הוצאת שם שמים לבטלה

הוצאת שם שמים לבטלה היא איסור דאורייתא לומר את שם ה' ללא צורך. איסור זה הוא חלק ממצוות יראת ה'.

מחמת איסור זה, נוהגים רבים להשתמש במילה "השם" במקום לומר את שם ה', או לשנות מעט את שמות ה' כאשר הם מזכירים אותם ("אלקים", "קל" וכדומה).

מקור האיסור וגדרו

האיסור נזכר פעמיים בתלמוד הבבלי, שתיהן בדרך אגב. במסכת תמורה, דף ג', עמוד ב' דנה הגמרא מהו האיסור (שקשור ביראה מפני שם ה') הנרמז בפסוק ”אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת... לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה... וְהִפְלָא ה' אֶת מַכֹּתְךָ” (דברים, כ"ח, נ"ח–נ"ט) וחייבים עליו מלקות. הגמרא מניחה שמדובר על איסור קללה בשם ה', ושואלת מדוע לא נאמר שמדובר דווקא על איסור הוצאת שם שמים לבטלה. מסקנת הגמרא היא שמקור איסור הוצאת שם שמים לבטלה הוא במצוות יראת ה' שהיא מצוות עשה ואין חייבים עליה מלקות. במסכת סנהדרין, דף נ"ו, עמוד א' נמצאת סוגיה דומה לגבי איסור מגדף, וגם שם מציעה הגמרא שהאיסור הוא בכל הוצאת שם שמים לבטלה, ודוחה שמדובר על מצוות עשה בלבד.

לא תשא

אף על פי כן, בכמה ראשונים מובא כי איסור הוצאת שם שמים לבטלה הוא חלק מהלאו של לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא המופיע בעשרת הדיברות, וכולל לדעתם כל שימוש לחינם בשם ה', ולא רק שבועה בשמו. כך כותב רב אחא משבחא בשאילתות[1] וכן הרמב"ן בפירושו לתורה,[2] ואם כך זוהי גם מצוות לא תעשה ולא רק מצות עשה. עם זאת, גם הרמב"ן קושר את האיסור בחיוב יראת ה' ואיסור חילול השם. גם בתלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל"ג, עמוד א' נאמר שהמברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא, וייתכן שהאיסור הוא משום הוצאת שם שמים לבטלה, ואם כן, זהו המקור לדעה שמדובר גם בלאו ולא רק בעשה.[1] אולם, יש סוברים שאיסור ברכה לבטלה הוא איסור עצמאי, שאינו תלוי בהוצאת שם שמים לבטלה.[3] בנוסף, ישנה מחלוקת האם בגמרא בברכות מדובר באיסור דאורייתא או רק באסמכתא.

יש שהציעו נפקא מינה בין האיסורים במקרים בהם יש זלזול בשם ה' שלא באמצעות אזכרתו בפה, כמו בהשמעת הקלטה של שם ה' לחינם.[4]

טעם האיסור

כאמור, האיסור הוא חלק ממצוות יראת ה', והרמב"ם מוסיף שמכלל יראת ה' היא שלא להזכיר את שמותיו לבטלה.[5][6] והרמב"ן מוסיף ומסביר כי חלק ממתן הכבוד לה' הוא מתן כבוד לשמו בו אנו מייצגים אותו.[2]

דיני האיסור

השמות האסורים

ישנה מחלוקת אילו שמות כלולים באיסור זה. הרמב"ם מזכיר שהאיסור הוא באחד מ"השמות המיוחדים".[5] יש שפירשו ביטוי זה כמתייחס לשם המפורש ולשם אדנות ("אדני") בלבד, על בסיס שימוש הרמב"ם בביטוי דומה עבור שמות אלה בהלכות מגדף.[7] לגבי איסור קללה קובע הראב"ד שחייב מלקות רק אם קילל בשם המיוחד,[8] ומכך לומד המנחת חינוך שלפי הראב"ד גם איסור הזכרת שם שמים לבטלה הוא רק בשם המפורש (ואולי אף בשם אדנות).[9]
אולם, הדעה הרווחת היא שהאיסור נאמר בכל שמות ה' הקדושים ("השמות שאינם נמחקים"), וכן פסקו רבי עקיבא איגר,[10] ורבי אברהם דנציג בחיי אדם.[11]

