הבלדה על ח'מל האבודה

הבלדה על ח'מל האבודה

כריכת המגזין "גלקסי" עם ח'מל וא'טלקלי מאחוריה. סביב העיגול נחותי אדם וטילים, 1962
מידע כללי
מאת	קורדוויינר סמית
סוגה	סיפור קצר

הבלדה על ח'מל האבודה (באנגלית: The Ballad of Lost C'mell) היא סיפור מדע בדיוני קצר שכתב הסופר האמריקאי קורדוויינר סמית, שפורסם ב-1 באוקטובר 1962 במגזין גלקסי (אנ'),^[1] והודפס מחדש במספר אוספים. בישראל פורסם בספר "כוכב ושמו שאול" שיצא לאור ב-1981 בהוצאת עם עובד בתרגום עמי שמיר.^[2][3][4] קורדוויינר סמית היה שם העט של ד"ר פול מיירון אנתוני לינברגר,^[5] שהיה סוכן ביון.

הדמויות הראשיות הן ג'סטוקוסט, שורר השגחה,^[6] וח'מל, נחותת אדם^[7] יפהפייה שמקורה בחתול, ומכאן האות ח' בתחילת שמה. הורתה ולידתה הייתה בעם החתולים. לפי הסיפור, שיערה האדום היה רך כפרוותו של חתול פרסי, ועיניה שנראו אנושיות החזירו אור כעיני חתול. לפי הסיפור, ח'מקינטוש, אביה של ח'מל, חתול ספורטאי, היה בעל שיא של חמישים מטר בקפיצה לרוחק בתנאי כבידה רגילים. ח'מל עבדה כנערת שעשועים (girly girl) בנמלארץ, שגובהו היה עשרים קילומטר מעל ים הארץ הקטן, וערכה קבלות פנים ליצורי אנוש ולהולכי-על-שתיים מעולמות חוץ. תפקידה היה להעניק להם הרגשת בית בהגיעם לארץ. היא לא הייתה נערה מופקרת אלא מארחת מאהבת שלמדה בבית הספר לנערות שעשועים, ומקצועה היה מכובד.

הרפתקאות ח'מל מתרחשות בשנים הראשונות של הגילוי המחודש של האדם. עורך המדע הבדיוני, ג'יי ג'יי פירס (אנ'), העריך כי לפי ציר הזמן של ההשגחה ולפי הספר "אנו נחותי האדם",^[8] הזמן הוא בין 15,000 ל-16,000 לספירה. השם "ח'מל" נגזר משמה של מלאני, חתולת מחמד של סמית (פול לינברגר).^[9]

עלילה

הסיפור עוסק ברצונו של ג'סטוקוסט לעזור לנחותי האדם לקבל זכויות בלי לערער את הסדר החברתי שנקבע על ידי ההשגחה. היעדר הזכויות של נחותי האדם התבטא בהוצאתם להורג כשלא היו כשירים לעבוד.^[10]

ג'סטוקוסט חיפש רמזים למנהיגים של נחותי האדם, בתקווה לזכות בתמיכתם. המנהיגים נהגו בזהירות רבה, משום שמשגוחים טלפתיים אנושיים ורובוטיים דגמו מחשבות של נחותי אדם, אבל המחשבים לא מצאו דבר פרט לאושר במוחות שלא הייתה להם סיבה אובייקטיבית להיות מאושרים. כשנפטר אביה של ח'מל, הספורטאי הכי מפורסם מקרב נחותי האדם, הגיע ג'סטוקוסט ללוויה שלו כדי למצוא את הרמז הראשון. הספורט היה עיסוק בין-לאומי, בין-גזעי ובין-עולמי, ורבים הגיעו ללוויה, כולל בני אדם. נחותי האדם נראו טוב מבני אנוש מהעולמות החיצוניים. הם היו צריכים להיות עם תווי פנים אנושיים וקולות אנושיים מתקבלים על הדעת, לא נמוכים מחצי גודלו של בן אדם ולא גבוהים יותר מפי שישה. העונש בבית הספר היסודי על כישלון היה מוות.

