לאורך ההיסטוריה שלאחר הכיבוש המוסלמי של צפון אפריקה במהלך המאה ה-7, החלה תנועת מוסלמים שמוצאם מאוכלוסיות צפון אפריקה להגר לאזור הלבנט, שכבר נכבש על ידי הערבים ובמיוחד לארץ ישראל. המהגרים הקפידו לשמר את זהותם ומקורם הצפון אפריקאי עם שמות המשפחה שלהם.
היסטוריה
התקופה הערבית הקדומה
עוד בראשית ימי הביניים ביקרו בארץ ישראל עולי רגל מוסלמים מהמגרב.[1]
ההיסטוריון והגאוגרף מוג'יר א־דין ציין כי שכונת המוגרבים נוסדה בשנת 1193 על ידי בנו של צלאח א־דין, אל־אפדל איבן צלאח א־דין(אנ'), כהקדש (ווקף) עבור יוצאי המגרב. הוא ייסד שם מדרסה שנקראה "אל־אפדליה" על שמו,[2] ועם השנים היא הפכה למסגד שייח' עיד, על שמו של אחד ממנהיגי העדה המוגרבית בן המאה ה־17. שייח' עיד נקבר בתוך המסגד, וזה הפך למוקד עלייה לרגל, בעיקר סופים. בחפירות שנערכו במקום בראשית המאה ה־21 זוהו שרידיו של השייח'. במאה ה־12 הרחיבו תורמים מוגרבים את הרובע. ב־1303 הוקמה בשבילם אכסניה מיוחדת שנקראה על שם אבו מידיאן הקדוש.[1] באותה שנה הוקמה בו גם הזאווייה המסמודית על ידי תורם מסמודי. ב־1320 הוקמה במקום זאווייה נוספת על ידי נכדו של המלומד הסופי שעיב אבו מדין. בשכונה התגוררו צאצאי המורים שגורשו מספרד ב־1491, וזכו בזכויות מיוחדות תמורת השמירה על הר הבית ומסגדיו.[3]
התקופה העות'מאנית
לאחר הרקונקיסטה של חצי האי האיברי וגירוש ספרד וגירוש פורטוגל, מצאו את עצמם רבים מהמורים (כובשי חצי האי שהיו ממוצא צפון אפריקאי או ערבי) מגורשים בחזרה לצפון אפריקה. מיעוטם הגיע כפליטים גם אל הלבנט ונטמע באוכלוסיות המוסלמיות שישבו בו באישורה ובעידודה של האימפריה העות'מאנית, שארץ ישראל הייתה נתונה לשלטונה. על שמם של המורים שהגיעו לירושלים קרויים שכונת המוגרבים ו"גשר המוגרבים" בהר הבית.
הקרבה הגאוגרפית והעובדה שארץ ישראל הייתה מאות שנים תחת שלטון שמרכזו במצרים גרמו להגירה כמעט מתמדת של פלאחים ובדואים ממצרים לארץ ישראל. החל מהמאה ה-18 התגברה הגירה זו, והגיעה לשיאה בימיו של איברהים פחה שכבש את ארץ ישראל ב-1831 ושלט בה עד 1840. רבים מחייליו ערקו ונשארו בארץ וגם ההגירה הכללית התגברה מאז תקופת שלטונו. בזמן המנדט הבריטי הובאו פועלים רבים ממצרים וחלקם נשארו בארץ. גם לעלייה ברמת החיים של ערביי הארץ הייתה השפעה רבה על הפלאחים המצריים מאזור הדלתה שסבלו מעוני רב ומצפיפות.
המהגרים המצריים התפזרו בכל רחבי הארץ, אולם בעיקר התרכזו בין טולכרם לעזה. חלק משמות הכפרים ומשמות המשפחה של ערביי הארץ מעיד על המוצא המצרי או רומז למקום מוצא מסוים במצרים. על פי יעקב שמעוני קבוצה זו היא הגדולה במיעוטים הזרים בקרב המוסלמים בארץ.[4][5]
במהלך המאה ה-19 מנתה אוכלוסיית ארבעת הסנג'קים שהתקיימו בארץ ישראל (סנג'ק ירושלים, סנג'ק שכם, סנג'ק עכו וסנג'ק עזה)[6] כ-300,000 נפש מכלל האוכלוסיות והדתות (נוצרים היוו את הרוב[דרוש מקור], מוסלמים מעט פחות מהם, ויהודים ושומרונים שחיו כאן ברציפות עוד מלפני האימפריה הביזנטית נשארו מיעוטים נרדפים). במהלך המאה ה-19 החלו העות'מאנים לעודד הגירה של אוכלוסיות מחצי האי ערב ומהמגרב לארץ ישראל ויעזרו בהעלאת סכומי המיסים שנגבו מהאזור הדליל הזה של האימפריה ושאף יעזרו לפתחו עוד ולהרים את תנובתו. במקביל התקיימו הגירות של שבטי בדואים מאזור מצרים אל תוך ארץ ישראל, חלק מהשבטים הללו שומרים על ייחוסם ושמם עד היום, למשל: ערב אבו קישק ושבט התראבין.