לדעת רוב הפוסקים, איסור זה אינו נוהג בכינויים של ה' (חנון, רחום, וכדומה).[12] אולם, בשם הגאונים מובא כי יש איסור הזכרת שם שמים לבטלה אפילו על כינויים.[13][14]

נחלקו הפוסקים האם מותר להזכיר לבטלה שמות ה' בשפות שאינן עברית. הרדב"ז כותב על בסיס דברי הרמב"ם לגבי מחיקת השם ששמות אלה דינם ככינויים, שמותר להזכירם לבטלה, אולם, הוא מסיים שטוב להזהר מכך.[15] גם רבי עקיבא איגר כותב שאין איסור הזכרת שם שמים לבטלה בשמות בשפות זרות (אך לדעתו אם מברך בלשון לעז יש בזה ברכה לבטלה). בשם הריטב"א מובא שהאיסור הוא רק בשמות המיוחדים, ומי שמזכיר שם ה' בשפה זרה אין לנדותו, אך גוערים בו.[14] לעומת זאת, רבנו ירוחם סובר שיש איסור אף בשפה זרה,[16] והחיי אדם[11] מחלק בין איסור הוצאה לבטלה לאיסור מחיקת השם, ומדמה זאת דווקא לאיסור קללה, שם המקלל בשם שבשפה זרה חייב, ולכן אוסר גם להוציא לבטלה שם בשפה זרה, וכך מופיע גם במשנה ברורה.[17][18]

גדרי 'לבטלה'

האיסור הוא להזכיר שם שמים לחינם, אך אם ההזכרה לא נעשית לחינם אלא במסגרת של שבח לה', לא ברור שהדבר מוגדר 'לבטלה'. אין חולק על כך שבמסגרת תפילה, קריאת התורה, או כל לימוד בתנ"ך מותר ואף צריך להזכיר שם שמים, ואין בכך משום הוצאת שם שמים לבטלה. על פי האמור לעיל, כתב רבי אברהם ישעיהו קרליץ שגם בתפילה אישית, שאינה בנוסח קובע, מותר להזכיר שם שמים, אם היא אינה נעשית בנוסח של ברכה.[19] ואפילו במסגרת סיפור נפלאות ה' בתוך שיחה מותר להזכיר שם שמים.[20] אמנם, הרב בצלאל שטרן כתב כי אף שהדבר מותר, ראוי שלא להזכיר שם שמים יותר מהמינימום הנצרך בתפילות וברכות, ולכן אין להוסיף תפילות ושבחות עצמאיות תוך אמירת שם שמים.[21]

מעיקרון זה הסיקו התוספות וראשונים נוספים את שיטתם כי איסור ברכה לבטלה הוא מדרבנן בלבד, וכי, כאמור, הפסוק המובא בגמרא, "לא תשא את שם ה' אלהיך לשווא" הוא אסמכתא. זאת, משום שנוסח הברכה הוא שבח לה', אף אם אין חיוב לברך, ומשכך, אין באמירת ברכה לבטלה איסור הזכרת שם שמים לבטלה, אלא רק איסור דרבנן לומר נוסח של ברכה כאשר אין צורך בכך.[22] מאידך, ממספר ראשונים נראה שאף אם ההזכרה נעשית לשם שבח, יש בה איסור אם היא ללא צורך.

הרמב"ם, בהתבסס על התלמוד הירושלמי,[23] אומר שמי שטעה והוציא שם שמים לבטלה, יאמר מיד שבח כלשהו לה', ובכך יהפוך את האזכור לאזכור שאינו לבטלה.[5]

לעומת כל הפוסקים הללו, הרמ"ה מתנגד למנהג לומר "אל מלך נאמן" לפני קריאת שמע, ובין היתר טוען כי יש באמירה זו הוצאת שם שמים לבטלה, אף שההזכרה נעשית בדרך שבח, כיוון שהיא מנותקת מההקשר בתפילה ואינה חלק מהברכה שלפניה או מקריאת שמע שלאחריה.[24]

לדעת רבי ירוחם פישל פרלא, בהתבסס על שני המקורות השונים לאיסור, ישנם שני חלקים שונים לאיסור הוצאת שם שמים לבטלה, המתבססים על שתי הגדרות שונות למונח "לבטלה". איסור אחד הוא להזכיר שם שמים לחינם וללא צורך שאסור רק מכח מצוות עשה של יראת ה'. איסור נפרד הוא להזכיר שם שמים בהקשר של זלזול ולצורך דברי הבל, ובמקרה כזה ישנו איסור לא תעשה של "לא תשא".[25]