גופת ח'מקינטוש נארזה בטיל קרח כדי להיירות לחלל, וח'מל עמדה ליד ארון הקרח של אביה. כשורר, הציץ ג'סטוקוסט למוחה, ואחרי ששולח הארון, היא קראה: "אי-טלי-קלי, עזור לי! עזור לי!" ג'סטוקוסט ניגש לח'מל והיא זיהתה אותו כשורר. הוא זימן אותה לפגישה על ידי סימון תנועה שרק אנשי הסגל של נמלארץ ידעו. היא הגיעה למשרדו, במחשבה שהיא צריכה לשעשע אותו, אבל הוא שאל אותה מי המנהיג שלה. בתחילה היא אמרה לו את שם הממונה עליה בעבודה, אבל הוא לא התכוון אליו, כי ידע שהוא נמנה עם אנשי הסגל שלו. אחר כך אמרה לו את שם אביה, אבל גם אליו לא התכוון. בסוף שאל אותה ג'סטוקוסט מיהו אי-טלי-קלי. ח'מל הסתכלה בג'סטוקוסט והיפנטה אותו. ג'סטוקוסט חשב על כך ששום תת-נערה איננה יכולה להפנט אותו. החדר נעלם והנערה נעלמה. עיניה הפכו למדורה לבנה וקרה, שהופיע בה אדם שזרועותיו היו כנפיים, ופניו היו לבנים וקרים כשיש של פסל עתיק. הוא אמר לג'סטוקוסט שהוא א'טלקלי, והוא רשאי לדבר עם בתו ח'מל. ג'סטוקוסט חזר לעצמו, הסתכל בח'מל וראה שהיא בעצמה מהופנטת. הוא שאל אותה מי היא, והיא ענתה שהיא מי שאת שמו אין מבטאים בקול. ג'סטוקוסט ביקש מהיצור לחפש את נחותי האדם בתוך מוחו, וח'מל הניחה את שתי ידיה על כתפי ג'סטוקוסט. המוח מאחורי ח'מל אמר לג'סטוקוסט שהוא רואה אותם במוחו, וביקש מג'סטוקוסט את המפתחות לפעמון ולבנק הנוגעים להשמדת נחותי אדם. ג'סטוקוסט ענה שהמפתחות אינם אצלו, והמוח ביקש ממנו לא להגות את שמו, אפילו לא במחשבה.

לפי הסיפור, ג'סטוקוסט לא ידע שח'מל פעלה מולו בשני מישורים שונים. במישור אחד הייתה שותפה איתו בקנוניה שרקם, והזדהתה עם המטרות המהפכניות ששניהם חשו מחויבות כלפיהן. המישור השני היה נשי כולו. היא התאהבה בג'סטוקוסט, שהיה יכול להיות בקלות אבי סבה. לפי הסיפור, לא פעם התאהבו נחותי אדם בבני אדם. במקרים כאלה, נחותי האדם הושמדו, ובני האדם עברו שטיפת מוח. המדענים יצרו את נחותי האדם והעניקו להם כישורים שלא היו לבני אדם אמיתיים, כמו הקפיצה למרחק של ח'מקינטוש, איש הצב שממתין אלף שנה בפתחה של דלת חירום, או איש הפר ששומר על השער. הם נוצרו דומים לאדם כדי שלא יהיה צורך בעשרות מערכות רהיטים שונות, והעיצוב האנושי התאים להם. ח'מל זכרה את אביה, וידעה שרגשותיה לג'סטוקוסט שונים מרגשותיה לאביה. נדיבות ג'סטוקוסט גרמה לח'מל להתאהב בו, משום שבני אדם אחרים רצו ממנה דבר מה, אך ג'סטוקוסט לא רצה ממנה דבר. ג'סטוקוסט ידע על רגשות ח'מל כלפיו, אך התעלם מהם, משום שהיה רגיל לרגשות של נשים, ילדים ונחותי אדם שראו בו שורר, ופיתחו כלפיו נאמנות כפייתית שחיפשה ביטוי פיזי. הוא אמר לעצמו שהוא פגש את האישה הנבונה והיפה ביותר שפגש מימיו, וחייב לתת זכות קדימה לעסקים. לפי הסיפור, הוא היה מודע לכך שהנושא של בני אדם ונחותי אדם היה מסריח, והיה עליו להימנע מלערב בכך עניינים אישיים.

