הכרוניקה הרוסית הראשונה, המכונה גם הכרוניקה של נֶסְטוֹר, כרוניקת קייב, הכרוניקה הראשונה או סיפורי השנים שחלפו (בסלאבית כנסייתית עתיקה: Повѣсть времяньныхъ лѣтъ; ברוסית: Пóвесть временны́х лет; באוקראינית: Пóвість врéм'яних літ; בבלארוסית: Апо́весць мі́нулых часóў; בפולנית: Powieść minionych lat) היא כרוניקה המגוללת את ההיסטוריה של רוס של קייב החל ב-850 לערך[1], ועד שנת 1110[2]. הכרוניקה נערכה במקור בקייב בין השנים 1110-1116, כאשר יש דעות שונות באשר למחבר ולשנה המדויקת.
נשתמרו שתי מהדורות שונות של הכרוניקה, כל אחת מהן בכמה עותקים שונים בכתבי יד החל מן המאה ה-14. החל מן המאה ה-18 התקבלה ההשערה כי הקובץ המקורי נערך בידי הנזיר נֶסְטוֹר, אך כיום דעה זו כבר איננה מקובלת.[3] החיבור נכתב בשפה שהיא גרסה סלאבית-מזרחית לסלאבית כנסייתית, עם "שגיאות מזרחיות" רבות (בדומה לקודקסים סלאביים-מזרחיים אחרים מאותה העת).
לעומת כרוניקות אחרות שנכתבו בידי נזירים אירופאים בימי הביניים, הכרוניקה הרוסית הראשונה ייחודית בהיותה העדות הכתובה היחידה בנמצא להיסטוריה המוקדמת של העמים הסלאביים המזרחיים. אין מקור המשתווה לדיווח המקיף שלה על אודות ההיסטוריה של רוס של קייב, אם כי הכרוניקה הראשונה של נובגורוד מוסיפה עליה מספר תיקונים משמעותיים. בנוסף, יש לכרוניקה ערך כדוגמה עיקרית לספרות הסלאבית-המזרחית העתיקה.
תוכן
הכרוניקה פותחת בסיפור המבול, כפי שנהוג בכרוניקות ביזנטיות רבות בתקופה זו ולפניה. הסלאבים מתוארים כצאצאיו של יפת בן נח. החיבור ממשיך בתיאור יציאתם של הסלאבים הקדומים מאזור הדנובה והתיישבותם לאורך נהר הדנייפר ובסביבת אגם אילמן (בה הוקמה מאוחר יותר רפובליקת נובגורוד), כולל תיאור מפורט של נהרות רוסיה ושימושיותם כנתיבי תעבורה, ופירוט השבטים הסלאביים השונים.[4]
אחר כך מתואר ייסודה של קייב, על גבי שלוש גבעות בידי שלושת האחים קי, שצ'ק, חוריב ואחותם ליביד. העיר נקראה קייב על שם קי הבכור. הסיפור ממשיך בתיאור הגעתם של הוורנגים לצפון עד להזמנתם של שלושת האחים, רוריקסינאוס וטרובור, למשול בצפון רוסיה. האחים מובילים את ההגירה של "רוס", רוריק מתיישב בנובגורוד, ושני אחיו מתים כעבור זמן קצר. רוריק מאשר לשניים מאציליו, אַסְקוֹלְד ודִיר, לנוע דרומה לכיוון האימפריה הביזנטית, אך הם נעצרים בקייב, משתלטים עליה ועל כל המרחב ומשתחררים מההגמוניה הכוזרית.[5]
בהמשך מתוארת עליית אולג מנובגורוד (אולג החכם) לשלטון אחרי רוריק, כיוון שבנו איגור היה קטן. מסופר על ירידתו דרומה לקייב, רצח אסקולד ודיר באמצעותו כבש את העיר והתבססותו בה כבירת ממלכתו. הכרוניקה מספרת כי הוא נלחם בביזנטים והכריח אותם לחתום על חוזה שלום, ואחר כך תיאור אגדי מרשים בסגנון הסאגות הנורדיות, כיצד אמרו החוזים לאולג כי ימות בידי סוסו, ולכן הוא החליט כי לא יתקרב אליו יותר - אך לאחר שמת הסוס הוא החליט לבקר את עצמותיו וללעוג על חוזי העתידות. הוא דרך בבוז על גולגולת הסוס, ומיד ננשך בידי נחש שהתחבא בין העצמות, ומת מהרעל.[6]
תקופת שלטונו של איגור נסיך קייב מתוארת כרבת מלחמות נגד הפצ'נגים, בני שבט הדְרֶבְלִיַאנִים (אנ') הסלאבי, והאימפריה הביזנטית. מסופר כי בסופו של דבר הוא נרצח בידי הדרבליאנים, מה שמשמש כמבוא לסיפור אגדה מפורט בנוסח נורדי על נקמתה העקובה מדם של אולגה אשתו בדרבליאנים, אשר רצחו את בעלה והעזו להציע לה אחר כך להינשא לנסיך שלהם. מסופר כי היא קברה משלחת דיפלומטית ראשונה בעודם בחיים, "בישלה" משלחת שנייה למוות בתוך סאונה, ואחר כך תקפה את העיירה בה בעלה נרצח, השמידה את כל תושביה ושרפה אותה כליל. אחר כך מסופר כי היא נסעה לקונסטנטינופול כדי להיטבל לנצרות וחזרה לקייב.[7]
בנה של אולגה, סוויאטוסלב מתואר כמי שזכה להצלחה צבאית מרשימה, ובין השאר כבש את עיר המבצר הכוזרית סארקל (אנ'), וכבש שטחים ביזנטיים על הדנובה. בימיו הוצב מצור על קייב (968) בידי הפצ'נגים, אך הוא הספיק לחזור מהדנובה ולהציל את העיר. אחר כך הוא חוזר דרומה, נלחם בביזנטים ומכריח את הקיסר לשלם כופר, ולחתום על הסכם שלום[8].
