איסור זה, ככל מצוות לא תעשה, עונשו מלקות. אף על פי כן, הפך החזיר במשך השנים בעיני ההמון לאיסור חמור יותר משאר איסורי האכילה[1].
גידול חזירים בארץ ישראל
בנוסף לאיסור האכילה, אסרו חז"ל גידול חזירים בארץ ישראל[2], על-פי הגמרא בעקבות מעשה:
תנו רבנן: כשצרו בית חשמונאי זה על זה, היה הורקנוס מבפנים ואריסטובלוס מבחוץ, ובכל יום היו משלשים להם בקופה דינרין והיו מעלין להם תמידים. היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית, אמר להם כל זמן שעוסקין בעבודה אין נמסרים בידכם. למחר שילשלו דינרין בקופה והעלו להם חזיר. כיוון שהגיע לחצי החומה נעץ צפרניו בחומה ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. באותה שעה אמרו ארור האיש שיגדל חזירים...
הרמב"ם, בפירושו למשנה הבין שאין הבדל בין חזירים לכל חיה אסורה באכילה אחרת, אך המשנה מנתה את החזיר, מכיוון שהדרך לגדלה בעדרים, מה שאין כן שאר החיות האסורות באכילה[3]. במשנה תורה לרמב"ם, ספר נזקים, הלכות נזקי ממון, פרק ה', הלכה ט', הרמב"ם נוקט טעם אחר להלכה: ”וכן אסרו חכמים לגדל חזירים בכל מקום, ולא את הכלב אלא אם כן היה קשור בשלשלת, אבל מגדל הוא כלבים בעיר הסמוכה לסְפָר, ביום קושרו ובלילה מתירו. ואמרו חכמים ארור מגדל כלבים וחזירים מפני שהזיקן מרובה ומצוי.” על אף שטעם זה (בנוגע לחזירים) לא נאמר בפירוש בגמרא.
מצינו במשנה מחלוקת בין חכמים וסומכוס האם חזיר שנבר והזיק בחוטמו, נחשב כנזק רגיל שהחזיר מועד עליו ומשלם עליו כדין שן או רגל, או שאין החזיר מועד עליו ולכן משלם רק על מחצית הנזק, כדין קרן[4]. הגמרא (תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף י"ז, עמוד ב') הסבירה כי מחלוקת חכמים וסומכוס היא אודות דין צרורות. הלכה כחכמים.
החזיר כחיה מזוהמת
על-פי ההלכה, אסור להתפלל בתוך ארבע אמות מצואה. הגמרא מוסיפה לכך את פי החזיר, שנחשב כצואה, אף אם זה עתה רחץ בנהר, וכן את צואתו ממש, בדומה לצואת אדם ומספר חיות נוספות[5].
באגדה
האגדה והמדרש היהודי עוסקים רבות בחזיר, בהקשרים שונים. חז"ל מנו את איסור אכילת החזיר (יחד עם שעטנז, חליצת יבמה, טהרת נגע הצרעת ושעיר המשתלח) כאחת המצוות חסרות הנימוק שבתורה, וכמצווה עליה מלגלגים אומות העולם[6]. לאורך הדורות, הפך החזיר לסמל למאכל אסור. כך בחז"ל לעיתים משמש החזיר כארכיטיפ של בשר או מאכל שאינו כשר[7].
הרמב"ם במורה הנבוכים משתמש בעובדה שמזונו של החזיר באשפתות כנימוק לאיסור התורה לאוכלו:
אומַר אפוא שכּל המאכלים שאסרה עלינו התורה הם מזון מגונה. אין בין מה שנאסר עלינו מה שמביא לדמות-דמיון-שווא שאין בו נזק מלבד החזיר והחֵלֶב. ואין הדבר כך, כי החזיר לח יותר ממה שראוי והפסולת שלו מרובה. התורה מואסת בו בעיקר בגלל לכלוכו הרב והיותו ניזון מלכלוכים. יודע אתה כמה מונעת התורה ראיית זוהמה אפילו בבקעה, במחנה, כל שכּן בתוך הערים. ולו היו נוטלים חזירים כמזון, היו השווקים, ואף הבתים, מלוכלכים יותר מבית-הכסא כמו שאתה רואה את ארצות הפרַנקים עכשיו. יודע אתה את דברם (של החכמים) ז"ל: פי חזיר כצואה עוברת דמי. כן חלבי הבטן משׂביעים ומשבשים את העיכול ויוצרים דם קר וצמיג וראוי היה להם שיישׂרפו
— מורה הנבוכים, חלק שלישי, פרק מח (מהדורת אוניברסיטת תל אביב)
עשו היה נמשל לחזיר שנאמר (תהילים, פ', י"ד) "יכרסמנה חזיר מיער", החזיר הזה כשהוא שוכב, פושט טלפיו לומר: "ראו שאני טהור!" כך אלו – גוזלים וחומסים ומראים עצמם כשרים. כל ארבעים שנה היה עשו צד נשים מתחת יד בעליהן ומענה אותן, כשהיה בן ארבעים אמר: "אבא – בן ארבעים שנה נשא אשה, אף אני כן".