ח'מל וא'טלקלי הגו תוכנית שבה הואשמה ח'מל בהברחת מידע על נחותי אדם לכוכב אחר. ח'מל לבשה בגדי אסירה והובאה בפני שלושה שוררים ובפני ג'סטוקוסט באולם האסיפות, שהיה מוקף רשת צפופה של משגוחים טלפתיים. תחת האולם הייתה הקומה של בנק הזיכרון הראשי של המערכת, והפעמון היה שולחן מצב תלת־ממדי של הבנק, גבוה פי שלוש מאדם. בשולחן הישיבות באולם השוררים היה פתח עגול, שדרכו יכלו השוררים להסתכל על הפעמון שהיה למטה, ולראות כל מצב שיצר אחד השוררים או הבנק. ח'מל טענה שהעבירות נעשו במקום המנוהל על ידי איש שנראה כמו ג'סטוקוסט, הקיפה את החדר והניחה את ידה על כתפו של ג'סטוקוסט. היא בדתה ראיות שגרמו לבנק להציג נתיבי הברחה ומקומות מסתור על הפעמון, ואטלקלי ראה באופן טלפתי את התמונות שעל הפעמון דרך המגע של ח'מל בג'סטוקוסט, שצפה בפעמון. התמונות, שהיו אלפי מדגמים, הופיעו על הפעמון במהירות שעיני אדם לא היו מסוגלות לתפוס, אבל המוח שקרא את הפעמון דרך עיניו לא היה אנושי. ג'סטוקוסט חשב שזה משפיל ששורר מן ההשגחה ימלא תפקיד של משקפת ריגול אנושית. ח'מל טענה שילד השתעשע במשחק ליל כל הקדושים ולקח הביתה דולר ושילינג אמיתיים, שהיו הכסף האמיתי של אמריקה העתיקה ושל אוסטרליה העתיקה. הגבירה (שוררת) יוהנה צחקה ואמרה שאלה אינם ילדים אלא רובוטים, המשחקים משחק ישן ומשעמם. מטבעות מקוריים היו רק במוזיאון הממלכתי, אבל ח'מל טענה שרובוט מצא אותם במקום מחבוא ישן מתחת לנמלארץ. השורר ויליאם, שבעצמו אסף העתקי מטבעות, פקד על הפעמון לסרוק את כל השכונות המוזנחות. הפעמון עבר ביעף על אלפי צירופים, ובסוף התמקד במחסן כלים ישן, שבו רובוט עסק במירוק פיסות מתכת עגולות. ויליאם דרש להביא את הרובוט אליו. המכונה הקרינה את מתקני החיפוש העיקריים, והביאה את הרובוט אל הדרגנוע. אחר כך טענה ח'מל שביקשו ממנה להשיג ביצה של ציפורים. הפעמון שוב ביצע חיפוש בהוראת השורר איסאן, אך ללא תוצאות. יוהנה כעסה על ח'מל, קראה לה "טיפשה", ואמרה שהיא ביזבזה את זמנם ומנעה מהם לעסוק בעניינים בין-עולמיים נכבדים. ח'מל בכתה, אמרה שהעניין הזה הוא בהחלט בין-עולמי, הסירה את ידה מג'סטוקוסט, והחיבור הטלפתי עם א'טלקלי נותק. באותו לילה עלו קולות שירה בקרב נחותי האדם, וח'מל יצאה במחול חתולים פראי להנאת הלקוח שבא מתחנה חוץ-עולמית. הפעמון סיפק לנחותי האדם פרטים על המחסומים האנושיים העיקריים ורשימת מקלטים בטוחים שבהם הם יכולים להסתתר במאבקם לקבלת זכויות.

לפי הסיפור, דורות לאחר מכן נודע ג'סטוקוסט כאלופם של נחותי האדם. השלטונות, שעדיין לא ידעו על א'טלקלי, קיבלו את הנציגים הנבחרים של נחותי האדם כדי לשאת ולתת איתם על תנאי חיים טובים יותר לנחותי האדם. ח'מל הלכה לעולמה זמן רב קודם. כשהייתה מבוגרת מכדי לשמש נערת שעשועים, הפכה לטבחית ראשית. ג'סטוקוסט ביקר אצלה פעם אחת, ובסוף הארוחה שאל אותה על בלדה שנפוצה בין נחותי האדם, ושום יצור אנוש לא ידע את הבלדה חוץ מג'סטוקוסט. הוא אמר לה שלפי הבלדה, הייתה מאוהבת בהולך על שתיים. היא היישירה אליו מבט ואמרה לו שזה לא נכון, אבל לבה זעק: אתה היית האיש, אתה היית האיש. ג'סטוקוסט המשיך לשאול אותה אם האדם שהייתה מאוהבת בו היה הנסיך ון דה שמרינג מהכוכב, שאותו האשימה בזמן משפטה. ח'מל לא זכרה במי מדובר, משום שחשבה רק על ג'סטוקוסט, ולפי הסיפור רגשותיה זעקו: "האמנם לעולם לא תדע את האמת?" ג'סטוקוסט שאל אותה אם היא יודעת כמה ילדים היו לה. היא ענתה "שבעים ושלושה", ואמרה שהיא מכירה את כולם. אחרי שג'סטוקוסט הלך, ח'מל מיררה בבכי. גם אחרי שמתה בגיל 103, המשיך ג'סטוקוסט לראות אותה בפרוזדורים ובמנהרות של נמלארץ. רבות מנכדותיה נראו ממש כמוה, וחלק מהן עבדו בהצלחה כנערות שעשועים. הן לא היו שפחות, אלא אזרחיות מדרגה ב', והיו להן רישיונות מצולמים שהגנו על רכושן, על זהותן ועל זכויותיהן. ג'סטוקוסט היה הסנדק של כולן.