בנוסף מתוארת בפירוט רב (יותר מעשירית הטקסט) המרתו לנצרות של ולדימיר הראשון (986-988) בתהליך רב שלבי, שכלל בין השאר הגעת נציגים של כל הדתות המונותאיסטיות - יהודים, מוסלמים, נוצרים קתולים ונוצרים פרוטסטנטיים, בסיפור דומה מאוד לסיפור התייהדות ממלכת הכוזרים. בהמשך מסופר בין השאר על דיכוי פולחן האלפֶּרוּן (ראש הפנתאון הסלאבי) ויתר האלילים בקייב, ועל משבר הירושה בקייב לאחר מותו של ולדימיר, ועלייתו לשלטון לבסוף של יארוסלאב החכם. הכרוניקה ממשיכה לתאר את מעשיהם של השליטים במאה ה-11, ואת המתרחש במנזר המערות מאז הקמתו באמצע המאה.
כתבי יד
כתב-היד המקורי של הכרוניקה אבד, והטקסט השתמר רק כחלק מכרוניקות מורחבות ומאוחרות יותר שהמוקדמות שבהן נכתבו סביב 1300. משום כך, אין ספק שהטקסט שבידינו עבר עריכה משמעותית לעומת המקור. הטקסט השתמר בשני ענפים עיקריים:
הקודקס הלברנטי הועתק בידי הנזיר הניז'גורודי לורנטיוס עבור הנסיך דמיטרי מסוזדל בשנת 1377, מתוך קודקס שנערך עבור מיכאיל מטבר ב-1305, אשר אבד בינתיים. קודקס זה מכיל כרוניקות עד השנה 1305, כאשר הטטקסט עד שנת 1110 הוא מהכרוניקה הראשונית. בסוף המאה ה-15 נכתבו שני כתבי יד נוספים שמייצגים ענף דומה אך לא זהה - כרוניקת רדזיוויל, כרוניקת האקדמיה.
הקודקס ההיפאטי מתוארך למאה ה-15, ומכיל כרוניקות עד המאה ה-13, כאשר הטקסט של הכרוניקה הראשונית ממשיך כנראה עד 1118. כתב יד נוסף מענף זה הוא קודקס חלבניקוב שנכתב סביב 1560, וממנו הועתקו כתבי יד נוספים.
חמשת כתבי היד שהוזכרו נחשבים לחמשת כתבי היד הבסיסיים בחקר הנוסח של הכרוניקה, כאשר משתמשים גם בכרוניקת השילוש, שאבדה ונותרו ממנה רק העתקים חלקיים ושחזורים משוערים.
במהלך השנים נערכו מספר מונוגרפיות והוצאות לאור של הכרוניקה – המוקדמת שבהן ב-1767. הפילולוג הנודע אלכסיי שחמטוב (אנ') פרסם ב-1908 ניתוח טקסטואלי חלוצי של הנרטיב. מאוחר יותר הוסיפו דמיטרי ליכצ'וב וחוקרים סובייטים אחרים באופן חלקי על ממצאיו. גרסאותיהם היו ניסיון לשחזר את השלבים קודמים בעריכת הכרוניקה, ומועד חיבורם המקורי. במאה ה-21 התחדש המחקר הפילולוגי של הטקסט ויצאו מהדורות חדשות מתוך השוואה קפדנית יותר של כתבי היד וניתוח עץ ההתפתחות שלהם, במטרה להתקרב לטקסט כפי שנערך בעשור השני של המאה ה-12 וממנו יצאו הגרסאות השונות שבידינו. במחקר החדש נוטים לפקפק בהשערות על שלביו הקדומים של הטקסט ומתמקדים בחשיפת גלגוליו מעת כתיבתו ועד לכתבי היד שהגיעו לידינו.