הפוסקים דנו האם מותר לומר שם שמים בשירים ובזמירות שאינם תפילה ממש, אך מצד תוכנם מהווים שבח לה' או בקשה ממנו (בפרט זמירות שבת).[26] הפסיקה המקובלת היא שאם מקפידים לומר את שם ה' מתוך כובד ראש, ומתוך כוונה לשבח את ה', הרי שזו לא אמירה לבטלה אלא לשם שבח. אמנם, אם שרים שלא מתוך כוונה לשבח את ה', אמירת שם ה' נחשבת כהוצאת שם שמים לבטלה.[27] לעומת זאת, לדעת הרב בצלאל שטרן ראוי שלא לעשות כן.[21]

במהלך לימוד תורה

דיון מיוחד התעורר בפוסקים בשאלה האם מותר להזכיר שם שמים בלימוד תורה שבעל פה, למשל אמירת שמות הנזכרים בתלמוד או בפסוקים המצוטטים בו, או הזכרת שם ה' במהלך דרשה או שיעור.[26] יש שהביאו ראיה שמותר להזכיר שם שמים מהגמרא האוסרת להזכרת שם שמים במהלך הלימוד רק על בעל קרי ומשום תקנת עזרא,[28] אך לא ברור שם אם מדובר רק על שמות המופיעים בפסוקים או בכל לימוד. בנוגע להזכרת שם שמים במהלך אמירת פסוקים המצוטטים בגמרא או במהלך ציטוט פסוקים, דעת רוב הפוסקים היא שמותר, ואולי אף חובה להזכיר,[29] ויש שמתירים להזכיר שם שמים אף אם הפסוק אינו מצוטט בשלמות.[30] אמנם דעת רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין שעדיף לא להזכיר שם שמים במהלך הלימוד אפילו בפסוקים.[31]
בנוגע להזכרת שם שמים במהלך לימוד שלא במסגרת פסוק, דעת מרבית הפוסקים היא שאסור לעשות זאת,[32] אך דעת היעב"ץ כי בנוסח של תפילה או ברכה מותר להזכיר שם שמים, כדי שיתרגל לאמרם בנוסח הנכון.[33] כמה פוסקים חילקו (בניסוחים שונים) בין שם אדנות, אותו אסור להזכיר במהלך לימוד, לבין שאר שמות ה' (אלהים, שדי, וכו') אותם מותר להזכיר במהלך לימוד.[34]

הרחקות מהוצאת שם שמים לבטלה

חז"ל הורו שגם אם יש צורך לומר שם שמים, ראוי שלא לעשות זאת בתחילת משפט, כדי שגם אם יאלץ מסיבה כלשהי לא לסיים את המשפט, לא תגרם מכך הוצאת שם שמים לבטלה. הדוגמה שמופיעה בגמרא היא אדם המקדיש קרבן, ומורים לו שלא לומר "לה' קרבן", אלא לומר "קרבן לה'".[35] לדעת ריש לקיש, כדי להרחיק עוד יותר את הציבור משימוש בשם שמים, המציאו חכמים את "כינויי הנדרים" – מילות קוד שמאפשרות לאדם לנדור נדר מבלי להשתמש אפילו במילה קרבן.[35]

רבי יהודה החסיד מזהיר בספר חסידים את הפייטנים שלא לפתוח את הפיוט בשם שמים, כדי שאנשים שמעוניינים להזכיר את שם הפיוט לא יאמרו שם שמים לבטלה.[36] בנוסף על כך הוא מזהיר שאם אדם החל בסיפור מעשה והזכיר שם שמים, אין להיכנס לדבריו ולהפסיקו, כדי ששם שמים שהזכיר קודם לא יהיה לבטלה.[20]

עונש

כאמור, בגמרא נאמר שאיסור זה הוא איסור עשה ולא לאו, ולכן לכאורה אין חייבים עליו מלקות.[37] בתלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף ז', עמוד ב' נאמר בגמרא שם שהזכרת שם שמים לבטלה גורמת לעניות, ועל כן נפסק שם שמי ששומע אדם שמזכיר שם שמים לבטלה צריך להטיל עליו נידוי סמלי, ואם לא עשה זאת, הוא עצמו חייב נידוי. אמנם, מנדים רק למי שעבר על האיסור במזיד ולא בשוגג, וכן מתירים את הנידוי הזה מיד לאחר הטלתו, כדי לא להכשיל אנשים שלא ידעו שהוא מנודה ומפני שכיחות העברה הזו.[38] לדעת התוספות המובאת בר"ן נידוי זה אינו עונש על העברה שעבר אלא אזהרה כדי לאיים על העובר שלא ישוב לעשות זאת בעתיד,[39] אולם אחרים סוברים שמטרת הנידוי היא לכפרה על העברה שעבר או להענישו עליה.