כשהיה על ערש דווי, שנים אחרי שח'מל מתה, ניהל ג'סטוקוסט שיחה טלפתית קצרה עם יורשו של אטלקלי, ושאל אותו אם היא אהבה אותו. הטלפת ענה שהיא אהבה אותו עד כדי כך שהניחה לו ללכת, למענו. הטלפת הוסיף ואמר שאהבתה הייתה עזה ממוות, והם לעולם לא ייפרדו. כשתהה ג'סטוקוסט על דבריו, הסביר הטלפת ששמו של ג'סטוקוסט יהיה קשור לנצח בשמה של ח'מל בהיסטוריה. ג'סטוקוסט הניח את ראשו על הכר ומת בסוף אותו יום.

קשר ליצירות אחרות

הרומן נורסטריליה (אוסטרליה הצפונית) של סמית היה בחלקו המשך לסיפור זה. הוא התרחש כמה שנים לאחר החלק העיקרי של סיפור ג'סטורוסט וח'מל, כלל את הדמויות הראשיות, ועסק בחלק מאותם נושאים. ח'מל הופיעה גם בסיפורו של סמית "שדרות אלפא רלפא", שהתרחש מוקדם יותר מבחינת הכרונולוגיה וסדר הפרסום.^[11]

"הבלדה על ח'מל האבודה" נכללה בהיכל התהילה של המדע הבדיוני, כרך שני,(אנ') שהיה אוסף של 22 נובלות מדע בדיוני שבחרו סופרי המדע הבדיוני של אמריקה (אנ'), ואשר פורסמו לפני תחילתם של פרסי הנבולה ב-1965.

כותרת הסיפור לא הייתה הכותרת המקורית שכתב סמית, אלא נגזרה מהטקסט על ידי עורך גלקסי, פרדריק פול. היא הייתה אחת מכותרות סיפורים של סמית שפול שינה, משום שהוא לא אהב את הכותרות המקוריות. הכותרות החלופיות שכתב פול נקבעו לפי טקסטי הסיפורים, כדי לשמור על אופי כתיבתו של סמית.

קישורים חיצוניים

• The Ballad of Lost C'mell, By Cordwainer Smith, Faded Page

הערות שוליים

1. The Ballad of Lost C'mell, Cordwainer Smith, First published October 1, 1962
2. קורדויינר סמית, תרגום: עמי שמיר, 'כוכב ושמו שאול', מהדורה ראשונה, עם עובד, 1981, מסת"ב 965-1300558
3. כוכב ושמו שאול, קורדויינר סמית, סיפורים, הספרייה הלאומית של ישראל
4. נועה מנהיים, 25 ספרי המדע הבדיוני הגדולים, באתר ynet, 12 ביולי 2001
5. The best of Cordwainer Smith, Paul Myron Anthony Linebarger, J. J. Pierce, Janice C. Tate (Illustrator), Nelson Doubleday, Garden City, New York, 1975
6. סיפורי סמית עוסקים בשני גופים שלטוניים, קיסרות והשגחה (אנ'). בהשגחה מכהנים שוררים (לורדים), שהם בעלי יכולת טלפתית, ותת שוררים.
7. נחותת אדם היא חיה שקיבלה דיבור ומראה אנושיים, אך אין לה זכויות כמו של בן אדם. חלק מהגנטיקה הטבועה בה נשמר
8. We the Underpeople, Cordwainer Smith, First published January 1, 1968
9. קורדויינר סמית, כוכב ושמו שאול, הבלדה על ח'מל האבודה, עמוד 335
10. קורדויינר סמית, הבלדה על ח'מל האבודה, עמוד 338: שוררי ההשגחה קבעו כי נחותי אדם, שמוצאם מחיות, חייבים לחיות בתנאים הכלכליים שהיו נהוגים בעולם הקדום: לנפק כסף משלהם, לשלם עבור מגוריהם, מזונם, רכושם וחינוך ילדיהם. אם פשטו רגל, נשלחו לבית מחסה לעניים, שבו הומתו ללא כאבים באמצעות גז.
11. קורדויינר סמית, כוכב ושמו שאול, שדרות אלפא רלפא, עמוד 302