"הכבוד האבוד של קתרינה בלום, או: איך עלולה להתהוות אלימות ולאן עלולה היא להוליך" - הוא ספר מאת הסופר הגרמניהיינריך בל, שיצא לאור בשנת 1974 בגרמניה המערבית. הספר חושף כיצד בילוי תמים לכאורה של סוכנת בית, קתרינה בלום, עם אהובה בלילה בודד הפך לסיפור סנסציוני בעיתון צהוב אחד בעטיו של כתב העיתון, ורנר טטגס. הפרסומים גורמים בסופו של דבר להרס שמה וחייה של בלום ושל אנשי שלומה, למות אמה ולמעורבות בלתי נמנעת של גורמים שונים במשטרה ובפוליטיקה, אשר בוחשים בפרשייה מתוך אינטרסים אישיים שלהם.
קתרינה בלום היא סוכנת בית חרוצה, מאורגנת ומסורה לעבודתה ולמעבידיה, שמוקירים את שירותיה. נתונים אלו מאפשרים לה לרכוש בעמל רב דירה ומכונית, שתוביל אותה בין מקום עבודה אחד למשנהו. במסיבה שנערכה אצל קרובתה היא הכירה בחור שקסם לה, ובילתה איתו לילה רומנטי בדירתה. למחרת בבוקר פושטת המשטרה על ביתה כדי לעצור את הבחור, לודוויג גטן, שחשוד ברצח ובשוד, אך זה חמק מהדירה בסיועה של קתרינה, שהתמצאה במבנה הסניטרי של הבניין. קתרינה נעצרת ונחקרת, ומשוחררת למחרת.
מאותו יום מתחיל עיתון ה"צייטונג", טבלואיד יומי, לפרסם כתבות מפלילות מדי יום ביומו על קתרינה. העיתונאי, ורנר טטגס, מראיין אנשים שונים הקשורים להווה ולעבר של קתרינה, ומפרסם את "ממצאיו" תוך סילוף קיצוני של דבריהם. הוא "תמה" מהיכן יש לעוזרת בית מימון לקנות דירה ומכונית, מאשים אותה בקבלת גברים זרים המבקרים בדירתה, באופי קר ומחושב, ושם בפי כל מיודעיה השמצות והכפשות על שמה, כאשר הוא מוציא לחלוטין דברים מהקשרם, וגורם לדברי השבח שהעניקו לה להישמע כהאשמות בולטות. טטגס מצליח גם לחדור לבית החולים שבו מאושפזת אמה של קתרינה לאחר ניתוח קשה, וגורם למותה, לאחר שפרסם את דבריה על בתה, שקיבלו משמעות הפוכה במאמריו.[2] קתרינה בלום, שמקפידה לקרוא את פרסומי ה"צייטונג" עליה, מחליטה לעשות מעשה; היא מציעה לטטגס ראיון בלעדי איתה, מזמינה אותו אל ביתה, ולאחר שזה מנסה לאנוס אותה - היא יורה בו.
הספר מתחיל בתיאור הודעתה במשטרה של קתרינה בלום על הרצח שביצעה, ולאחר מכן מתאר את הימים שקדמו לרצח והובילו אליו.
מקץ ארבעה ימים, לאחר השתלשלות-דברים דרמתית [...], במוצאי שבת [...] סמוך ל-19.04 - היא [קתרינה בלום] מצלצלת בדלת דירתו של פקד המשטרה הראשי ואלטר מדינג [...] ומדווחת למדינג מוכה התדהמה, שסמוך ל-12.15 בצהריים הרגה בדירתה את העתונאי ורנר טטגס ושיצווה נא עכשיו לפרוץ את דלת דירתה ו'לקחת' משם את האיש. היא עצמה שוטטה בעיר בין 12.15 ו-19.00 כדי למצוא חרטה לנפשה, אבל לא מצאה חרטה.
— "הכבוד האבוד של קתרינה בלום", עמ' 11. (תרגם: חיים איזק)
על הספר
"הכבוד האבוד של קתרינה בלום" יצא בגרמניה על רקע התבהלה שאחזה בציבור ובתקשורת עקב פעולות הטרור של סיעת הצבא האדום, שכונתה גם "כנופיית באדר-מיינהוף". הצהובון "צייטונג" מנצל את החשש וההתעניינות בציבור, ובאמצעות הכתב ורנר טטגס מדווח על אירוע קל ערך של עבריין, שהצליח לחמוק מידיה של המשטרה בעזרתה של בחורה מאוהבת, והופך את הגבר לרוצח, ואת הבחורה למשתפת פעולה מסוכנת. מכיוון שהבחור מצליח להסתתר מהמשטרה ומהתקשורת כאחד, מתמקד טטגס בקתרינה בלום, סוכנת הבית הצנועה והישרה, ומעליל עליה עלילות זדון שמציירות בהדרגה את דמותה כאישה קלת דעת וקרת מזג, הנוהגת לארח גברים זרים בדירתה, משתפת פעולה עם פושעים, מגלה נטיות קומוניסטיות פסולות ומושמצת בחריפות על ידי קרוביה, מעסיקיה, בעלה לשעבר ואמה.[2]
המחבר, שמגולל את סיפור המעשה בצורה של דיווח דוקומנטרי, יבש לכאורה, אך מלא בציניות עד כדי סרקזם, דואג לחשוף בפני הקורא את דמותה האמיתית של קתרינה בלום, שהיא בת דמותה המנוגדת לחלוטין של גיבורת ה"צייטונג". בכך, מעלה בל בספרו את שימושה הציני של התקשורת באירועים, ובמיוחד באנשים פשוטים, כדי לנצל את להיטותם לחדשות ולרכילות, לצורך הגדלת תפוצתו של העיתון. למטרה זו מוצא העיתון מן הראוי להשחיר את דמותה של אלמונית ישרת דרך, להקריב על מזבח התפוצה את אמה ולתעתע בקורא התמים, תוך כדי כך הוא מנצל את האקלים הפוליטי הנוכחי בציבור. הכתב מוצא דופי גם בעבר של המעסיקים שנרתמים לעזרתה של קתרינה, תוך הטלת רמזים ברורים על נטיותיהם הקומוניסטיות.
