחות שנלקחו מתוך הסרט, ישנם הבדלים רבים בין שתי העלילות. העלילה שבסרט מתרחשת בתקופה שבה הסרט הופץ לאקרנים לראשונה, בשנת 1968. לעומת זאת, עלילת המחזמר מתרחשת בשנת 1959; כתוצאה מכך, דמותו של לורנצו סנט דובואה (LSD), היפי ששיחק את היטלר, הושמטה מן המחזמר. בסרט המקורי, מקס וליאו מנסים לגייס מיליון דולר להפקת "שירו שיר לפיהרר"; במחזמר הם מגייסים 2 מיליון דולר. במחזמר יש לאולה תפקיד הרבה יותר גדול לעומת הסרט, בו היא מוצגת כשחקנית כושלת. במחזמר, פרנץ ליבקינד מתואר בצורה אוהדת יותר, לעומת דמותו בסרט, והוא זוכה לסוף טוב יותר. באופן כללי יותר, המחזמר הוא הרבה יותר אופטימי מאשר הסרט המקורי, שהיה קומדיה שחורה יותר.
לאחר הבכורה, "המפיקים" שברו את שיא המכירות הגדול ביותר ביום אחד במכירת כרטיסים לתיאטרון, והכניסו יותר מ-3 מיליון דולר.[12] ב-17 במרץ2002 פרשו ליין וברודריק מההפקה, ולעזיבתם הייתה השפעה רבה על מכירות הכרטיסים, שפחתו בצורה משמעותית, מה שהביא להחזרתם לתקופה מוגבלת מדצמבר2003 עד אפריל2004. בתקופה זו המכירות שוב שברו שיאים, עם הכנסות של יותר מ-3.5 מיליון דולר ביום אחד ממכירת כרטיסים.[13]
השירים "King of Broadway", "In Old Bavaria", ו-"?Where Did We Go Right" לא נכללו בגרסה הסופית של סרט הקולנוע כאשר שוחרר לאקרנים לראשונה, ב-16 בדצמבר2005. השיר "King of Broadway" הופיע בגרסת ה-DVD של הסרט, כסצנה שנמחקה.
תרבות פופולרית
בתוכנית הטלוויזיה "תרגיע", המחזמר "המפיקים" אוזכר כמעט בכל אחד מפרקי העונה הרביעית, בה מל ברוקס מציע ללארי דייוויד לגלם את דמותו של מקס ביאליסטוק; לתפקיד של ליאו בלום מלוהק בן סטילר. אחרי שדייוויד וסטילר מסתכסכים ביניהם, סטילר מוחלף בדייוויד שווימר. דייוויד לא מצליח לזכור את תפקידו, והוא נאלץ לאלתר על הבמה, וכתוצאה מכך הקהל צוחק וההפקה זוכה להצלחה - למורת רוחו של ברוקס, שליהק את דייוויד בכוונה על מנת שיכשל, והמחזמר יירד סופית מהבמה, על מנת שברוקס יוכל להשתחרר ממחויבויותיו להפקה. בדומה לעלילת "המפיקים", ברוקס נראה בבר, יחד עם אשתו במציאות אן בנקרופט, שניהם צוחקים על הכישלון הצפוי דייוויד. בסופו של דבר, ההפקה בכיכובו של דייוויד הופכת להצלחה, ומל ברוקס נראה מוביל את אן החוצה, ממלמל לעצמו: "אין מוצא..."; צילום זה היה הופעתה האחרונה של בנקרופט לפני מותה.
בשנת 2001, "המפיקים" היה מועמד ל-15 פרסי טוני, וזכה ב-12 מהם - בכך קבע שיא של מספר הזכיות הרב ביותר בתולדות הטוני, ואחד ממחזות-הזמר הבודדים שזכו בכל הקטגוריות בהן היו מועמדים (מאחר של-"המפיקים" היו שני מועמדים בקטגוריית השחקן הראשי הטוב ביותר, ושלושה מועמדים בקטגוריית השחקן הטוב ביותר).[11][20] את השיא שקבע - מספר המועמדויות הרב ביותר - הישווה המחזמר "בילי אליוט" בשנת 2009, ובשנת 2016 השיא נשבר - על ידי המחזמר "המילטון", שזכה ל-16 מועמדויות.[21] נכון לשנת 2017, השיא שקבע - מספר הזכיות הרב ביותר - טרם נשבר ("בילי אליוט" זכה ב-10 פרסי טוני, ו-"המילטון" זכה ב-11).[22][23]