הוגה את השם באותיותיו

מלבד איסור הזכרת שם שמים לבטלה, ישנו איסור נוסף הנקרא "הוגה את השם באותיותיו".[40] איסור זה מתייחס לשם המפורש בלבד, ואוסר לומר אותו כצורתו. בשל כך, כאשר נכתב השם המפורש הוגים אותו כאילו נכתב "אֲדֹנָי".[41] מקור האיסור הוא בפסוק ”זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר.” (ספר שמות, פרק ג', פסוק ט"ו) הנדרש על ידי חז"ל כמבדיל בין שמו של ה' אותו יש להעלים ("לעולם" נדרש כאילו כתוב "לְעַלֵּם"), לבין האופן בו יש להזכיר אותו.[42]

אבא שאול מונה את ההוגה את השם באותיותיו כאחד מאלה ש"אין להם חלק לעולם הבא",[43] אך גם לשיטתו, הגמרא מסייגת זאת לאדם ההוגה את השם ב"לשון עגה".[44] מותר להגות את השם באותיותיו כשזה נצרך כדי ללמוד את ענייני השם המפורש, אך הגמרא מספרת כי מיתתו של רבי חנינא בן תרדיון, אחד מעשרת הרוגי מלכות, באה לו כעונש על שהיה הוגה את השם באותיותיו בפרהסיא ובציבור, אף על פי שהתכוון ללימוד.[45]

יש סוברים שאיסור הוגה את השם באותיותיו כולל גם איסור לומר את אותיות השם בפני עצמן ברצף, גם בלא לומר את השם עצמו.[46] בשל כך נוהגים שומרי מצוות רבים לומר "יו"ד ק"א וי"ו ק"א" כאשר הם מבקשים להזכיר את השם המפורש.[47]