ר' פנחס ור' חלקיה בשם ר' סימון: כל הנביאים לא פרסמוה (=את רומי) אלא שנים, אסף אמר: יכרסמנה חזיר מיער ומשה אמר ואת החזיר כי מפריס פרסה היא, למה מושלה כחזיר, אלא מה חזיר זה בשעה שהוא רובץ הוא פושט טלפיו לומר ראוני שאני טהור, כך אומה זו גוזלת וחומסת ונראית כאלו מצעת בימה. מעשה בשלטון אחד בקסרין שהיה הורג המנאפים והגנבים והמכשפים, ואמרו סנקליטין שלו שעשה שלשתן בלילה אחד
ובשל כך אמרו חכמים במסכת שבת: ”רב ושמואל דאמרי תרוייהו: האי מאן דעביד מילתא ליטעום מידי והדר ליפוק, דאי לא טעים מידי . . אי פגע בדבר אחר קשה לדבר אחר” (תרגום: רב ושמואל אמרו שניהם: מי שהקיז דם שיטעם משהו ואחר כך יצא, שאם לא יטעם משהו . . אם יפגוש בחזיר הוא עלול לחלות בצרעת).
החזירה יולדת לשישים יום[9], ככל שבניה גדלים החזירה קטנה[10], ככל שמזקין כוחו גובר[11], לחזיר יש 600,000 "קלפים" בבית המסס שלו[12], אחת לשבע שנים עכבר השדה ("עכברא דטורא") הופך לחזיר[13], בני המעיים של החזירים דומים לשל בני האדם[14][15], תודרוס הרופא העיד בפני חכמים שאין פרה או חזירה יוצאת מאלכסנדריה בלי שיחתכו קודם לכן את רחמה[16].
הפסיקתא זוטרתא (פרשת שמיני) מסבירה את הטעם לקריאת החזיר בשם זה, כיוון ”שמחזר כל גופו ואינו מחזר צוארו”.
החזיר לעתיד לבוא
האגדה היא שבעתיד, בימות המשיח, יותר החזיר באכילה. האור החיים מבאר שאין הכוונה שהאיסור לאכול בעל חיים ללא סימני טהרה, יבוטל, שכן מעיקרי האמונה היהודית היא שהתורה לא תשונה, אלא שבעתיד החזיר יחל לעלות גרה, ולכן יהיה חיה טהורה, המותרת באכילה[17]. לעומתו, ישנם רבים שפירשו אגדה זו באופן אלגורי, כסמל לשפע הגשמי הרב העתיד להיות בימות המשיח או לביטול המקטרגים על ישראל[18][19]
במנהג
בקהילות רבות, נהגו שלא לקרוא לחזיר בשמו, בעברית או בשפה המקומית, ובמקום זאת קראו לחיה בכינוי: "דבר אחר". המקור לכך הוא מן התלמוד[20], דבר המצביע על דחייה וגועל מן החיה, עד כדי הימנעות מהזכרת שמה[21] (שימוש דומה במונח נעשה גם ביחס ליחסי מין ולעבודה זרה, וכן לאלישע בן אבויה).
ארכאולוגיה
צריכת החזיר בעת העתיקה בארץ ישראל נלמדת גם לפי ממצאים ארכאולוגיים, בעיקר עצמות בעלי החיים שמתגלים בחפירות ארכאולוגיות. בתקופת הברזל א' (מאות 12 - 11 לפנה"ס בקירוב), בה הופיע לראשונה ישראל כקבוצה מובחנת מהכנענים ומגויי הים (ובהם הפלשתים) בארץ ישראל, הועלתה ההצעה כי העדרן של עצמות חזיר מאתרים בני-התקופה יכולה לציין אותם כאתרים ישראליים, בניגוד לקבוצות אחרות בהן הייתה אכילת בשר חזיר מקובלת, למשל בקרב הפלשתים. המחקר הארכאוזואולוגי מסייע בזיהוי שרידי חזירים באתרים, בקביעת היותם חיות משק או חיות ציד, ובמקורם כבעלי-חיים מקומיים או מיובאים[22].
^דוגמה לדבר, ניתן לראות בדברי הרא"ה בספרו בדק הבית (בית ד' שער ד): ”ולדבריו משהו נבלה או חזיר שנבלע בקדרה מותר לבשל באותו קדרה, חס ושלום נשתקע הדבר ולא נאמר”, וב"משמרת הבית" (שם): ”מה ראה לומר ולדבריו משהו חזיר וכו', ומה התמה שמצא באיסור החזיר יותר משאר האיסורין. ואולי להבהיל אוזן הנערים שהחזיר מרוחק בעיניהם הרבה מאוד.”
^”"והוא גרה לא יגר": פירוש: תנאי הוא הדבר, 'כל זמן שהוא גרה לא יגר'. אבל לעתיד לבוא - יעלה גרה ויחזור להיות מותר. ולא שיישאר בלא גרה ויותר, כי תורה לא תשונה.” (אור החיים, פירושו לספר ויקרא, פרק י"א, פסוק ז')
^ראה על זה: הרב עדין שטיינזלץ, "עתיד הקב"ה להחזירו", תרביץ, רבעון למדעי היהדות, ל"ו, תשכ"ז, עמ' 297–298, וכן הרב חיים קרלינסקי, "החזיר ו"היתרו" לעתיד לבא", שנה בשנה, תשל"ב, עמ' 243–254, וכן יוסף ויכלדרי, "מטומאה לטהרה?'המבשר תורני, כ"ט אב תשע"ח.
^Hesse, B. and Wapnish, P. (1997). "Can Pig Remains Be Used for Ethnic Diagnosis in the Ancient Near East?" In The Archaeology of Israel: Constructing the Past, Interpreting the Present. edited by N.A. Silberman and D. Small, 238-70. Sheffield: Sheffield Academic Press