בפרק שנקרא "חופש הביטוי, הזכות לדעת ואמצעי התקשורת", כותבת המשפטנית, רות גביזון, בספרה[3]
מחד גיסא, אמצעי התקשורת הם כלי המעניק עוצמה לחופש הביטוי, אך מאידך מדגים כלי זה באורח בולט מאוד את הסכנות הכרוכות בחופש הביטוי. דוגמא ספרותית למתח זה ידועה מספרו של היינריך בל 'הכבוד האבוד של קתרינה בלום'. העיתונות חקרה וסיפקה פרטים אינטימיים רבים, חלקם בלתי מדויקים, אודות אישה שהתאהבה בפגישה ראשונה בגבר שהיה - כך הסתבר לה - עבריין נמלט. אגב הדיון המפורט בבריחתו ובחיפושים אחריו הופצו פרסומים על חייה הפרטיים של האישה, וכתוצאה מהם היא נחשפה לפניות מעליבות ופוגעות, אחת מהן היתה של הכתב האחראי לפרסומים. בסופו של דבר הורגת האישה את הכתב, וחבריו מתארים אותו כקדוש, כקורבן שנפל על מזבח חופש העיתונות"
— רות גביזון, זכויות אדם בישראל, עמ' 62
במהלך העלילה מתברר, שהעבריין איננו רוצח, אלא גנב פשוט, שקתרינה בלום היא בחורה שסבלה במהלך חייה מלא מעט הטרדות מיניות מהגברים שסבבו אותה ושהגבר שמבקר כביכול בביתה הוא אדם במעמד חברתי גבוה, שהיא דחתה בצורה חד משמעית את חיזוריו אחריה. במסגרת חיזוריו שלח לה האיש מפתח לדירת הנופש שלו, ולשם שלחה בלום את אהובה כדי להסתתר מהמשטרה והתקשורת.
היינריך בל מוקיע בספרו את התקשורת הצהובה, את ההטרדות המיניות, את האינטרסים הפוליטיים והבורגניים, שמנצלים את האזרח הפשוט לצרכיהם, עד כדי כך, שאישה חרוצה והגונה תבוא לידי רצח.[4]
דבר מדאיב עד מאוד הוא, כמובן, שכאן, בסופו של הסיפור, אפשר לדווח כה מעט על הארמוניה ולעורר תקווה כה מעטה להארמוניה. לא השלמה נוצרה כאן כי אם עימות. מובן מאליו, שצריכה להינתן הרשות לשואל: כיצד ומדוע בעצם? הנה הלכה אשה צעירה, שמחה וטובת לב, לנשף-ריקודים תמים, ומקץ ארבעה ימים [...] היא נעשית לרוצחת - ביסודו של דבר, כשמעיינים בכך יפה יפה - על סמך דיווחים של עיתון.
— הכבוד האבוד של קתרינה בלום, עמ' 136 (תרגם חיים איזק)
בניגוד לרומנים שבתחילתם מופיעה תניית פטור בנוסח: "כל קשר בין הדמויות וההתרחשויות המתוארות בסיפור זה ובין המציאות הוא מקרי בהחלט", בתחילתו של רומן זה נאמר: "הנפשות והעלילה של סיפור זה הן בדויות. אם יתברר, שבתיאור קצת אורחות־התנהגות עיתונאיים יש צדי־דמיון לאורחות־התנהגות של העיתון "בילד", הרי צדי־דמיון אלה אינם לא פרי כוונה ולא פרי מקרה אלא בלתי־נמנעים הם."
דמויות עיקריות
קתרינה בלום, סוכנת בית, חשודה בסיוע ללודוויג גטן להימלט
לודוויג גטן, עבריין נמלט
ד"ר הוברט בלורנה, עורך דין, מעסיקה וסנגורה של קתרינה בלום
גרטרוד (טרודה) בלורנה, אדריכלית, אשתו של הוברט בלורנה, ידועה בכינוי "טרודה האדומה"
פטר האך, פרקליט המחוז
ורנר טֶטגֶס, עיתונאי בעיתון "צייטונג"
ואלטר מדינג, פקח משטרה
בייצמֶנאֶ, מפקח משטרה, ממונה על מגינג
אלזה וולטרסהיים, סנדקיתה ואשת סודה של קתרינה בלום.במסיבה שהערכה בביתה פגשה קתרינה את לודוויג גטן
אלואיס שטרויבלדר, יזם עשיר.
הכבוד האבוד של קתרינה בלום במדיה האמנותית
בשנת 1975 יצא לאקרנים סרט המבוסס על הספר שביימו וכתוב במשותף מרגרטה פון טרוטה ווולקר שלנדורף[5] בשנת 1984 יצא עיבוד טלוויזיוני של הספר, ובשנת 2012 הומחז הספר לרדיו. הספר קיבל גם עיבוד אופראי.