ראו גם

לקריאה נוספת

הערות שוליים

  1. ^ 1 2 שאילתות דרב אחא, פרשת יתרו, שאילתא נג, באתר דעת.
  2. ^ 1 2 רמב"ן על שמות כ ו.
  3. ^ מדברי רבי עקיבא איגר בשו"ת רבי עקיבא איגר סימן כה, עולה שהוא סובר שאכן ברכה לבטלה חמורה מהוצאת שם שמים לבטלה (לדעת הרמב"ם), ובברכה לבטלה יש איסור "לא תשא" אך לא בהוצאת שם שמים לבטלה.
  4. ^ הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, כפי שמובא אצל הרב אהרן ליכטנשטיין, "איסור הוצאת שם שמים לבטלה" עלון שבות בוגרים יד (תשס"א), באתר אסיף.
  5. ^ 1 2 3 משנה תורה לרמב"ם, ספר הפלאה, הלכות שבועות, פרק י"ב, הלכה י"א.
  6. ^ ספר המצוות לרמב"ם, עשה ד.
  7. ^ ספר המדע, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק ב', הלכה ז'. כך מדייק ממנו רבי עקיבא איגר שם.
  8. ^ השגת הראב"ד, ספר שופטים, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק כ"ו, הלכה ג'.
  9. ^ מנחת חינוך, מצווה סט, באתר ספריא.
  10. ^ כך מסקנת רבי עקיבא איגר שם
  11. ^ 1 2 חיי אדם, הלכות תפילה וברכות, כלל ה' אות א, באתר ספריא.
  12. ^ כך כתבו הפוסקים דלעיל.
  13. ^ תשובות גאוני מזרח ומערב, סימן קג.
  14. ^ 1 2 נימוקי יוסף, נדרים ז. ד"ה הזכרת.
  15. ^ שו"ת הרדב"ז, חלק ג', סימן תתסג.
  16. ^ תולדות אדם וחוה, נתיב יד, חלק ח.
  17. ^ משנה ברורה, סימן פ"ה, סעיף קטן י'‏; סימן רט"ו, סעיף קטן י"ט.
  18. ^ שם השם בלועזית – האם נחשב הוצאת שם ה' לבטלה?, באתר דין.
  19. ^ חזון איש אורח חיים, סימן קלז ס"ק ה, באתר היברובוקס.
  20. ^ 1 2 ספר חסידים, סי' תתרצד, באתר ספריא. הדין הובא גם באחרונים: למשל משנה ברורה, סימן רט"ו, סעיף קטן י"ט.
  21. ^ 1 2 שו"ת בצל החכמה, חלק ד', סי' נב, באתר היברובוקס.
  22. ^ תוספות, מסכת ראש השנה, דף ל"ג, עמוד א' ד"ה הא.
  23. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ו', הלכה א'.
  24. ^ דבריו מובאים בארבעה טורים, אורח חיים, סימן ס"א.
  25. ^ רבי ירוחם פישל פרלא, ביאור לספר המצוות לרס"ג, מצות עשה א, דף מא. ד"ה ואמנם, באתר ספריא. וראו גם במאמרו של הרב ליכטנשטיין שמרחיב את ההצעה הזו.
  26. ^ 1 2 דיון מפורט בסוגיא ניתן למצוא למשל אצל הרב ינון קליין, "הערות בדיני שם שמיים לבטלה", קובץ בעלי אסופות תשע"ג, בהוצאת בית המדרש בגבעת אסף.
  27. ^ רבי יהודה החסיד, ספר חסידים, סימן ד', באתר ספריא.
  28. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ב, עמוד א'.
  29. ^ פרי מגדים, סימן רט"ו, אשל אברהם ס"ק ה; משנה ברורה, סימן רט"ו, סעיף קטן י"ד‏; שו"ת אגרות משה אורח חיים ב, נו.
  30. ^ חיי אדם, כלל ה' סעיף ב.
  31. ^ הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, אורח חיים, סימן רט"ו, סעיף ב'.
  32. ^ מגן אברהם, רטו ס"ק ה.; משנה ברורה שם; אגרות משה שם.
  33. ^ שו"ת שאילת יעב"ץ, חלק א סימן פא2. יש שהביאו ראיה שמותר להזכיר שם שמים בכל לימוד מדברי המהרש"א, חידושי אגדות על מסכת ברכות, ו. ד"ה שאפילו.
  34. ^ תשב"ץ קטן, סימן תכא (דף מ:, בסריקה באתר דעת), על מהר"ם מרוטנבורג; רבי יוסף חיים מבגדאד, שו"ת תורה לשמה, סימן תצ"ו, באתר היברובוקס.
  35. ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף י'.
  36. ^ ספר חסידים, סי' תתרצב, באתר ספריא.
  37. ^ אולם, יש הסוברים שאיסור זה הוא גם עברה על הלאו של "לא תשא", ולשיטתם ייתכן שיש באיסור זה חיוב מלקות. למשל, בעל נשמת אדם סבור כי לדעת הרמב"ם יש חיוב מלקות באיסור זה. נשמת אדם, כלל ה' ס"ק א, באתר ספריא.
  38. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר הפלאה, הלכות שבועות, פרק י"ב, הלכות ט'–י'; שולחן ערוך, יורה דעה, סימן של"ד, סעיפים ל"ז-ל"ח.
  39. ^ ר"ן נדרים שם, ד"ה ושמע מינה. אולם, ראו בדברי התוספות הנדפסים שם שהביאו את התירוץ בסגנון אחר, ובו נאמר שהנידוי הוא לכפרה.
  40. ^ בנושא זה, עיינו בהרחבה בערך הערך "הוגה את השם", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה.
  41. ^ בדרך כלל. ישנם מקומות בתנ"ך בהם הוגים אותו כאילו נכתב "אֱלֹהִים".
  42. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף נ', עמוד א'.
  43. ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק י', משנה א'.
  44. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ק"א, עמוד א', ונאמרו פירושים רבים בראשונים מהו לשון עגה, אך המכנה המשותף הוא שמדובר בדרך מזלזלת.
  45. ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"ח, עמוד א'.
  46. ^ תוספות עבודה זרה שם ד"ה הוגה.
  47. ^ חיי אדם, כלל ה' סעיף כז.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

Strategi Solo vs Squad di Free Fire: Cara Menang Mudah!