אישים וחמולות מאוכלוסיות מרחבי המרחב הצפון אפריקאי החלו לנדוד עד לארץ ישראל ולהיטמע בקרב המוסלמים שחיו כאן קודם להגעתם. אמנם התקיימו נישואין בין המהגרים לבין המוסלמים המקומיים, אך חלק הארי של האוכלוסייה המוסלמית בחר להזדהות כ"ערבית", גם אם מוצאו הוא ברברי. שמות משפחתם של אלו שהיגרו לארץ ישראל מבחוץ נותרו כסממן זהותי, להלן רשימה חלקית של שמות משפחה אלה: "אל-מוגרבי" ו"מוגרבי" (המגרבי), "אל-מסרי" (המצרי), "מצראווה" (מצרי), "אל-ברדוויל" (מימת ברדוויל שבמצרים), "אל-פיומי" ("איש פיום" שבמצרים), "אל-טרטיר" (על שם הכפר טרטיר[7]בצפון מצרים), "אל-ג'זאירי" (האלג'יראי), "אל-ארג'" (על שם יישוב במרוקו).
לפי מחקרו של הדמוגרף עוזיאל אוסקר שמלץ, במפקד אוכלוסין שביצעה האימפריה העות'מאנית ב-1905 לגבי מחוזות ירושלים וחברון עולה כי 39% מיושביהם הגיעו מאפריקה (ללא ציון הפרדה בין צפון אפריקה לאפריקה שמדרום לסהרה).[8]
לפי הנתונים שפילח הסופר גד גילבר עולה כי מתוך סך המוסלמים והנוצרים שישבו במחוזות ירושלים, חברון והכפרים בשנת 1905 ביחס למוצא מן היבשת האפריקאית היו כדלקמן:[9]
- מבין יושבי הערים: 21.8% מאלו שבירושלים ממוצא "אפריקאי" ואילו בעיר חברון היו אלה 15.4% מבין הנדגמים המוסלמים.
- מבין הכפריים: 3.5% מהמוסלמים במחוז ירושלים הזדהו כאנשים ממוצא "אפריקאי" ואילו בחברון 4.3% מהמוסלמים הזדהו ככאלו.
- מבין הנוצרים: היו 2% מבין הנוצרים שחיו ב-1905 בעיר ירושלים ו-9.7% מיושבי הכפרים ממוצא "אפריקאי".
המנדט הבריטי
בין השנים 1922 עד 1931, בתקופת המנדט הבריטי, חלו הגירות המוניות של ערבים ומוסלמים משלל מדינות, קרובות ורחוקות כאחד[דרושה הבהרה], אל ארץ ישראל בעיקר לצורכי פרנסה תחת הבריטים (כמו ייבוש ביצות ב-1924 ו-1925 בשרון שהביא לגידול דמוגרפי מרשים בשל הגירת פועלים ממצרים בהזמנת פיק"א, וחורנים מסוריה[דרושה הבהרה] שהגיעו החל מסוף שנות העשרים של המאה ה-20 ובעיקר בשנות השלושים שלה, גם הם לעבודות כפיים בשירות הצבא הבריטי ולפרדסנות ולתעשיות שקמו באזור נתניה המתהווה)[10].
הערות שוליים
- ^ 1 2 יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, תל אביב: עם עובד, תש"ז, עמ' 99-98.
- ^ ניר חסון, עדות נדירה חשפה מסגד עתיק שנהרס ב־67', באתר הארץ, 15 ביוני 2012
- ^ יהושע בן־אריה, עיר בראי תקופה, א, עמ' 162, 188.
- ^ יעקב שמעוני, ערביי ארץ ישראל, עם עובד, 1947, עמ' 106-105
- ^ אלחאג' מאג'ד והנרי רוזנפלד, השלטון המקומי הערבי בישראל, גבעת חביבה: המכון ללימודים ערבים, 1990, עמ' 88.
- ^ Ottoman Rule (1517-1917), www.jewishvirtuallibrary.org
- ^ Google Maps, Google Maps (באנגלית)
- ^ The Smoking Gun: Arab Immigration into Palestine, 1922-1931, Middle East Forum
- ^ Gād G. Gîlbar, Ottoman Palestine, 1800-1914: Studies in Economic and Social History, Brill Archive, 1990-01-01. (באנגלית)
- ^ מעיין הס-אשכנזי, ההגירה הערבית לשרון בתקופת המנדט, תמוז, תשס"ה