מחבר הכרוניקה
בגרסה הכלולה בקודקס הלברנטי, מופיע קולופון אחרי שנת 1110, ובו נאמר במפורש:
תקווה לחסד האל, אני סילבסטר, אב המנזר של מיכאל הקדוש, כתבתי את הספר של הכרוניקה הזו בשנת 6624... בזמן מלכותו של הנסיך ולדימיר מקייב, כאשר הייתי אחראי על המנזר של מיכאל הקדוש. יהי רצון שכל מי שקורא ספר זה יזכור אותי בתפילותיו
— Samuel Hazzard Cross and Olgerd P. Sherbowitz-Wetzor, The Russian Primary Chronicle - Laurentian Text, CAMBRIDGE, 1953, עמ' 4
למרות זאת במשך תקופה ארוכה הספר ייוחס על ידי חוקרים באופן מסורתי לנזיר בשם נסטור (בערך 1056 - 1114 לערך), שידוע כמי שכתב לפחות שתי הגיוגרפיות של קדושים, כגון חיי תאודוסיוס הנערץ[9]. המקור הקדום ביותר לייחוס הזה הוא הפאטריק (Paterik) ממנזר המערות של קייב, שמהדורתו הראשונה מ-1406 כוללת הערה על "נסטור שכתב את הכרוניקה". במהדורה מאוחרת יותר שנכתבה בשנים 1460-1462, הניח העורך שהכוונה לכרוניקה הראשונה ושיבץ קטעים מהטקסט שהיה בידו כשהוא מייחס אותם לנסטור, ואפילו בגוף ראשון.[10]
כעבור כמאה שנה (סביב 1560) מועתק בקייב (ייתכן שבמנזר המערות עצמו) קודקס חלבניקוב, שמכניס את הייחוס לנסטור לכותרת הטקסט (בכתבי יד קודמים של הקודקס ההיפאטי הייחוס איננו קיים). ב-1621 הוצג הקודקס לכבוד ביקורו של תאופנס השלישי, פטריארך ירושלים, שקידש דיוקסיה אורתודוקסית חדשה באוקראינה, כחלק מהמאבק בזרם האוניאטי, ואף העתיקו ממנו כתב יד חדש. בעשורים לאחר מכן, הזכירו יותר ויותר את "הכרוניקה של נסטור" כסמכות חשובה בתעמולה האורתודוקסית.[11] מלכתחילה היו כלולות בקודקס חלבניקוב שייוחס לנסטור גם כרוניקות מאוחרות, שרבים מהאירועים שתיארו התרחשו במאה ה-12 וה-13, זמן רב לאחר מותו של נסטור. בהדרגה החלו במרחב האוקראיני לייחס לנסטור כתבים היסטוריים נוספים, כמו הפאטריק עצמו, ואפילו תיאורים מן המאה ה-15, כך שלמעשה כל חיבור מז'אנר הכרוניקה ייוחס לנסטור[12].
שמו של נסטור לא היה ידוע כלל ברוסיה עד שנות ה-30 של המאה ה-18, כאשר ואסילי טאטישצ'ב מצא לדבריו שני כתבי יד של כרוניקות (שאבדו אחר כך) עם שמו של נסטור בכותרתן. בהסתמך עליהן ועל טקסטים מקייב שנכתבו במאה ה-17, כמו ההגיוגרפיה "חיי נסטור", הוא כתב פרק על "נסטור והכרוניקה שלו", בספרו "היסטוריה רוסית". בעקבותיו של טאטישצ'ב הלכו חוקרים נוספים, וכאשר אוגוסט לודוויג פון שולצר, מי שנחשב למומחה הגדול ביחס לכרוניקה הרוסית הראשונה, התייחס אליה באופן חד משמעי בתור "הכרוניקה של נסטור", הייחוס התקבל כמוחלט מבחינה מדעית.[13]
משנות ה-30 של המאה ה-19 ועד 1900 בערך, היה ויכוח אקדמי עז על יצירתו של נסטור, שלא הוכרע, והייחוס לנסטור המשיך להיות מקובל. באמצע המאה ה-20 התעוררה שוב ביקורת על הייחוס, וניתוח של היחס בין הכרוניקה לשתי ההגיוגרפיות שכתב נסטור הראה כי הסגנון שונה מאוד, ויש סתירות בולטות במידע ההיסטורי הכלול בהן, ובכלל זה מידע ביוגרפי על המחבר והערכה חיובית או שלילית של אישים.[14][15] לאור המסקנה הזו, חוקרים מודרניים סבורים כי סילבסטר הוא אכן מי שכתב את הכרוניקה, אם כי ייתכן שהוא המשיך וערך את עבודתו של נזיר עלום שם שקדם לו[16].
עריכה
כאמור, בנוסח הלברנטי של הכרוניקה, שמגיע עד 1110, נכתב כי היא נערכה ב-1116 על ידי סילבסטר, אב המנזר של מיכאל הקדוש בוִידוּבִּיצִ'י (Выдубичи). למרות זאת, הטקסט מכיל מידע רב הנוגע למנזר המערות דווקא. בנוסף לכך, בנוסח הלברנטי יש שינויים בתיאור השנים האחרונות, ותוספות שמגיעות עד 1118. בעקבות עובדות אלו, סבר אלכסיי שחמאטוב, החוקר הגדול של הכרוניקות הרוסיות, כי הטקסט נערך 3 פעמים בשנים עוקבות[17]:
מהדורה משוערת בידי נזיר ממנזר המערות (לדעת שחמאטוב: נסטור) - סביב השנים 1110-1113.
המהדורה של סילבסטר - בשנת 1116, מהדורה שהשתמרה בקודקס הלברנטי.
עריכה משנת 1118 של מהדורת סילבסטר - מהדורה שהשתמרה בקודקס ההיפאטי.
לטענת שחמאטוב המהדורה השנייה נערכה כדי להציג את הנסיך החדש וולדימיר השני באור טוב יותר לעומת קודמו, ואילו השלישית כדי להחזיר את היוקרה של מנזר המערות, לאחר שהמהדורה הראשונה נגנזה.[18] המהדורה השלישית נערכה מתוך התמקדות בדמותו של בנו ויורשו של ולדימיר, מסטיסלאב הראשון ("הגדול"). ייתכן כי מחבר ההוצאה החדשה היה יווני, שכן הוא תיקן ועדכן נתונים רבים בנוגע לנושאים הקשורים לביזנטיון.
שחמאטוב שיער גם את קיומם של שלבי עריכה קודמים - "הכרוניקה העתיקה ביותר" נערכה לדעתו ב-1039 לרגל הכרזת קייב כדיוקסיה כנסייתית, ובשנת 1073 נוצרה הכרוניקה הראשונה של מנזר המערות, בה הוסיפו חומר על העשורים האחרונים. בשנות ה-90 של המאה נערכה מהדורה נוספת, שכוללת גם מידע מכרוניקות שנכתבו בנובגורוד, והיא הבסיס לגרסאות השונות שבידינו, כולל קטעים ששובצו בכרוניקות של נובגורוד ומעידים על קיומה.
ו"מ איסטרין דחה את השערתו של שחמאטוב אודות הכרוניקה של 1039, אך מציין שאכן בשנים 1037-1054 הייתה פריחה ספרותית בקייב. לדעתו מדובר היה בעיקר בתרגום של ספרים מיוונית לרוסית, שבסיומם נוצר קיצור של ספר ההיסטוריה העולמית של גאורגיוס המרטולוס, אותו המשיכו על ידי תיעוד אירועים רוסיים. מן המקורות היווניים נלקחה גם השיטה הכרונולוגית, שמונה לבריאת העולם. רק אחר כך הופרדה ההיסטוריה הרוסית מן ההיסטוריה העולמית ונוצרה הכרוניקה הרוסית הקדומה ביותר[19].
קרוס ושרבוויץ-ווצור דחו את ההשערות של שחמאטוב ואיסטרין כבלתי מבוססות, ולדעתם צריך להתייחס לכרוניקה כיצירה אחדותית של אדם אחד, מקהילת מנזר המערות, שערך אותה על בסיס מקורות כתובים, כרוניקות יווניות, עדויות שבעל פה וזכרונות. הם מצביעים על העובדה שעדויות שבעל פה מופיעות בטקסט רק החל מ-1050 בערך, כך שבהחלט ייתכן שאדם אחד אסף את כולן וכתב על פיהן כרוניקה בתחילת המאה ה-12[20].
מקורות
מלבד הכרוניקות המשוערות, ניתן להצביע על מקורות נוספים עליהם הכרוניקה מתבססת[21]:
טבלה כרונולוגית שבנתה על בסיס הנתונים מההיסטוריה האוניברסלית שכתב הפטריארך ניקפורוס הראשון מקונסטנטינופול (נפטר ב-829).
ספרי השנים הביזנטיים של יואנס מלאלס מן המאה ה-6 וגיאורגיוס המרטולוס מן המאה ה-9 (ובעיקר מהרחבתו המאוחרת עד 948) וכתבים יווניים נוספים..
