דיוקן הנכבש ולפני כן דיוקן הכובש (בצרפתית: Portrait du colonisé, précédé par Potrait du colonisateur) הוא ספר מאת אלבר ממי הדן בנושא הכיבוש, הקולוניאליזם והסוגיות הקשורות בהם. הספר נכתב מנקודת מבט פוסט-קולוניאלית.
על פי ממי, ההצדקה של הקולוניאליסט לכיבוש היא שהוא מביא את הקידמה - חשמל, מים, היגיינה, כבישים, קידום החינוך והמינהל. הקולוניאליסט מיטיב עם הנשלטים בזה שהוא נותן להם את חסותו. הקולוניאליסט אינו רואה את עצמו כעושק, או כבעל זכויות יתר, או כאחד שמנצל את הילידים לטובת הרווח שלו.
ממי מותח ביקורת על ההצדקה הזו. לדעתו לפני זמן רב חדלו לראות בקולוניאליזם ישות אצילית שבאה לעשות טוב, ולקדם את הנחשלים, להפך, כמעט בכל המצבים הכובש רואה את עצמו ככובש עליון מול נכבש נחות ולכן יש בכיבוש ניצול, עושק וזכויות יתר על פני המקומיים.
החידוש של ממי הוא בתיאור של מגוון המצבים/אינטראקציות שיש בין כובש לנכבש. האינטראקציות הללו שונות במצבים, מובחנות במקומות ובזמן. באינטראקציות אלו לא רק שהכובש משפיע על הנכבש אלא גם הנכבש משפיע על הכובש עצמו במדינת האם ובתוך הקולוניה. במדינת האם הנכבש מגיע תודעתית ומשפיע על המדינה באופן שונה ממה שהוא משפיע על הסוכן הקולוניאלי בקולוניה. ההבדל בין ההשפעות שונה בגלל השוני שיש באינטראקציות שיש לכל אחד מהם עם הנכבש.
כאשר ממי מדבר על מצב של כובש-נכבש / קולוניאליסט-נכבש, מה שהופך את הכובש לכובש זה הכוח - הכסף שהוא עושק, השפה של מדינת האם. הכוח הזה יוצר את מנגנון השליטה, וזה מקנה לו את זכויות היתר שיש לו על פני המקומיים.
האינטראקציות שיש בין כובש לנכבש הן מאוד מורכבות ולא חד־ממדיות:
ממי אומר שגם הכובש הוא בעצם נכבש, רגש העליונות מול הנחיתות גורם למודעות שיש לכובש ככובש, יוצר את הכובש וזה מה שהופך אותו לנכבש. עצם המודעות שהוא כובש מדכאת את האירופאי – והגילוי הזה הופך אותו לנכבש כי הוא מגלה אמפתיה ברמות שונות עם הנכבש. הכובש במצב זה מרגיש נחיתות כי לא טוב להיות כובש, זה לא מוסרי ולכן זה מתסכל אותו. עצם זה שהוא דוחה את הכיבוש - הוא יוצר הזדהות עם הנכבש ואז הוא מתקרב אל הנכבש. כאשר הכובש "מגלה שהוא כובש" הוא מבין כי הוא מפעיל כוח ברוטלי ולא צודק על הנכבש.
הכובש מתמודד עם המצב הזה בכמה דרכים:
ניתן להבדיל בין שני סוגים של כובש על פני ציר זמן:
ההבדלים בין שני סוגי הכובשים נובעים מההבדלים שיש בין הקולוניאליזם שבמדינת האם לקולוניאליזם שבמושבה. במדינת האם הקולוניאליזם הוא מאוד רומנטי, לעומת זאת, במושבה הקולוניאליזם עושק את המקומי. הממסד הקולוניאלי עושה סוצאליזציה לכובש החדש עד שהוא הופך לכובש ותיק.
הכובש החדש נמצא בפרדוקס: מצד אחד הוא לא רוצה להזדהות עם הכיבוש כי נעשה בו אי צדק, אבל מצד שני הוא לא יכול להזדהות גם עם הנכבש כי מערכת האמונות שלהם שונה. הוא אינו יכול "לחצות את הקווים" ולעבור לצד של הנכבש משתי סיבות עיקריות: הראשונה אין להם את אותו עולם ערכים משותפים, שפה, מנהגים ואמונה, והשנייה היא כי הנכבש בעצמו דוחה אותו ממנו. בנוסף, הכובש החדש נהנה מהעליונות ומזכויות היתר שיש לו על פני המקומיים. הזדהות עם הנכבש מחייבת אותו לוותר על הזכויות הללו. הכובש החדש לא יכול לעשות שינויים רדיקלים ברמה הפוליטית – הוא לא יכול לצאת נגד המערכת שהוא חלק ממנה. במקביל הוא לא יכול לכפות את הערכים שלו (שהוא רואה כנעלים) על הנכבש כי הנכבש דוחה אותם.
ממי מציג בפני הקורא שתי דילמות: