PROFILBARU.COM

הבא להורגך השכם להורגו
(מקורות עיקריים)
תלמוד בבלי	מסכת סנהדרין, דף ע"ב, עמוד א'
מקורות נוספים	במדבר רבה פרשה כא פסקה ד; מדרש תנחומא, פנחס, סימן ג

ביהדות, הבא להורגך השכם להורגו הוא כלל מוסרי שמשמעותו כי לאדם מותר להתגונן ולהציל את חייו במחיר חיי מי שמסכן אותו, כהגנה עצמית, כאשר הוא רואה שמתהווה איום עליו, ואין הוא צריך לחכות עד שיותקף בפועל. כלל זה אמור בין ביחס לאדם המאוים ובין ביחס לאדם שלישי שיכול להקדים ולהרוג את מי שרוצה להרוג אדם אחר.

מקור

בתלמוד בבלי^[1] מובא כי המקור לכלל זה הוא בדין הבא במחתרת (אדם הפורץ בחשכת הליל כדי לגנוב), שעליו נאמר ”אֵין לוֹ דָּמִים” (שמות כ"ב, א), הגמ' מסבירה שהסיבה שהתירה התורה את דמו של הבא במחתרת הוא משום שסביר להניח שהפורץ לוקח בחשבון שבעל הבית ינסה לגונן על רכושו, ומכך שהוא לא נמנע ממעשה הגניבה בכוונתו להרוג את בעל הבית במקרה שהוא ימנע ממנו לבצע את הגניבה, ולכן מותר בעל הבית או אדם שלישי להקדים ולהורגו 'שהתורה אמרה אם בא להורגך השכם להורגו'.

מקור נוסף לכלל זה קיים במדרשים לגבי ציוויו של ה' את משה לגבי המדיינים: ”צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם"” (במדבר כ"ה, יז) – ”כִּי צֹרֲרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם” (שם, יח). הנהגה זו פורשה במדרש: אם בא להרגך - השכם להורגו".^[2]

על פי פרשני המקרא יש לנהוג במדיינים כבאויבים (רש"י על "צרור") ולהרוג בהם (תרגום יונתן ל"והכיתם"), מפני שהם שונאים לישראל ומתמידים להצר לו (המאירי סנהדרין פ"ח), וזממו במחשבות רעות ובשקרים ("נכליהם") על עם ישראל, באמצעות ההחטאה בחטא בעל פעור. ממקור זה ניתן ללמוד שהכלל תקף לאדם הפרטי כמו גם לאומה שלמה, ושאין לחכות עד שהאויב ממש יבוא להרוג, אלא אפשר להקדים "מכת מנע". המפרשים מעירים שאין ציווי דומה לגבי מואב, אלא להפך קדם לכך ציווי "אל תצר את מואב" (ספר דברים, פרק ב', פסוק ט'), אף שהם אויבי ישראל, או מפני שעשו זאת מדאגה לארצם (חזקוני ורמב"ן) לעומת מדין שהשתרבבו לריב לא להם בשל שנאתם, או מפני שהיו פסיביים בחטא ולא שלחו את בנותיהן להחטיא את בני ישראל, לעומת מדין שהיו אקטיביים ושלחו את בנותיהם ואף את בת המלך (כלי יקר), או מפני שעתידה רות המואביה לצאת ממואב (רש"י). המפרשים אף מוסיפים כי נותר עניין פתוח בין בני ישראל למדיינים, שהמדיינים ירצו לנקום מישראל את מות כזבי בת צור המלך, ולכן יש להקדימם בכך (אבן עזרא וכלי יקר).

בתנ"ך

בתנ"ך נזכרים שני מקרים של הגנה עצמית מדין הבא להורגך.

הראשון הוא מקרהו של דוד שנרדף בידי שאול^[3], וכאשר מזדמנת לו שעת כושר כפולה להרוג את שאול בעיצומו של המרדף הוא נמנע מכך. במקרה זה מכיר התלמוד^[4] בזכות ההגנה עצמית, ותמה על כך שדוד לא הרג את שאול כאשר יכל לעשות זאת, שהרי לפי הדין מותר היה לו להגן על עצמו מרדיפתו של שאול. פרשני המקרא והוגים יהודיים בעקבות התלמוד התלבטו בשאלה זו וניסו לתת תשובות שונות לעניין זה.^[5]

המקרה השני הוא של מרדפו של עשהאל אחר אבנר בן נר בעיצומו של קרב, אבנר שיודע שמדובר באחיו של המצביא יואב, מבקש ואף מתחנן מעשהאל שרודף אחריו להכותו, לפגוע במישהו אחר או לסור ממנו, ולאחר שעשהאל מסרב, באקט של הגנה עצמית מכהו אבנר בצד הקהה של החנית בצלע החמישית והורגו^[6]. בדיון שנעשה בתלמוד אבנר בן נר מואשם בכך שיכל להציל את עצמו בכך שהיה פוצע את עשהאל פציעה שאיננה פציעת מוות, ולא עשה כן ולכן הרגו יואב. ^[7]. דיון זה מסייג ומגביל את הכלל של "הבא להורגך - השכם להורגו", למקרה שבו אין אפשרות אחרת להתגונן אלא בנטילת חייו של המתקיף.

האם מדובר בחובה או בהצדק

בין פוסקי ההלכה קיימם נידון באופן שהרוצח מאיים להרוג אדם שלישי, האם מדובר בחובה ובמצווה להרוגו ובכך להציל את הקרבן או שמדובר בהיתר והצדק לביצע הפעולה.

הרמב"ם מציע שכאשר מדובר באדם שבאופן ודאי מבקש לרצוח קיימת חובה להציל את הקרבן במחיר חייו של מי שרוצה לרצוח, אך באופן שאין ודאות גמורה שהוא רוצה לרצוח אלא מדובר בסבירות גם סבירות גבוהה (וכגון במקרה של 'הבא במחתרת'), אין חובה להרוג את הרודף אלא שמי שהורגו פטור מעונש.

פרשנות

בקבלה ובחסידות היו שפירשו כלל זה גם באופן אלגורי: המדובר ביצר הרע שבא להרוג את האדם מבחינה רוחנית, ואותו יש להשכים ו"להרוג" בתפילה ובלימוד תורה.^[8]

מימוש מדיני של הכלל

הכלל החז"לי הזה תואם לגישה שמצדדת במכה מקדימה.

הרב חיים דוד הלוי שכיהן כרב ראשי לתל אביב, פסק כי כלל זה אקטואלי לימינו, וכי "כאשר אומה חשה בוודאות מוחלטת באויביה הזוממים להתנכל לה, רשאית היא לפתוח במכת מנע מתוך הכלל הבא להרגך השכם להורגו".^[9] על פי רבנו בחיי, כלל זה מסויג רק לשעת מלחמה, ואילו שלא בשעת מלחמה יש לקרוא לשלום ואפילו לשבעת העממים.^[10].

בפברואר 2016 אמר הרמטכ"ל גדי איזנקוט כי "צה"ל לא יכול לדבר בסיסמאות, כמו 'הבא להורגך השכם להורגו', אני לא רוצה שחייל ירוקן מחסנית על נערה עם מספריים". דברי הרמטכ"ל זכו לגיבוי מראש הממשלה בנימין נתניהו^[11] ומשר הביטחון משה יעלון, ולביקורת מצד אנשי ימין חברי הכנסת מוטי יוגב ובצלאל סמוטריץ', ועוררו דיון על היחס לביטוי חז"ל זה, ומוסריות נוהלי פתיחה באש בתקופת גל הטרור.^[12] לאחר חודש, הראשון לציון, הרב יצחק יוסף, אמר בשיעור כי "אם מחבל מגיע למישהו עם סכין - מצווה להרוג אותו, 'הבא להורגך השכם להורגו', לא להתחיל לפחד שיעשו עליו אחר כך בג"ץ או שיבוא איזה רמטכ"ל ויגיד משהו אחר, לא צריך לפחד".^[13].

קישורים חיצוניים

הרב נתן צבי פרידמן, דין רודף במחבלים, אתר דעת
הרב מיכאל ויגודה, חקירות השב"כ לאור מקורות המשפט העברי, אתר משרד המשפטים

הערות שוליים

^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ע"ב, עמוד א'
^ במדבר רבה פרשה כא פסקה ד; מדרש תנחומא, פנחס, פרק ג.
^ ספר שמואל א', פרק כ"ד ופרק כו
^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ס"ב, עמוד ב'
^ רד"ק על שמואל א פרק כ"ד פסוק יא; ספר חסידים, סימן מה; ספר ישמח משה, פרשת ויחי, קיד ב.
^ ספר שמואל ב, ב יט-כג
^ "אמר ליה (=לו) [יואב בן צרויה לאבנר בן נר] מאי טעמא (=מה הסיבה) קטלתיה (=שהרגת) לעשאל? [שהיה אחיו של יואב]. עשאל רודף היה, היה לך להצילו באחד מאיבריו. לא יכילי (=יכולת) ליה? השתא בדופן חמישית (=בצלע חמישית) כוונת ליה [את החנית], באחד מאיבריו לא יכלת ליה?" (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין מט א)
^ תיקוני זוהר דף יא א; שפת אמת ספר במדבר, פרשת בלק, שנת [תרס"א]; הלכות שנה ראשונה, פרשת וישלח.
^ הרב חיים דוד הלוי, "דין 'הבא להרגך השכם להורגו' בחיינו הציבוריים", תחומין א (תש"מ), עמ' 343.
^ רבינו בחיי, שמות י"ד, ז.
^ רועי ינובסקי ואטילה שומפלבי, נתניהו מגבה באיחור את איזנקוט: "ניסיון לנגח פוליטית את הרמטכ"ל", באתר ynet, 21 בפברואר 2016
^ יאיר קראוס ויוחאי עופר, יעלון מגבה את איזנקוט: "אסור שנאבד את צלמנו, באתר מקור ראשון, ‏18/2/2016
^ מנדי גרוזמן, הרב הראשי לישראל בהתקפה ישירה על הרמטכ"ל ובג"ץ, באתר nrg‏, 13 במרץ 2016